סטודיו 11 – שאול המלך 11, תל-אביב – צוות בינלאומי (טיוטא)

נשים באמנות – ערב מפגש ודיון על "האשה באמנות" – נוב. 77

ערב זה הינו מעין ערב פתיחה למכלול פעילויות של "נשים באמנות", הן תיאורטי והן מעשי; כשהמטרה היא לעורר תשומת לב וחשיבה בתחום אשר לא זכה לשום "כיסוי" באמנות הישראלית. בדרך כלל כאשר נפגשים גברים בתוך "כותלי" מועדונים "אקסקלוסיבים" לגברים, הדבר נראה טבעי ביותר ויתכן שהנשים "משועשעות" בצוותא תוך כדי "ציפיה" לשובם של בעליהם. כשנשים נפגשות באופן "אקסקלוסיבי" הדבר נראה לא מוצדק, ומיותר בעיני הנשים עצמן. מכיון שאנחנו הורגלנו להתבונן על עצמנו מנקודת ראות גברית, כשאנחנו רוצות לדעת על עצמנו, אנו פונות ל"דמות" גברית כדי לקבל "לגיטימציה" ואישור. אנחנו לא למדנו לשפוט עצמנו מנקודת ראות של עצמנו או אמיתותינו. זהו כאן האספקט החדש שהינו בחיתוליו בארץ, כשם שהאמנות נמצאת
בחיתוליה ובתחילת דרכה... בעולם כולו קיימת התעוררות חברתית בנושא "האשה" בכלל והאשה כיוצרת בפרט, מהאספקט החברתי והאישי. בארה"ב קמו גלריות לאמנות של נשים בלבד, נשים אשר לא יכלו להקלט לתוך ה"עולם הסגור" והאקסקלוסיבי של גלריות היוקרתיות והכלכליות (בארץ כמעט ולא קיים מושג כזה) ואשר התחילו להוציא לאור "נשים יוצרות" בקנה מידה רחב וגדול. כשלצד הפעילות היצירתית עצמה היו גם דיונים בנושא "הפמיניזם באמנות" – "נשים באמנות" וכיוצא באלה; יוצרות מסויימות אשר גם היו הפמיניסטיות הראשונות בארה"ב הפכו את "מאבקן" החברתי לאמצעי הביטוי האמנותי שלהן (ג'ודי צ'יקאגו ומימי שאפירו לדוגמא).
בארץ כאשר נשים נפגשות, נהוג מיד לשייך אותם לתנועות של "עקרות בית" מסויימות או למוסדות פילאנטרופים כמו "ויצו" וכד',
מפגש זה מזמן נשים אשר "הגיעו" או נאבקות על היצירתיות שלהן, בתחומי העיתונאות, ההיסטוריה על האמנות, בזכות עצמן בלבד, ולא בזכות הבעל או תוארו בחברה השוביניסטית-גברית. הן חייבות למעשה בעצם "קיומן" להוות דוגמא לנשים צעירות המתלבטות בדרכן, בחוסר ביטחון אופייני וחוסר עידוד מצד ההורים והחברה – וכאן  בנקודה זאת חייבת לבוא התפנית החברתית, הממשית ועל דיון זה לפתוח דף חדש בתולדות האמנות המקומי ואולי "גושפנקא" לאספקט חדש בתחום מרתק זה. בימים אלה קבלתי דיווח מפאריס על אירוע בינלאומי של סרטי נשים; על נשים יוצרות, מאת נשים מאת נשים יוצרות מכל המדיומים. בהשתתפות כמעט כל מדינות תבל, להוציא את ישראל...
הסרטים התרכזו בעיקר על החיים עצמם של היוצרת בקונטקסט היצירתי שלה. קבלתי דוחות, כיצד סרטים כאלה משפיעים על יוצרות צעירות, או נשים בכלל. עצם התצוגה של הנשים ומיקוד על הבעיה, היתה הנקודה העיקרית; אף פעם לא חשבו להציג בארץ או להתבונן על אספקט "האשה והנשיות" מנקודת ראותה של היוצרת עצמה. מדברים על "Show [לא ברור] One" כשמדברים על אשה יוצרת. אף פעם לא מדברים על איזה יוצרת, ככח בפני עצמה; אומרים, יוצרת כגבר בנימת "קומפלימנט" ולא אומרים יוצרת כמו אשה מכיון שזה כבר בזוי יותר. בארץ לא קיימת הבעיה מכיון שלכאורה ישנן נשים רבות באמנות. זה נכון שקיימות נשים רבות אשר ממלאות את "הספרות" החובבניות של האמנות. אולם ככל שהענין נעשה "מקצועי" יותר ויוקרתי, מספר הנשים מצטמצם יותר ויותר. אולם מכיון שהאמנות הינה עדיין בחיתוליה ובשלבי החובבנות שלה בכלל בארץ, כדאי שתוך כדי "צמחתה" למקצועית,
תצמח גם התופעה הנשית" באמנות הלוקאלית, איור כבר הפכה לעובדה קיימת ב"טריטוריה" הבינלאומית. נהוג לפתור את בעית הנשים בזה שטוענים שקיימות נשים יוצרות כמו ברברה הפוורת, או לואיז נבלסון. אולם אף אחד לא חושב שמדובר באשה אחת בין "מאות" יוצרים גבריים.

