קווים לדמותה של חנה טברסקי

מהו סוד אישיותה של חנה טברסקי, שרבים העריכו את יצירתה ונמשכו אליה בחבלי קסם לאהבה ולרעות?

כל אחד מאתנו ידע והרגיש, שהוא עומד בפני אדם בלתי-רגיל, בחוק משגרה, רחוק מהבלים וקרוב אל העיקר – אל עולם האצילות והיופי. דבר זה הרגישו לא רק אלה שהיו מקורבים אליה, – גם כל מי שנפגש אתה פגישת עראי והוקסם מאשיותה הקורנת. באישיות עשירה זו נצטרפו סגולות יקר רבות : שכל בהיר ומעמיק, לב נאצל ונפש רגישה של צייר אמן מאניני הטעם. היא היתה שיכורה מנוף, מצבעים "שותה את השמיים" – כפי שהתבטאה פעם ; בתמונות שלה אצורים כל מעיינות נפשה: רוח פיוט וצלילי מוסיקה. אחד מחבריה האמנים אמר פעם על תמונה שלה "זהו פרק תהילים".

היא נתברכה בחוש הומור דק שלפעמים עבר לאירוניה סלחנית. למשל: אחד ממיודעיה היה מאוהב בשיריה של משוררת אחת ותמיד היה מדקלם אותם ומדבר על נושא זה. כשהיתה חנה פוגשת אותו, בבדיחות: "נו... אז מה שלומה"?... על אדם בלתי תרבותי שגרם לה אי-נעימות העירה: "תמיד חשבתי כי חוסר תרבות הוא מושג שלילי: אין וחסל! ועתה מסתבר שזהו מושג חיובי בהחלט: כאשר אין תרבות יש משהו אחר, נוסף''...

השיפוט שלה על האדם היה מעמיק וקולע אל העיקר, על הנוער שלנו אמרה פעם: "נכון, הם מחוספסים, נוקשים, אבל זה מפני שהם ילדים ביישניים ומפחדים להראות סנטימנטליים".

חנה, שהיתה מצאצאי הבעש"ט, נישאה בגיל צעיר לבנו של אדמו"ר, ועברה עם בעלה אל בית אביו הרבי. למרות היותה חופשית בדעותיה זכתה במשפחתה החדשה לאימון ולאהבה הראויים לה.

ציוריה של חנה הם אבסטרקטיים מזיגה תרבותית של הגות ותחושת היופי. גמרה פאקולטה לפילוסופיה ולאמנות. כל אלה צרורים בערכים הקיימים של יצירתה האמנותית.

"דבר", 9.4.69 ר. דוידית ז"ל

על חנה טברסקי

בנסיונותיה המתמידים להביע, ליצור ולהגשים ביצירה אמנותית היתה חותרת תמיד למצוא את הפשוט, והייתי מעז לומר היתה מנסה לתפוס את הרוחני הפשוט המצוי בכל דבר שבעולם. המתבונן בציוריה בסדרם הכרונולוגי מחויב הוא שיעמוד על כך שיש כאן התפתחות ישירה ועקיבה ללא סטיות וללא סתירות. הולכת היא ונעשית כל הזמן פחות פיגורטיבית, אתה מבחין כיצד היא נעשית יותר פשוטה, יותר מעודנת ואבסטרקטית. כל הזמן היא חותרת לקראת יצירת הרמוניה. היא לא התיימרה לשלימות אלא לכך שיצא מתחת ידה דבר מתוקן, דבר הרמוני. נפשה היתה סולדת מכל סלסולי סרק ולא היה בה וביצירתה אבק של תיאטרליות. כשם שבאמנות שאפה לפשטות ולאמת, כך היתה מגשימה בחיי היום יום את ערכיה אלה והיתה מוסרת נפשה לעשות כל מעשה שעשתה בכנות ובאמת והצליחה בכך.

היא לא עשתה את הציור קרדום לחפור בו. את פרנסתה מצאה בהוראה, בחינוכם של ילדים קשי חינוך, אך גם בכך עסקה כבעבודה לשמה. לא אחת היתה אומרת: מה שהילדים הללו נתנו לי אין לו שיעו : הם לימדוני כיצד לאהוב כל ילד.

הרבה גלגולים קשים עברה בחייה ובכולם עמדה מכוח האהבה שבה נעשתה לה לאהבה יוצרת, לדבר המעמיד שבכל תופעות החיים. באהבה נאמנה התקשרה בבחיר לבה, בן לשושלת חסידים גדולים. בעלה היה בנו של אדמו''ר, צדיק תמים וקדוש בכל הליכותיו. היא עזבה את בית הוריה ויצאה מרוסיה, מקום מגורי משפחתה, ללכת עם משפחת בעלה לרומניה. נכנסה כולה למשפחה זו, שהיו לה דפוסי חיים ומנהגים שלא היתה רגילה בהם. חנה כבר היתה אז שקועה כולה בעולמה של הפילוסופיה וזרים היו לה כמה דברים שבחצר הצדיק. ועם זאת נכנסה כניסה מלאה לתוך עולם זה בלי לוותר על עצמאותה הרוחנית. השתלבותה בעולם זה עלתה יפה. לא הרגישה כל זרות ולא הרגיש איש רק שהיא כאילו זרה. כיצד עשתה זאת? אהבה שבה למדה אותה פרק בהסתכלות אל פנימם של הדברים, הלבושים והצורות החיצוניות לא היו חוצצים. היא ראתה את הנקודה הפנימית שבעולם זה, שבאנשים אלה, וידעה להוקיר את הצדיק הזקן והתמים וכל סביבתו, צורותיה וגילוייה נעשו חביבים עליה. ההישג הזה שבחייה עלה בעצם בקו אחד עם נסיונות היצירה האמנותית ששאפה לגלות את מה שמעבר לפרגוד החיים ולראות את אמיתות ההויה בטהרתה, שכל מעשי התרבות אינם אלא לבושים לה. שאיפה זו, לגלות את אמיתות החיים ולחיות עמהם יום יום היא שהנחתה אותה בחייה כביצירתה.

חדרה היה מקום ועד לאנשים מאנשים שונים. ראית ביניהם מסורתיים ולא מסורתיים, פרחי חסידים ופרחי אמנים וכולם הרגישו בטוב, הרגישו בכוח כאילו הם חבורה אחת: הכיצד? משום שהיתה המרכז, מעין רבי המאחד את הנפרדים. ובזכות מה ? בזכות זה שכולם הרגישו באמת שבה המגשרת מעל לכל ההבדלים. כולם ידעו שאפשר לפנות אליה באמונה ובאמון מלא. והיא משתדלת היתה להבין, וידעה לעזור לאנשים הרבה, בעדינות, בצנעה ובשתיקה.

ניסן תשל"ד 3.4.74 ש. שפרבר

פאריז, 27.8.61, מלון לפייט

זה כמה ימים שאני כאן, אחרי ספרד.

ההבדל באנשים שונה מאד. האנשים פה נראים מאד מעושים, מאד מתגנדרים.

אחרי הפשטות האורגנית של האנשים ההם. איך להבין את זה?

במונפארנאס עם גולדברג ואברדם. מדברים ובלב מועקה. אברדם אמר שיזמין אותי לראות את תמונותיו. יצטרך, בטח קודם לדעת מה "משקלי". לגולדברג הפרעתי זה יומיים ללכת לאכול ארוחת הערב בזמן. האם אבוא עוד פעם לראותם?

גולדברג עובד כנראה הרבה כל היום.

הוא אפילו אינו הולך לראות תערוכות. זה מצב שהייתי עשויה להבין, אילו הייתי פה הרבה זמן, אילו עבדתי כאן. ואולי לא אבין גם אז כי בעצם אני סקרנית גדולה.

היום, תערוכת הרוסים בי מזון דה לה פנסיי (Maison de la Pensée) מה נשאר?: משלשת הסוטינים, שניים טובים עוד היום. השלישי – משקלו, נדמה, שהוא בחתימה של סוטין. הקרמן יפה והקונסטן…

אך נמצאה תמונה אחת ויחידה של קנדינסקי, דווקא קנדינסקי, ואותה אהבתי. כך. ונדמה שזוהי הפעם הראשונה שאהבתי את קנדינסקי.

ועוד: זו התמונה היחידה הנון פיגורטיבית שהיא "משהו". משהו חדש. אבל זהו הסוד: גם נון-פיגורטיבי חייב להיות "משהו". זהו, זהו הסוד. כשזה רק "יפה" ו"חדש" ו־"מאטייר" (matière) ו"מפחיד ומענין", כל זה לא מספיק. על ידו – פוליאקוב, לנסקוי וכו' וכו' נראים אפסים. ואולי גם הוא לא תמיד כך?