כשיש כבר שתי נשים זה כבר כמעט נחשב ל"גדוד" ושלוש נשים זאת כבר "פלישה" לתחום הגברי המיוצג כרגיל בעשרות ומאות[...] זה בדומה לבעיית הכושים אשר נפתרת לכאורה כאשר נותנים לכושי אחד תפקיד סמכותי…. האם  ידוע שלמעשה היה זה מוריס לואיס אשר הושפע ממרי פרנקנטהלר ולא להיפך. בספרי אמנות מציינים עובדה זאת בצניעות רבה. אולם במוזיאונים ברחבי העולם, מעדיפים האוצרים להציג יצירות של מוריס לואיס, המייצגות כביכול זרם עה של אמנות ואת פרנקנטהלר גם כן. נהוג לראות בדרך כלל שתי נשים בין כחמישים גברים אולט המצב משתנה בהדרגה, מבקרי אמנות אשר התייחסו בבוז (בהתחלה) לעניין הנשים
היוצרות, החלו לגלות התעניינות לענין זה ואף הפכו תומכים נלהבים לענין. ואף במשך הזמן השתתפו בדיונים על נושא זה; לא לחינם כתב המבקר דוד בורדון ביוני אשתקד שהוא אינו מתפלא שהיוצרים המבטיחים של העתיד הן נשים. או המבקר הנודע אלוואי החל לכתוב מונוגרמות על נשים בלבד ועוד כהנה וכהנה. אפשר לראות "ניצנים" אלה כתוצאות על מאבקן של הפמיניסטיות אשר תודות לעמלן, אפשר לראות כבר את התוצאות הישירות מעל פני השטח, אולם מכיון שלעת עתה השיוויון הינו עדיין רחוק – החלו נשים להפגש, להציג יחד בקבוצות וכך לצאת על פני השטח באופן מאסיבי. מי היה מאמין שמתוך שתי נשים "מייצגות" יצאו לפחות כשמונים ויותר (ר. פוסטר של מרי בית אדלסון "מספר יוצרות אמריקאיות חיות["]). ומכיון שהתערוכות הבינלאומיות "הייצוגיות"
מציגות שנה אחרי שנה, אך ורק גברים עם מיעוט כמעט מינימאלי של נשים – על הנשים להציג בקבוצות של נשים על מנת לקבל כיסוי, עם ראיה לעתיד שיוויוני. הספורט למשל מיוצג ע"י כל ארץ וארץ באופן שיוויוני ע"י קבוצות של נשים וגברים אשר מקבלים את אותה מידת תשומת לב, מדוע שראיה כזאת לא תהיה טבעית בשטח באמנות – ואז תוכלנה הנשים להפגש עם הגברים על בסיס ייצוגי שווה – כשהערכים הציוריים של שני המינים "יפרו" האחד את השניה... ולהיפך – כמו בספורט!