סוניה דלוניי – יפה, יפה ובכל זאת, אומנם לא "ריק", אבל גם לא "מלא". צדקין – הפעם יפה, אבל הוא פיגורטיבי. ועוד לא הגעתי עד לידי הזדהות ואהבה. מילשטיין – למה קונסטן צריך להתפעל ממנו? אולי נניח שקטיה גראנוף תעשה ממון, אבל למה קונסטן? הוא אפילו פרימיטיבי? אבל פרימיטיבי מאד, ערמומי:

מחר הוא כבר לא יהיה ממש תמים,

כי אם "תמים עשוי":

אמא, ילד, "אל תרצח" כתוב באותיות אדומות מסביב מסביב. וזהב!! הוא צועק לעולם הגדול?

או הוא צועק לז'אן קאסו?

אך כל זמן שהוא מצליח, הוא צודק. יוצא איפוא שכוחה הגדול של פריז הוא עומד לה גם בשגיאותיה הגדולות. רוחה מתבטא גם בשגיאה. היא מעיזה. איך תעז תל־אביב להגיד על דעת עצמה "זה טוב"? (למין דבר שכזה!) אך כח ההבחנה שלה, של פריז, אינו יותר גדול, דומני. ועוד ההשפעה הבוחשת של המרשנים, נוסף לכך...

2.61 בספטמבר. פריז

אתמול הלכתי עוד פעם לראות את הסקולפטורה המודרנית. מוזר. זה במוזיאון של רודין. על הקירות ובכל מקום נתקלים בפסלים של רודין. ובאהבות שלו: פיסול מצרי, יווני וכו'. כל כך עשיר וטוב היה האיש, כל־כך הרבה אמנות לא משלו אהב! כמה תמונות של בני זמנו! כמה תבליטים מצריים! איך הוא השיג אותם?

בסוף, הלכתי לראות את רודין. ובתחילה: תמיד זוג מתנשק, איש שקוע במחשבות איש מיואש: כל כך רחוק מראייתי. חשבתי בשם אלוהים ומה בכל זאת יש פה? ופתאום הבנתי: האמת היא שגם הוא אהב לא את הפרט כי אם משהו גדול כללי; אלא שזה היה – לא צורות גיאומטריות כי אם את החיים. את החיים עצמם, לא פחות ולא יותר. והחיים מתבטאים באדם, והוא לא שקט עד שלא השיג את הביטוי המלא. הוא הלך עד הסוף. וכאן הכוח. הוא מצא את כל ההבעות של החיים – בגוף, ומיצה אותו. האם עשה זאת בהכרה כזאת שכלית מלולית? איני יודעת. אבל בכל ישותו ודאי עשה. מה לעשות אם לפעמים מוזר לראות גוש אבן גדול ועליו זוג והאבן גדולה וצריך להסתכל רק בזוג, כי היחס האקספרסיבי בין האבן והזוג אינו קיים. די היה לו שזה יפה. הזוג כעין פרט של האבן. מובן שדבר זה רחוק מן התפיסה המודרנית: אבל זה היה לפני כך וכך שנים! איך לעשות ולא כלום. ובכל זאת? ועוד: אולי קצת, רק קצת זמן יעבור ואני אוכל "להבין" גם את זה.

והתערוכה המודרנית מה?

כרגיל. הגדולים הם קטנים. הנרי מור פסל קטן מזעזע את הלב. זה רק זוג, אך איזה קסם לא אנושי. או אולי אפילו אנושי מאד, אך לא יכולתי לתפוס מהו הקסם. רק עמדתי והבטתי. זוהי אינספיראציה אמיתית. זהו! והשאר? אומנם, אך הראש של ז'ימון הוא טוב כמו תמיד, והפעם אולי ירדתי עד סוף דעתו. אך לא התפעלתי, אם כי עמדתי מן הרגע הראשון על כך, שזה טוב. ושזה הוא.

והשאר?

לפעמים דברים יפים. אולי זה היה ז'יליולי. למדתי לאהוב אותו. אולי, השני היה שובין. גם אותו אהבתי. השאר לא היה חשוב איזה שם הוא נושא. ואיזו המצאה הוא עשה. הפרופורציה בעצם נכונה. על כמה עשרות או מאות פסלים, כמה יכולים להיות טובים?

בין הדגלים דגל ישראל. היכרתי טובה לשני הפסלים הישראליים שמשתתפים, אף כי את עבודותיהם בין עשרות אחרות קשה להבחין.

ז'יליולי נהנה מטעם לוואי (או טעם עיקרי אצלו) והוא: שזה תמיד בעצם "ביולוגיה" משהו מהגוף החי. שובין לגמרי אבסטרקטי והוא – נפלא.

במה? ביחסי צורות הוא טוב. ואחרים?

קאלדר – עשה משחק גדול של חוטי ברזל תלוים. יש לו כבר שם. הוא כבר לא חייב ליצור.

ארפ – ז'אן ארפ. אף פעם לא "תפסתי" אותו. וגם הפעם נראה לי לא חשוב. אולי פעם עוד "אבין" אותו. הגן היה יפה להפליא. מלא עלים יבשים על הארץ והירוק של העצים עשיר ומגוון. רק אותם פסלים חסרי ראש וידיים מהאוסף של רודן הם שנראים מאד יפים שם; לא פסלים שלמים וזה נראה לי משום מה כאמת מרגיזה מעט…

3.9.61, פריז, מלון דלאמבר, 35 רי דלאמבר, פריז 14

אתמול, התערוכה של פיסול בן זמננו. לא, זה היה שלשום, אבל אתמול הפיסול המצרי בלובר היה כעין המשך.

קודם כל:

כל אמנות, ולא חשוב באיזו תקופה, מתפתחת לא לפי תמיד נושא, הידיעות של העם. כי אם לפי הכשרונות של העם ולפי כח הדמיון שלו.

הפריזות: איזו עשירות של אורנאמנטים, בלי סוף, ועד עכשיו לא המציאו משהו יותר עשיר. נמצא, שמכמה נתונים: פרח, עלה, צורה גיאומטרית, רוח האדם עושה את הקומבינציות האפשריות (בשבילו) עד הסוף ואז זה המצב שקוראים לו קלאסי (אחר-כך מתחילה ירידה – משום דקות יתירה, משום תנועה ללא מטרה ברורה וכו').

ואחר כך האריה. הדינאסטיה ה-30. שום דבר יותר מושלם איני יכולה לתאר לי.

מסוגנן. ואבן calcaire ובכל זאת איזו שכיבה! איזו תנועה ! האנטומיה כולה מתפקדת תיפקוד כפול: אנטומיה ואורנמנטיקה. השכיבה, הכובד, התנועה הם כמו ערכים אבסטרקטיים.

שכיבה-כובד, תנועה תוך כובד. חיים לא חיים תוך אבן.

והראש! איך הוא מחובר! אלהים אדירים! ואחרי כן – הפר.

אבן. חלק. מכל צד. כל אבר "מוחזק" בתוך הכלל. הראש מרעיד את הלב. איני יכולה לתאר לעצמי שום דבר יותר מושלם. והפעם לגמרי בלי אורנמנטיקה. פשוט צורה וחיבור וכובד וחיה בהבעתם הפשוטה והמופשטת ביותר.

אחרי זה חשבתי: "הביטי בדמויות, עכשיו תביני גם אותן". כן, ראיתי אותן לגמרי אחרת. עכשיו אני יודעת לאהוב אותן.

זה היה. זה עבר. עכשיו יכולים להשיג אולי רק פרגמנט מזה. ודאי שגם זה היה מרעיד את הלב. משונה, הם חזרו וחזרו וחזרו על אותה הדמות ועל אותה התנועה. ואז מה? יוצרים בני אדם, יוצרים חיים. מתחילים ועובדים ועד "שמגיעים" למצב שזה כבר לא אבן, כי אם יצור מסתורי וחי. בכל פעם מחדש, כמו – לידת בן־אדם.

גם את זה אני מבינה עכשיו.

29.10.61

היום נפתחה הביאנאלה של הצעירים במוזיי (Musée d'Art Moderne).

גם הישראלים משתתפים. הלכתי.

הביתן שלנו, כמו של אחרים ושל אחרים כמו שלנו, ואי אפשר להבחין בין ארץ לארץ: פיליפינים, אוסטרליה, צרפת, איטליה. בארצות אחדות אפשר למצוא גם עבודות טובות. כך, בספרד מצאנו עבודה בקרמיקה, בפולניה וכו'. רבים עושים רושם עצום. כל אחד יכול לעשות את האמנות הזאת.

מתאשר הרושם שקיבלנו מכל הגלריות שביקרתי קודם לכן: הרבה עבודות "עשויות טוב"[.]

למדו את הטכניקה, געכאפט דעם שניט. והלאה? מה מביעים בטכניקה הזאת?

והצעירים האלה. אין הם חייבים לחדור עמוק.

מספיק ש"יודעים לעשות".

אני יכולה לתאר לעצמי ילד או קבוצת ילדים בני 13-14 שיתנו להם את החומר ויגידו להם איך אפשר להשתמש בו. בטח ימציאו אלף דברים ויעשו יפה בלי להיות ציירים ובלי להתקרב אפילו למושג הזה. היו שם (בביאנאלה) סקולפטורות. כל מיני קומבינציות של מתכת. בסדר. אך היו גם סקולפטורות עצומות מגבס או אבן או בטון. גדולים כחדר גדול מאד וגובהם כמו האולם. נועדו כפי הנראה לגנים. נשאלת השאלה מצד אחד – הפרינציפ של פונקציונליזם, יעילות טהורה, ומצד שני, מיני בנינים כאלה. אני יכולה לתאר לעצמי את מהלך המחשבות: הנה בנין. הנה זוית. זה יפה וזה טוב אז למה הבנין, נעשה את הזויות ואת הקירות שנראו יפים. אבל יכול להיות גם מהלך מחשבות אחר: אם סקולפטורה קטנה היא טובה, הבה ונעשה גדולה. כך. אבל כאשר היא גדולה, היא – בנין, ולבנין זה, חסרה משמעותו העיקרית – מטרתו השימושית. ראיתי עוד פעם ונמצא שזה מקט לכנסיה. נכנסתי לפנים ונדהמתי מהרגשת הכנסיה. ובכן, זה לא פיסול כי אם מקט לבנין, ויש לו שימוש. הצעירים האלה, האם יש לבוא אליהם בטענות? הם קבלו מה שקבלו מהמבוגרים יותר, הם רוצים לכבוש את מקומם תחת השמש, והם נדחפים. זה הצדק שלהם. שלהם בלבד!

אך לי משעמם להביט על זה. שיהיו בריאים.

4.10.61 עוד פריז

שלשום בתיאטרון מונפארנאס Football. מחזה אמריקאי "בני טובים" הרוצחים חבר. כולם יחד עם המשטרה משתדלים לחלץ את הצעירים (האבות הם עשירים). ודנו אותם לשנה מאסר או 500 דולר קנס. באותו יום, אחרי שחרורם, הם עומדים לרצוח את חברם שהביא אותם למשפט. בנס לא בוצע הרצח. אין טעם לחפש סיבות בודדות וחלקיות למעשה זה ולמעשים אלה. התרבות שלנו חיתה את זמנה ומתפוררת: אנו חיים על קרעים בודדים של אותה תרבות. גם המוסר החברתי, נכון יותר: קודם כל המוסר החברתי, התפורר. ואין מה שיתמוך בו. לעת עתה נשארו עוד אי־שם קרעים, פתקים, חתיכות של אותו האריג – המוסר – ולעת עתה העולם עוד אינו מבין כל צרכו שזה אינו קיים עוד... מכאן מצבים ומאורעות שנראים לנו, לפי ההערכה השטחית – מוזרים. ועדיין אין תרבות אחרת בנמצא ואין עוד קודקס מוסרי או חברתי או משפטי במקומו של הישן. צריך ליצור אותו. אבל מי ייצור?

את התורה ואת החוקים יצרו תמיד עמים עולים. ואילו עכשיו?

מי הוא העם שעולה? האם הרוסים שהמוסר שלהם הוא מוסר הוטנטוטי, ואילו ליצור איזה כוח אחר אינם מסוגלים משום שאינם מבינים את המצב, וכלפי העולם וכלפי פנים-ארצם הם דוגלים בצדק וביושר ובמשפט – כלומר, ביסודות של המוסר האבוד. (ושהם, בעצמם, יותר מכל עם אחר גרמו לאובדנו). ומי אחר?

עולים מבחינה פוליטית וכלכלית יש; מבחינה תרבותית אין. התרבות כולה יורדת, ולאו דווקא אצל עם זה או אחר. והציור? הביאנאלה של הצעירים.

איזו מבוכה ואיזה בטחון! הרי גם אלה קרעים בלויים של תרבות יורדת. והמוזיאונים, המבקרים, הגלריות – שמאשרים את הדברים האלה, ביניהם גם טובים, אך על הרוב – במה שלנו גרועים משלהם?

הם, הגלריות, פשוט סוחרים ומרויחים על זה. המבקרים – גם הם "צריכים פרנסה".

והמוזיאונים? אולי המנהלים מתבישים להראות שאינם "מבינים".

והקונים – קונים משום שזה "מודרני". זה שיק. ממש כמו עקבים גבוהים. האופנה מצווה והם נשמעים.

23.10.61, פריז

ראיתי היום תערוכה של טובי (Tobey) האמריקני. הם קוראים לו צייר גדול. הוא קיבל פרס ביאנאלה בונציה. והנה פלא: הוא באמת צייר יחיד במינו! גדול? בסוף – גדול. איש תמים ואמתי כנראה. מתחיל ממין אימפרסיוניזם, ממין סובייקטיביזם אישי מאד. הלכתי ושאלתי את עצמי כל הזמן: האם זה עשוי להיות ציור בשביל אחרים?

האיש רואה עננים ומצייר אותם בקוים קוים קטנים עדינים לבנים רבים, רבים. מה מתקבל?

ראיית שמים עננים לבנים, מין הבעה אישית מאד. פעם אחרת, זה גן, מין גן קסום, והוא מצייר אותו כמו שהרגיש אותו. וזה תמיד גן שלו.

ובאמצע, פורטריט. בטח: את האיש הוא ראה כך, ולא היה צורך לתרגמו לקוים קטנים, לבנים, על גבי אפור שחור וכו'.

אך במשך הזמן, נעלמים השמות, וזה התמונות האחרונות. האיש הרגיש שהקוים, הגבהים, העמקים שלו וכו' כמו שהם מובעים באמצעים שלו הם הם הרגשתו, ואין צורך בשמות "גן'', "שמים", "מחשבה" וכו'. אחת התמונות שלו נקראת "שחרור'', ואחר־כך – תמונות בלי שמות. וזה עשוי בשביל כולם. זה כבר לא "השמים" "העננים" "הגן" וכו' שראה אותו צייר במקרה, באחד הימים. אלו הן הרגשות פנימיות, הרגשות של בן־אדם באשר הוא בן אדם. זה בשביל כולם. ותמונותיו "מלאות". רק ב"מעבר" נמצאו אחדות – דלילות, חסרות משקל ומתח; נכון שבתקופה ההיא עשה האיש יותר ציור פיגורטיבי, והיה נדמה, שהנה, הנה, יגיע למשבר או יתרוקן.

ובכלל עד הסוף חשבתי: הנה יתרוקן, אבל המעבר הזה מאימפרסיוניזם סובייקטיבי (כפי שאני קוראה לו) לציור האבסטרקטי בא מעצמו והיה פיתרון גאוני. אך גאונות של מקרה או גאונות של טבע האדם?! זה לא היה אמצעי "מבוקש ונמצא". כך אני חושבת.

מעט צבע

תמונות אחדות כל תוכנן הוא לובן העשוי מנקודות, מקווים וכו'; אחרות  – אפור כסף, עשוי באותם אמצעים, וזה נושם שמים, רוח, חופש, אין סוף. תמונה אחת אדמה, חום, עם גוונים חומים וקצת אודם: אדמה בסתיו ולכל אחת מתמונותיו מאמינים. ושאלתי את עצמי – תלויה בחדר? ועניתי לעצמי "כן" זה, אמיתי, זה מיוחד במינו!

ומי שילך בעקבותיו יטעה, משום שימצא את הדרך סלולה לפניו, הוא ילך בה מהר והאמצעים לא יספיקו להיהפך ללשונו העצמית שלו, לחלק מכל ישותו כפי שהם אצל טובי.

ובלי זה אין לא אמת ולא אמנות.

באחד הימים האלה מת ג'ימונד Gimond הפסל שאת ראשיו מאד אהבתי.