המבקרת הפמיניסטית לוסי ליפארד (המשתייכת לצוות הבינלאומי של "סטודיו 11) כותבת בספרה "חיבורים על אמנות פמיניסטית" "מהמרכז" שההתייחסות שלה לנשים "פתחה" אותה מהתייחסות אבסטרקטית ואוביקטיבית לאישית וסובייקטיבית. היא לא הסתפקה יותר בניתוח הצורני של היצירה, כי אם חיפשה את השורשים את מקור היצירה; לא אבסטרקציה ובריחה לאינטלקטואליזציה, אלא "פיקציה וחזרה לבסיס האישי פרסונאלי, ביוגראפי" [להלן] מספר ציטוטים מדבריה: (ע. 2 מספרה) :"נוצר חופש חדש לאמר כיצד אני חשב ולהגיב לכל אמנות על בסיס הרבה יותר אישי. אני הרבה יותר נכונה להתוודות להיות אוטוביוגרפית ואפילו מביכה אם קיים הצורך בזה (ר. דף עיתון מס' 5 – ראיון עם לוסי ליפארד). אני מודעת עתה שנבטי הפמיניזם שבי [טמנו] את ההתמרדות שלי נגד "שיטת הפטרון" של אנשים כמו קלמנט גרינברג כלפי האמנים ונגד השלטתו של טעם מסויים באמנות השייך לשכבה אחת השולטת על פני כולם; או נגד שיטת "יצירת המופת" של "שלושת הגדולים" וכד'. התנגדתי לכל הדמויות הגבריות הסמכותיות, לא בגלל שהן היו גברים, אלא בגלל שהן היו סמכותיות"...

אפשר לציין כאן שמספר לא קטן של מבקרים בארץ שואבים את השראתם מדמויות "הפטרונים" הקלאסים של האמנות האמריקאית אשר כיום הם בהחלט שייכים להיסטוריה רחוקה של "הניו-יורק סקול" – אולם מוצאים קרקע צעירה ופוריה
בארץ (כאן אפשר רק לראות את מידת הפיגור המקומית).
(כשאני מציינת את סוג "המבקרים" החדשים: איני מתכוונת לפטרונים המנסים בכוח לעמוד בראש תנועות, כי אם אלה התומכים בפעולות הקיימות, כפי שהן מוצגות ע"י הנשים עצמן ועומדים מאחורי הפעילות ולא לפני...[).]

בתצוגה הבינלאומית של "נשים וטבע" מציגה למשל קרולי שניימן (שהיא "ממציאת ההפניגס" של שנות הששים בארה"ב) דפים מתוך ספרה שיצא זה עתה לאור (אוקטובר 77) "האשה האירוטית" – מנקודת ראות פמיניסטית, של אשה המציגה את גופה ופרטים מחייה האירוטים למשל, אשר מוצגים על ידיה באופן שרירותי, כחלק מדפים של יומן יומיומי ובנאלי ולא כדמות אירוטית קלאסית של זונה או מוזה המוצגת ע"י עולם ה"תעתועים" של דמות גברית, למטרות מיניות.
מרי בית אדלסון למשל "מוסרת" את גופה כסמל לחופש הנשי והמוצגת בסמלים מיתולוגים שונים המחזירים את דמות האשה לתקופה קדומה ובהן שלטו הנשים בעולם. אני מציגה דפים מתוך "מגילות" על שלוש נשים בדואיות, כשהמיקוד הוא על פרטי פרטים מחייהן הפיזיים והיומיומיים, כשהנשים הן הסמל לתרבות עתיקה הנכחדת תחת עינינו. והזהות לעצם תפישתי של האדמה כמיתוס...

ולבסוף אני מקוה שערב זה לא יהיה עוד ערב מהנה כי אם מנוף חברתי לבעיה שתמקד את תשומת הלב החברתית והציבורית לבעיה רדומה בסקטור הלוקאלי של האמנות. אני יכולה לאמר מנסיוני מהתערוכה הצנועה שריכזתי שאמנם היתה התעניינות מרובה לסוג זה של אמנות, כאמנות בכלל ופמיניסמית בפרט. גברים ונשים כאחד (היו כאן קבוצות של סטודנטים) החלו שואלים שאלות בנושא זה. נסיון זה הוכיח לי שיש מקום לסוג כזה של תצוגות, בפורום רחב הרבה יותר, במוזיאונים ומוסדות ציבוריים שם יכולים גם מספר גדול של אנשים לראות וללמוד מנושא זה אשר יציג את האשה הן מהאספקט החברתי והיצירתי, כגוף חברתי מפרה. 

ואם האמנות היא השתקפות החברה, הרי שעל היוצרות להוות גם "דגם" חברתי – ולעמוד כנושאות דגל לחברות מקופחות בכל תחומי החברה.

(טיוטה, מרים שרון, נוב, 77)