ותערוכה אחרת: "אקספרסיוניסם" במוזיאון Galieria הציירים: Nakache, Letelier, Floss, Mentor[.] נאקאשה – המתקרב לשבעים נחשב למין "יושב-ראש". האחרים צעירים יותר והאחרון Letelier אפילו צעיר מאד. ואיזו שטות. בין הכל נמצאה רק תמונה אחת שלפי דעתי היתה ראויה לשם אקספרסיוניזם, וזו דווקא גואש לא גדול של מנטור – רוכב על סוס. הסוס והרוכב הם חטיבה אחת והם התמונה כולה. כל התמונה על השחור (קהל מטושטש) והאור הם עשויים להביע את הסוס שתנועתו מבפנים. אבל מה שבא אחר כך קיר שלם ואורך של תמונות שמן מעשה ידי אותו צייר – מוכיח שהתמונה הזאת היתה מקרה.

נאקאשה – אשר העתונות מהללת אותו: שטות אחת גדולה של כנסיות וסטווים עשויים בצבעים חזקים בהרבה אדום לבן שתפקידם הוא "יופי"; איזו מין שטות גועלית בלי טיפה של אמת. האחרים, מהם סתם תלמידים של Gromaire, בוז־אר, או... מה ההבדל? האחד העושה טוב הוא Letelier. העשיה הציורית טובה, אך הראיה בנלית וחסרת משמעות.

אולי הוא עוד "יהיה".

25.10.61

אתמול, התערוכה של ווילס. צבעי מים עדינים. עשויים בשליטה מפליאה. ניכרת השפעה של פאול קליי. היום אני קוראה ב"אר": הכח של וולס בצבעי השמן ולא בצבעי המים שבהם עוד ניכרת השפעת קליי. ובכל זאת התפעלתי.

אחרי התערוכה של Tobey ואחרי שהבנתי איך לקח האיש את "אהבותיו" וחלומותיו ועשה מהם את מציאותו. גובה, שמים מחשבה, "סתיו" עננים בשמים (קראתי לו אימפרסיוניסט).

אחרי זה מוזר היה לראות פתאום צייר שבשבילו "החללי" נעשה חוט השדרה של תמונה. מה שלא יעשה וולס בתמונות האלה (מת ב-1951 בן 42) תמיד הוא עוסק לא בשטח כי אם בחלל, ולא בחלל במובן פרספקטיבה, כי אם במובן "הכלל" "העולם". כלומר אבסטרקטי, אם להבין במלה אבסטרקטי את "המכיל הכל".

אולי, בעצם, כדאי ליחד את הדיבור על אבסטרקטי במובן זה: מכיל הכל, כלומר את העיקר, בלי פרטים.

וכאן אולי אפשר לדבר על השגיאה שבקונצפציה המבינה את האבסטרקטי כמוגבל: זורקים הכל נשאר רק משהו עלוב ומדולדל:

אבסטרקט – "הכל"

אבסטרקטי – "רק"

זהו ההבדל בין גישה "מעצמי" ו"מהמציאות".

ומכאן ההשפעה החזקה של הציירים שמוצאם מהמציאות.

אולי יש לקבוע: הנפש היא הקשר והתגובה של הגוף על המציאות על החוץ כולו (מכיל גם את הזולת והחברה (ואלהים, כמובן) והנה "המציאות" החיצונית היא אשר מעוררת את הנפש לפעולה.

והציירים היוצאים "מעצמם" או התושבים כך, סופם להתדלדל מהר והשפעתם גם מלכתחילה פחותה היא. וקנדינסקי?

איני יודעת. הוא היה הראשון. היתה התמסרות הנפש ההולכת לקראת העולם, ובוודאי שכרון התגלית ובאופן תת הכרתי, אולי "התרשמות", ושוב איני יודעת. ציירים אלה אשר עושים "חומר" – עושים, "אדמה" "קיר", ובעצם שוב יוצאים מן "המציאות". גילו את השפעת "האדמה", "הקיר" ואת האפשרות של עצמם למשחק ולקומבינציה. שוב "מציאות"; והנה אלה שמסתפקים רק בכשרון לקומבינציה ערכם רק כערך אותה קומבינציה שגם ילד בן חמש-עשרה יעשה, ואולי יותר טוב מהם; כלומר: קשרם עם האמנות מפוקפק, או יותר נכון – אפסי.

כל זמן שהאמנות פונה לזולת, צריך להיות משהו משותף בין האמן והצופה. סתם "חלומות" לא מגיעים. אלא מה? חושבים שאלה מביעים את הפנים העמוק והתמציתי של הנפש, בנגוד לנפש שעל פני השטח. אך לפי דעתי מוצאה של הנפש, ומהותה הם דבר אחד ויחיד, וקיימת רק "נפש" אחת. ותפקידה של נפש זו – כך אני מאמינה – להכיר את המציאות, את העולם שיצא ממנה, ולהגיע בדרך זו לשליטה. "לסגור את העיגול" וזוהי מטרת "הנפש", כלומר "הכל" המתוודע אל "כוליותו".

מטרה אחרונה זו, כשהיא מושגת, הרי היא "הנצח".

והיום 25.10

ויאמי – כל אותם החסרונות של האימפרסיוניסטים. חסר צורה. חסר הבעה, עם כל החינניות של צבעיו.

לז'ה – מלא, חזק, פשוט!

קרמדק - כמו שהיכרתי אותו משתי תמונותיו: אורירי, חזק, מלא פיוט.

אך הצבעים השקופים לא עוסקים בחלל. הם רק "ממלאים" את השטח. עושים אותו "קיים" ו"שוקל".

ושם סוזן רוז'ה – עושה הכל יפה, אלגנטי, רק לא מובן בין השטחים הגיאומטריים "א־לה־לז'ה". "אישונים" ועשים וכסאות. יש כנראה איזו שאיפה, אך השעטנז מפריע.

לה־מאאל Le Maal על־יד וויאמי. הבנתי את "צורתו" ואת יופיו. הוא תלמידו של ביסייר, ומרגיש צורה, אף כי לעולם אין הצורה שאצלו סימטרית ופשוטה כמו אצל ביסייר. הוא ירש רק חלק מהירושה" וחלק קטן זה הוא נעים. לא יותר.

איזה פסל צעיר, את שמו איני זוכרת בדיוק, כמו הצורות האחרונות של ארפ, וגם הן מנחושת קלל.

גרבל: – פורמטיפה, צבעים יפים "מלאים", הבד נעים. מה עוד?

או שלא הבנתי די, או שבאמת אין "עוד".

האם צריך דבר כזה לתלות בחדר?

יכול להיות כמו שטיח, אך שטיח – משך חייו ארוך יותר... משום שהמלה וההכרה "שטיח" עונים עליה "די". עושים את פעולת הפיוס העוזרת להתעלם ממציאותו ואחר־כך לחזור אליו. זה רק שטיח. ותמונה?

האי סימטריות שלה עשויה להביע "רוח" ואם רוח אין כאן ונשאר רק "היופי והחן" – פעולתם הולכת ונחלשת, כלומר, התמונה "מזדקנת". ולהזדקן בלי רוח!

בגלרי לריז קנוויילר – פסלים שחשבתי אותם לשל לאורנס. האם באמת כך? או אולי גם הם של צעיר "אוהב"? אך לא! הם טובים באמת.

היום רחוב דה-לה-שייז. בתים מהמאה ה־18. איזה פשטות, הרמוניה וחום. היתה שעת לפנות ערב. נכנסתי לחנות של אמנות אפריקנית.

"הצורות" האנושיות ובלתי אנושיות. אם אלה משפיעות כל כך, הרי מובן שצורה אבסטרקטית צריכה להשפיע כמוהם (אם לקוחות מהמציאות).

1.30 בלילה

ידוע, להכיר, פילוסופיה – אהבת הדעת...

כל זמן שהאיש רוצה לדעת ולהכיר הוא נמצא בתוך ה"מתח" הגדול – בקו החיים.

מעניין שבתנ"ך כתוב "וידע אדם את חוה אשתו". הפנייה לזולת.

הפעולה המבטיחה את ההמשך וזה מהשורש ידוע – לחשוב שהתנ"ך באמת כל כך קרוב ל"בראשית", למקור, להתחלה, להכרת המטרה, שאחר־כך אבדה.

והסימן, סימן ההיכר של "ידע" במובן התנ"כי הוא, שהוא מלווה תענוג.

ולהכיר להבין בית מהמאה ה-18, צייר "קשה", דף גמרא – כל אלה מלווים תמיד תענוג, אולי יותר נכון שמחה. ומה בכך אם זוהי שמחה של "הנה אני הצלחתי"?

האם אין כאן אישור קיום האני?

האני המכיר, כלומר הרוח.

1 בנובמבר 1961, פריז

אתמול, טיול במונמארטר – מינזר של Abbesses כנסיית St Pierre de Monmartre מאחורי Sacre-Coeur המכוער הזה, כנסיה של המאה ה־12 לפני הנוטר דם. בחלקי התקרה שנשארו עדיין ניכר הסיגנון הרומני בתפרים הבולטים החזקים. זה מעבר.

2 ימים לא ראיתי תמונות.

התגעגעתי פתאום ללובר. באתי והוא היה סגור. יום "הנשמות" היה היום והעיר היתה מלאה אנשים נושאי זרי פרחים, הפרחים לרוב כריזנטמות, בלי סוף. חדים עם זרים גדולים, אחרים עם זרים של שושנים שאותם היו האנשים מחזיקים במין־אופן מיוחד כאילו באהבה.

הולכים אנשים גדולים וקטנים.

טיול לפורט דה-וילט. את השער שחיפשתי לא מצאתי אבל הטיול היה נפלא.

חלק עיר, סוף עיר – בית המטבחיים, רכבות עוברות, מרחבים. האם מסתמנת במוחי איזה מסקנה על הציור מכל מה שראיתי?

עד עכשיו נדמה לי: הטוב הוא זה שמתחיל מ"המציאות''.

נזכרתי באותו צייר מ־אקול דה פארי בגלריה שארפנטייה – שמו סרג'יו דה קאסטרו. "ארונות האמן". הצייר ספרדי. נולד ב־1922. הדרך היא הנושאי תופס את כל התמונה. הגדיל, שינה, ונתן כנראה את העיקר בשבילו. האם יש עוד אחד כמוהו?

אולי פרסינו הצרפתי העושה מן הנוף מין הדפס כמו שטיח, אך לא! שטיח הוא משהו יפה. ואילו הצייר הזה משנה יותר, פחות קרוב ל"מציאות", אך במשהו אלה הם השניים, הרחוקים מאד, בכל זאת הם קרובים.

האם לא זו תהיה הדרך של ציור העתיד? ולי זה קרוב מאד.

4.11.61

לשבת בבית קפה, לכתוב ביומן תוך שיחות אנשי יום־ראשון בבוקר.

פה חם ובחוץ מתחיל הקור הגבישי, הכספי, השקוף של התחלת החורף.

כל התמונות האבסטרקטיות שראיתי עד עכשיו מביאות אותי לידי מסקנה. שהטובות, כלומר אלה שנוגעות ללב ואלה אשר קרן קימת של אמונה טמונה בהן, או איך אומרים: "המשכנעות", אלה אשר, אמת בהן, מקורן תמיד במציאות. Tobey, אם בסוף "התפלא" לראות את עצמו אבסטרקטי טהור, כביכול, טועה: אין זה נונ-אובז'קטיב אם כי זה נראה כך, זה עולמו כולו, עולם חיצוני, עולמו של האלהים הוא הטמון בו, ועל כן הוא משכנע ומזעזע את הלב: באמת שבו, בתקוה, באמונה.

עכשיו לעיקר: לפי אמונתי שכל חיי הרוח אינם אלא חיפוש "הכול בתהליך של חיפוש אחרי הכרת עצמו, יוצא שכל אמן אמיתי, דרכו, ביודעין או בלא יודעין, אותה הדרך. כלומר: את ה'ההכל' 'הכל' הוא שואף 'לתפוס' וכל פעם שהוא 'מבין', 'יודע' משהו, הוא יוצר את העולם הזה שמחכה להתגשמותו, להתהוותו המלאה, להשלמתו שתבוא לאחר שיכיר את עצמו, וזהו המובן האמיתי של 'יצירה'".

את העולם החיצוני אין אנו תופשים אלא בתוך נפשנו שעה שהיא מחפשת "להבין", כלומר: ליצור.

אין הרוח אלא תמצית אותו ה"כל". ואם "נתפוס" אותה, הרי שתפסנו את "הכל". אך זה בשעה שאותו ה"אני" אינו נבדל מה"כלי" כי אם מזדהה אתו, נעשה חטיבה אחת אתו, כלומר: ב"ראייה".

כל יצירה אבסטרקטית שיוצאת מקומבינציות תלושות מהמציאות, סופה להיגמר ב"קישוט" חושני ואפילו שהוא יפה, הנו חסר רוחניות, כלומר לא מהתמצית האמיתית של ההוויה.

אתמול בתערוכת הסתיו, מצאתי תערוכה, בחלקה רטרוספקטיבית, של ביסייר האהוב עלי, ונמצא כי תמונותיו הראשונות שהן: שטיח, ציור ילדים, כמה ציורים מחוברים, זכרון איזו עיר, אלה הם האהובים עלי. האחרים, שיצאו, אולי כהו אצל Tobey מתוך העבר, לא שמרו על המציאות. הם נשארו תלושים ואינם נוגעים ללב.

אתמול 4.11, פתיחת התערוכה של הציירים היהודים בפריז.

שני חדרים קטנים, רצפת פרקט ישנה, קירות מכוסים נייר חום. משהו אינטימי ואהוב המזכיר אסיפה ציונית בעיירה משחר נעורי. ואני אז כלל לא השתתפתי וכלל לא היה שם פרקט לא ישן ולא חדש. אך האקלים נראה לי דומה ומשום מה האקלים נראה לי מבוטא באותו הפרקט הישן ה"נשחק" תחת הרגל. וגם התמונות נראות פרובינציונאליות וכאילו חיכו מאותם הימים. 

פגשתי את שרה ווסקובויניק. בסוודר אדום ומצנפת אדומה עם גדיל על הראש וצעיף וואל קטן על הצואר, אך הפנים חביבים, כנים ומלאים הבעה.

סיפרה לי על המכתב שכתבה שלשה ימים ושלשה לילות בלי לישון ובלי לאכול. כתבה לחרושצ'וב, להוכיח אותו על הפצצה האטומית, ולשכנע אותו לתת חופש לאנשים ולעם היהודי. 30 גליונות כתבה לו. הגיוני ואמיתי, ורק דבר אחד לא הבינה והוא: שהוא לא יקרא את זה ושענייניו וענייני פוליטיקה בכלל לא נעשים על סמך הגיון ומוסר ואמת.

הראתה לי ירחון ספרותי "ליטראטורה" ובו מודפס שיר משיריה. תמים ויפה ושירי, ושוב תמים כמו ציור של אחד ה"תמימים".

היא כותבת ואשה אחת, חרשת, "מתקנת" את שפתה הצרפתית הצולעת. ומדפיסים. הראתה לי הודעה בירחון אחר – מוזמני הכבוד, ביניהם – היא.

ואת שיריה מתרגמים ומדפיסים בירחון איטלקי אחד. אני זוכרת רק את הסוף "דל פופולו" אבל את המלה הראשונה של השם שכחתי.

מה היו אומרים אצלנו?

לא היו מדפיסים.

X היה אומר: "אין זאת שירה", אולי משום שהיה מצליח להבין אותה…

10.11.61 פריז

Rabeyrolle, Clavé, Richier, Mastroianni, Key Sato, Aizpiri

רבירול Rabeyrolle – רגיש, סמי אבסטרקט. קלאבה – למרות שהוא משתמש ב"חומרים" וקצת מפחיד את האווזים, בכל זאת רגיש במעברים, כלומר, בעצם הציור. למה צריך ידית של דלת? האם משום שצייר על דלת ישנה ? בכל אופן זה מוסיף "למראה החדיש" וזו סגולה טובה בשוק התמונות ללקוחות של אומנות מודרנית.

מסטרויאני – ברונזה מוזהבת גדולה וקטנה – הירוכרום – נשף טרגי, צועניה. אינך יודע זה טרגי והאחר לא. אלא מה, שכל אחד די יפה ומשעשע, אף כי הרבה פעמים קשה להבין למה שני בולי ברונזה כעין מקלות עבים, לא עשו הבדל יותר גדול בכיוון, וכו'.

יש גם ברונזה מוזהבת סנסואלית, כמעט פראית, מבחינת תפיסת החומריות בחושים. חשבתי: פסל כזה

בחצר או באולם גדול יכול בכל זאת להיות די משעשע.

קיי סטו – מאד יפה. האיש עובד בחומרים. מדביק חבלים ומכסה אותם בצבע, מגיע לקוים שקיומם – קויות ולא פס שחור.

הוא מארגן יפה את הבד על ידי חלוקה גדולה. הצבעים בתוך האפורים רבים ויפים באיזה מין הגיוניות משלהם. אך הוא היחידי הבולט בתוך התערוכה שבה משתתפים: זק, ביס, דמיטרנקו.

זק – ריק אף כי אפקטיבי. זה יכול להיות יפה לדקורציות בתיאטרון.

דמיטרנקו – כחול אינדיגו שחור ובסופו של דבר, אין לו מה להגיד.

אזפירי, – כנראה צייר מצליח. צבעים "מרהיבים'', סתם שומר אותם רק לעצם. הרקע כמעט חד-גוני, אדום, אפור או צהוב, לא חשוב.

תמונות צרות. פרחים מוצלחים יותר משום שהפרחים מחולקים על כל השטח, ובגובה. בכל אופן – "נחשב" כנראה. יבושם לו.

ג'אקומטי Giacometti – רגישות של מעברים באפור אוקרה, חן, מה עוד? – שוב חן וג'אקומטי.

10.11.61 פריז

ושוב רבירול – אבסטרקטי – יוצא מהמציאות. ומה היפה בו אם לא העדינות, ההתרגשות האנושית. יוצא שהיפה בציור הצרפתי, כשמוצאים אותו בפינה אחת, הוא תמיד הרגישות האנושית. האם לא אותו הדבר עם מאנסיה? פיקסו? הקשר הוא תמיד ההתרגשות. בלי קשר עם הצופה שום דבר לא קיים.

Ding an Sich (דינג אן זיך) הרי זה לא אמנות. האמנות היא שמוציאה את העצם מבדידותו ועושה אותו לקניין נפשי של הצופה (בשביל לא להגיד "של האנושות" שזו אולי האמת).

חבל שלא הצלחתי לראות אלא מעט ג'אקומטי ולא את השמנים של וולס, אך נדמה לי ששניהם שייכים לאותה המשפחה.

הרבה ידיעות הצטברו שמוצאים את ביטוים בציור המודרני.

הרגשת החומר, הרגשה מיידית כמו חוש ריח, אך חודרת עוד יותר עמוק.

איזה מין חדירה הדומה לנשימה בבטן.

זו תפסה מקום רב כי הפתיעה את הצייר בחידושה. אך באו החקאים ועשו כמוהו. עכשיו ה"חומר" נעשה אופנה המוליכה שולל. יוצרים אותה ציירים שאין להם כל מושג על ההרגשה באמת. אך שוק הציור מקבל את זה. כי הקונים והמבקרים לא חשו את זה אף פעם.

וכן, סוג חדש של נשימה. זה היה גם בבדים של קנדינסקי. את זה רואים אצל Rebeyrolle ואצל אחרים: זו מין נשימה, זו מין עדינות, זו מין "יציאת הנשמה".

ואת זה קשה, כמובן, לחקות.

ואחר־כך הרגשה ה"כל" כמו אצל Tobey – קוסמוס אומרים "המומחים", מה הם לא אומרים? ועוד וודאי יש גם מה שלא ידעתי או לא ידעתי למצוא ולכולם קשר עם ה"אני" וכולם רק מסתמנים. דרכם עדין מתחילה.

גילוי צורות חדשות.

ביחס לאטלן. הוא נותן בעצם צורות שמוצאן – דמויות בני אדם.

הוא משנה אותם, "מחפש" (מתחפש) ועושה מהם צורות אבסטרקטיות אם כי לא גיאומטריות. והן נעימות לעין.

הן נמצאות יפה במלבן התמונה.

אם עד עכשיו ידעו כך וכך צורות: דמות בן אדם, עץ תפוח, בית וכו' וידעו לעשות מהם קומפוזיציות יפות; יפות, כלומר – כאלה שאנו אוהבים אותם, וגם אקספרסיביות –

הרי כל צורה נוספת וחדשה שנמצאת אהובה עלינו או בעלת הבעה כלשהי, מעשירה את האפשרויות של קומפוזיציה ועל כן של הנאה. מרעננת, מגוונת ועל כן היא רצויה. ומה אם צייר ממציא הרבה צורות! ומה אם הוא ממציא שיטה איך להרבות צורות!

השיטה של אטלן היא: לקחת דמויות בני־אדם ולהפשיט אותך עד היותן – סתם צורות. באותו זמן הן שומרות על הגמישות, העגילות וכו'. כלומר, על תכונות שהן שייכות לגוף החי ובזה קרובות ונעימות לעין.

הוא לא חי עד גילו של טוביי ועל כן לא גילה שיש המון הרגשות שעוד לא מצאו להן שם והן מתבטאות בצורות פלוניות אלה או אחרות גם אם לא קושרים אותם לגוף.

הבחור הזה ליפקוביץ. בתמונות שלו המון הרגשת מציאות. המון אמונה והוא אינו יודע. הוא מחקה את עושי ה"חומר" ומדבר בשפתם: קור, יאוש וכו'. שטויות. והטוב פורץ בלי ידיעתו. אולי הוא יצליח פעם להבין ולעזוב את השטויות, אז יצא ממנו צייר טוב.

אולי משום שהיה ב"מחנה ריכוז" וסבל. והיה על סף המוות.

ויודע לאהוב את החיים, אהבת חיה, אהבה ללא סיבה מחוץ לאהבת חיים.

ואהבה זו גם אמונה טמונה בה.

יוצא – העיקר. מזה יכולים לעשות צייר טוב. איני יודעת אם אראה אותו עוד, כי זמני יהיה מאד מוגבל כשאחזור הנה, ומה בעצם יכולים לעזור לבן אדם בשיחה אחת או שתיים!

ומנין לי שיאמין לי? ומנין לי שיבין? השיחה ההיא אולי תשפיע קצת אבל הסביבה חזקה; מהר ישכחנה.

המאמץ של הציור החדש הוא למצוא צורות המבטאות את ההרגשות שהאדם והצייר מגלים בקרבם. להביע, כלומר להגשים, לתת להם קיום ושם. דורות עברו מרמברנדט עד ימינו ואם לא נוספו הרגשות חדשות, נניח שנתגלו הרגשות שלא ידעו עליהם, שלא שמו לב אליהם.

להגשים את ההרגשות האלה פירושו להרחיב ולהעשיר, ועל ידי כך לבסס יותר, לממש יותר את קיום האדם, ואדם הרי הוא הטבע פלוס הרוח.

15.11.61 פריז

Airola אירולה – מקסיקני. בסגנון פאול קליי או מהאסכולה שלו. דומה לוולס בחוש המדה והמשקל. ר. גרנדרון – בדים בצבע אחד. עליהם עיגול או סימן כל שהוא.

האיש לא טרח הרבה בשביל למצוא את דרכו. לקח מהמוכן. אבל עשוי טוב. נעים לראות. ודאי שלתלות תמונה אחת כזאת בבית אי אפשר לזמן ארוך.

Galerie Rive Droite טונאן – הכל עשוי במסמר או בסכין. בדים גדולים עם חורים, הרבה או מעט. מחירים פנטסטיים.

17.11.61 פריז

שרשון – צינק-ויס על כל הבד. לבן, או ירקרק או צהבהב. צבע אחד.

על זה, עושים מיני רישומים, במסמר, במקל, מיני חריטות.

מין דבר כזה עושה איש עייף, מפוזר, על גליון נייר – בעיפרון.

אם כן, למה בד? למה צינקוויס סנטימטר עובי על בד! סימטריה לפעמים נעימה. אם הוא זקן וזה מבדר אותו, אזי הוא צודק. הוא אינו אשם שקוראים לזה ציור ומוכרים את זה.

השטיחים –  אחדים ארוגים, אחרים גם רקומים. הקערות: היופי שלהן – בצורה. הציור הוא פשוט.

א ד ם – פיסול ארכיטקטורה. הצוותות מהביאנאלה הם תלמידיו. הוא מורה באקדמיה.

פיקאביה – הפנים. הרבה פנים - פנים של אשה אחת. יודע לעשות מזה "יש". עץ כן ופנים לא! קו כתם וכו' – כן... הפנים בממדים של עומק וכו' הם ישנם. הם ריאליים.

למצוא דבר כזה קשה מאד. איך הוא עשה את זה? איך מצא את ההרגשה הזאת?

האם אמונה כאן או וירטואוזיות?

הולנד

21.11.61, אמסטרדם.

אתמול, ראיקסמוזיאום. המאה ה-15.

הנסיעה בתעלות. הנמל הרחב, שמים של קריסטל, לבן תכלת.

הישיבה ברסטורן, הריק כמעט, למעלה, כמעט בשמים, והמראה על הנמל ועל העיר.

שעת לפנות ערב ולאט, לאט, נדלקים הנרות. ישבתי בערב בקפה של המלון וכתבתי מכתבים.

היום – הנסיעה לכפרי הדייגים. יום שמש דומה ליום שמש חרפי רוסי. שלג רק חסר והכל מכוסה מים או ירק.

אדמה אין. הדרך המלאכותית שחיברה את האי ליבשה. עכשיו, יש לכפר קשר גם ע"י אוטובוס. קודם היה זה רק בשיט.

הבתים. החלונות עם וילונות עם פרחים. בתים לבנים. יש גם בתי עץ (צבע ירוק), או בחלקם בתי עץ. הפנים של האשה הזקנה. הקירות מקושטים בצלחות. כלים בלי סוף. רצפת עץ. מחצלת. שולחן. תנור בוער. המיטה בקיר. קודם היו הילדים ישנים במיטה שניה באותו הקיר תחת מיטת ההורים. כעת ישנים בקומה למעלה – שקודם היתה פתוחה ושימשה רק לייבוש הרשתות.

מיטה שניה בקיר, כעין ארון, וגם היא – לאורח. שמא בא והמים עלו, או התארח ואין סירה. הרי מוכרח להישאר ללון.

השמלה הארוכה עם קשוטים. הצ'ופצ'יק של הראש – הילדים עד גיל 6 הולכים גם הם לבושי שמלות ורק הכיפה הרקומה אחרת מזו של הילדות מבדילה אותם.

עד גיל 7 הם גם לא מסתפרים.

הכפר השני עם הרסטורן הגדול, מלא תמונות – "כסית" שבמקום.

למעלה – מלון. ציירים אוהבים את המקום. השמלות הארוכות, המכנסיים הרחבים של הגברים. הכנסיה של המאה ה-14 (בהתחלה) כל הרצפה – קברים.

הכנסיה של המאה ה-14 (בהתחלה). כל הרצפה – ובקומה העליונה כנסיה גדולה. מנורות נפט.

קיבלתי מכתב מ-מ'. היא וי' מכרו תמונה שלי. משהו כואב לי שם. מ' מברכת אותי ב"מזל טוב". זה מונח לי על הלב כמין לחץ. ובכל זאת אין זה מפריע לי לחשוב:

הכל בימינו ממוכן, מתרבה בדרך מיכאנית, גם זמרה ונגינה ופיוט. כמה פלאי הוא הדבר הזה: תמונה דבר שנעשה פעם אחת על ידי איש, במאמץ, במחשבה ובזמן ממושך... תמונה, והיא ממשיכה לחיות את חייה. הנה נמכרה ועברה לחיות אצל אנשים זרים. והיא יחידה ולא תהיה שניה כזאת.

המחשבה הזאת יש בה איזו נחמה רבה. העובדה כשלעצמה. לא דווקא ביחס לתמונה זאת או אחרת וביחס אלי בלבד עוד קיים דבר כזה.

21.11 אמסטרדם – סטדליק מיוזיום:

הרבה יותר קטן מכפי שחשבתי. נעים. תערוכה של איוואן פוני (Pouney). מוויטבסק. האם הוא יהודי? יכול להיות, אבל מדוע – איוואן? בשנת 1915 השתתף בתערוכת פוטוריסטים בפטרבורג. הביקורת, המובאה על גבי אחד השולחנות, קטלנית. על כולם מובן. משתתפות הרבה נשים. בין היתר צוחק המבקר על זה שהאיש שהרצה לפני יום, דיבר על קירבה עם פיקסו.

ובכן פוטוריזם, קוביזם.

נזכרתי בשאגאל. הוא לא יצא מהחלל הריק. מה שנוגע לפוני. הוא עובר שורה שלמה של מטמורפוזות בשביל לשקוע כלו במין ווילארד-איזם, יפה, יפה ולא יותר.

קריירה ארוכה. הרבה עבודות "יפהפיות".

תערוכת הדפסים. היה לי נדמה מאד מענין, והנה איני יכולה כבר הערב לזכור הרבה.

עבודה אחת של מלביץ, כנראה מאותה התקופה הקוביסטית-פוטוריסטית. עבודה אחת, בין האקספרסיוניסטים, של יבלונסקי, הרבה אדום. סתם שער אדום אדום משני הצדדים, אך זה נעים. 2 של פאולה מאדרסון, מאד נחמדים.

הפסל (Ousijn) שמצא חן בעיני. פיסול "אבסטרקטי", לאמיתו של דבר – דמות איש שהביאו אותה למקסימום יכולת הבעה ע"י דיפורמציה בלי מצרים.

עוד קודם, בחצר, א ר פ. כאילו פיסול אבסטרקטי. באמת גוף כבד של אדם מעוקם עד קצה גבול הגמישות שהדמיון יכול למצוא.

בלי לחשוב הרבה ההרגשה של הצופה מזדהה ומתרשמת מגמישות וממין צעקה של גוף.

ואן גוך – עבודות כהות. ראשים, תפוחי אדמה. נדמה לי שאת אלה אני אוהבת יותר מכולם, כי בהם – מקסימום של אמונה תמימה.

מיני פירורים בודדים של הציור הצרפתי. ה

רבה עבודות הולנדיות של ה-מאטייר ו-נונפיגורטיב, חסרי ממשות למרות החומריות שלהם.

ברייטנר – יפה.

הבתים שלו יפים. הפקטורה טובה. חשיבה לא מודרנית.

הביסייר – היחידי באותם הנונפיגורטיביים הזרים – נפלא.

24.11.61, אמסטרדם.

אתמול טילנו ב־Gouda – עיר פרובינצאלית. רובה סיגנון המאה ה־17. כנראה הרבה בתים מאותה תקופה. הקתדרלה הגדולה עם ויטרז'ים נפלאים. והרי זה מענין. יפה להפליא (המאה ה-16 והתחלת 17) אך שום זכר אין מהמיסטיקה הקתולית של קתדרלות צרפת. מחזות מהתנ"ך ומהברית החדשה. תוספת נדבנים. דגלים של הנדבנים (דגלים ונשק של אצולה); הדגלים הם יפים ומהווים חלק דיקורטיבי יפה להפליא. הכנסיה עצמה גדולה. חלק גדול מהרצפה – קברים. דורכים עליהם, כמובן. אחדים עוד שומרים כתובות. כתובותיהם נטשטשו תחת הדגלים.

מוזיאון "טיגליס".

סתם קישוטיות וגם תמונות שלמות. מחזות מהברית הישנה או החדשה. פרחים. סצנות הוי יום-יומי. האשה הנחמדה שליוותה אותנו.

העיריה. אולם החתונות ובו הקירות מכוסים בגובלן שנדמה לי לא ראיתי שני לו ליופי.

מוזיאון קרמיקה. מוזיאון מקומי. חדרים, מטבח. היום נסעתי כבר לבדי להארלם.

עיר קטנה וכולה סיגנון המאה ה-17 חוץ מהמרכז המסחרי, שבו צצו בין בתים מסגנון ישן, בתי מסחר גדולים ומודרניים, אך הם מעטים. פניה קטנה הצידה ושוב הנך במלוא המאה ה-17 ותעלות וגשרים.

מוזיאון פרנץ האלס. הבנין נגמר 1608. הותחל כנראה קודם וסיגנונו 16-17 היה קודם בית זקנים, אחר־כך בית יתומים.

תמונות פרנץ האלס יפות. סוף סוף השלמתי אתו. חום, שחור לבן שהוא אפור. אדום, תכלת אוקרה ורודה – הפנים חדרים מסוגננים. המאה ה-17, ה־18, ה-19. חדר אחד שנראה חדר מלך. אולי? ואחר כך מוזיאון שני:

רישומים של מיכלאנג'לו, רמברנדט, רפאל, ואטו. תמונות מהתקופה שכולן עשויות יפה אך לא מושכות. יש גם חלשות.

הרחובות, הרחובות, בתים גדולים כנראה אחד מהם העיריה. קתדרלה עצומה סגורה, אליה נידחקים בתים קטנים. הרבה כנסיות, חנויות עם מזכרות.

25.11.61, אמסטרדם.

ערב. בקפה ע"י החלון אני גומרת את ארוחת הערב שלי בספל השני של קפה. מוצאי שבת. מחר יום ראשון. אנשים עוברים ע"י החלון. כנראה, לקולנוע הסמוך.

זוגות צעירים. בחוץ, רענן, האנשים רעננים.

פתאום עבר צעיר בריצה. וזה היה : "יפה" אך "יפה" המלה הנכונה. אולי "יפה" זה "במקום", זה היה ככה : אינה "הנה זה יש, יש וזה 'כדאי'". היה זה משהו שערך יש לו. ערבה עגלה לבנה עם סוס וגם זה "יש": חשבתי : איך לבטא זאת:

בשביל תולעת איך דברים אלה, החיצוניים, קיימים. ה כ ר ת קיומם עניין של התפתחות ארוכה ארוכה היא. קיים ואחר־כך מבינים, ואחר־כך מעריכים, ואחר־כך מציירים.

הנה ילד רץ, הנה איש צועק ולא חשוב איך: בצחוק, באהבה, בהתפעלות...

זה ישנו, ואחר כך מבינים ואחר־כך מעריכים, ואחר־כך מציירים...

עלה על דעתי, שכאן "מבינים, מעריכים, מציירים..." יש מין אהבה של הצייר ל ע צ מ ו:

לעצמו המסתורי הגנוז בתוכו ובכל ה י ש.

וכאן אותו תהליך של הכלי ההולך בדרך אל הכרה עצמית כאל מטרתו הסופית. אחר־כך אובד הערך, נשארת העובדה, רק עובדה דלה והציירים מתמרדים: זה לצייר? אילוסטרציה! זה מסמל את המצב של ירידה מהנכסים.

והלאה? האם נשוב לערכים אלה? האם ניצור אחרים? ה י ל ד  ה ר ץ!

והנה ממולי על יד השולחן יושבת נערה עם בחור, גבה מופנה אלי. תסרוקת יפה, צואר לבן ודק ואיני יודעת איך זה קרה שדוקא נערה זו נראית לי חסרת ממשות. כאלו נהפכתי לתולעת או לתא ראשוני. האם בגלל חולצתה הטיפשית?

כל כך הרבה חיים ומסתורין ידעתי ליחס לדמות יפה, ובמה בעצם נתייחדה זו מכל האחרות?

היום ביקרתי בטירה מהמאה ה-13.

היה סגור, משכתי בפעמון. הייתי מבקרת יחידה. נסעתי לשם באוטובוס בינעירוני, היה יום אפור, היה נדמה שהגשם עוד מעט ירד.

יש שם מדריך. הוא "הדריך" אותי והסביר לי. אמרתי לו "שלום" כשהלכתי. הסברתי לו את המלה. דיברנו על ישראל, אמרתי לו "אנו בונים מהר'', והוא: "אתם מוקפים אויבים, אם לא תבנו מהר ישימו הם יד עליכם".

ועוד: "זה המקום היחידי שבאמת טוב ליהודים" זר, ואיך הבין.

ברייקסמוזיאום, אחר הצהרים הייתי יותר מדי עייפה והבטתי על הכל כמו תיירת אילו לא כאבו הרגלים, היה אפילו נעים להיות תיירת.

היתה שם תערוכה – "ברונזות קטנות של הרנסנס". ואחר־כך אמנות של המאות 12-16. המנהג של ההולנדים להכניס רהיט אחד או שנים של התקופה על־יד התמונות הוא טוב מאד. הוא מוסיף חיים, מחמם ומשכנע. (זה "אויוטנו'', נעים. אצלם – אויוטנו אפילו במוזיאון ; ולא במעט מהם מוצאים פרחים ועציצים בכל חדר).

30.11.61, אמסטרדם.

אתמול נסעתי לרוטרדם.

יום אפור ולעתים (לעתים די רחוקות) גם רגע של שמש. האשה שנסעה וישבה מולי אמרה לי: "יום יפה". אמרתי – "כן". אך ברוטרדם ירד גשם.

נשבה רוח קרה מאד. היה אותו מזג אויר שממנו פחדתי לפני נסיעתי להולנד.

הגעתי ברגל למוזיאון. תערוכת, ברלך. ארנסט ברלך. אולי הרושם הגדול היחידי מרוטרדם, אם לא לחשוב את הטיול בנמל, באנית מוטור.

פסלי עץ, ברונזה מיוליקה, דמויות: רקדנית, שחקנית, עיוור עם שני מקלות, כמה דמויות דומות לישו, אך בלי שם נוצרי. חייל רוסי (מיוליקה), מאהבים, קבצנית וכו'.

רוסיים, משום מה, מיוליקה לבנה כאילו באה לסמל את הפשטות או ההפשטה של כל הדמויות. מלאך על זאב.

הבטתי רגע. ואחר כך הסתכלתי. ואז באה ההתרגשות הגדולה. וכמעט תמיד מיחסי גוף: קוים, קפלים.

זה כישוף. שוכחים את האנקדוטה לגמרי "האנקדוטה" עצמה. איזה שטות, אין בכלל אנקדוטה. במקומה אמונה פשוטה. כמו אור היום. אמונה בלי פתוס. כזו שאין לה צורך בפתוס בשביל להעיד על קיומה. למה לא אספתי קצת חומר על האיש?

פחדתי מפני רפרודוקציה, מפני טשטוש הרושם וסילופו, מפני השקר שבספרות ממין זה. אבל עכשיו הייתי רוצה לדעת מתי נעשו הדברים, ב א י ז ה  נ ס השתמר בימינו איש כזה.

הרישומים שהיו ידועים לי מזמן, לא הסתכלתי בהם הרבה. אף כי, הפעם, הייתי עשויה להבין אותם מחדש.

ועוד באותו מוזיאון.

תיגל (בלטות צבועות) וצלחות מספרד – המאות 16-15 תורכיה, פרס, כלים מדלפט, קרמיקה בת זמננו סימפטית.

ראיתי עוד יאבלנסקי אחד, דמות אשה. צבעונית מאד נוסח אקול דה פארי. הרבה אטיודים של רובנס. אהבתי אותם הרבה יותר מהתמונות המוגמרות. כמה רמברנדטים.

לוקאס ואן ליידן, Bouts

מענין שעד עכשיו כמעט שלא נתקלתי במאות 19-18. מדוע?

והציור המודרני: ברייטנר, יזראלס הבן, כן. זה סוף המאה ה־19, התחלת המאה ה־20.

אך ציור בן זמננו?

א פ ל, קונסטן ועוד, זיוף סילוף ו...

אך קורניי מוצא חן בעיני. בנוי, נראה אמיתי.

שלשום בסטדליק מיוזיאום : פרדוק – עגלה, שתי דמויות. צבעים: אוקרה עם ניואנסים, אך עשו מהם משהו. טוב אמיתי, כנה.

כדאי היה לראות עוד משהו מהצייר הזה.

1.12.61, אמסטרדם.

הבוקר – מחלקת ההדפסים של רמברדנדט, ברייקסמוזיאום.

כאילו בפעם הראשונה ראיתי.

זה היה לא רק צייר גדול, גאוני. זה היה צייר מאושר. ביחוד זה מורגש דוקא בהדפסים הראשונים. החוט עובד בריתמוס של כל הגוף (כמו שצריך היה לעבוד הטשיזם האידיאלי של ימינו). קשה לתאר שזו ידיעה או רצון. זה – היד והגוף עובדים. הקוים הדקים מהווים שטחים ריתמיים לגמרי והפיגורות כמו ואריאציות של אותו ריתמוס.

במקרים שיש שנים שלושה ויותר נסיונות של אותו ההדפס, אפשר לראות איך עשה שדברים היוצאים דופן ייכנסו לפנים, איך השטחים נעשים פשוטים יותר. איך הבין איש זה ליצור את המעברים.

יש כמה הדפסים שנראים וירטואוזיים, אך אחר־כך הוא חוזר להיות – הוא עצמו.

בשנים של הליומיניזם יש הדפסים אחרים שהריתמוס הגדול, זה של הגלים ההרמוניים, הופר במתכוון (וזה דוקא בשנים שבציור הוא הגיע לשיאו). אפילו לגאון כזה הפריעה הקלות כשנעשתה יותר מדי קלה.

אחרי הצהרים ביקור במוזיאון הטרופי. עץ הלחם, איך צומח קקאו פרי גדול ובו גרעינים, הקפה, עלי התה שאותם חותכים כמו טבק יאוה, פרו (אינקה), מקסיקו, סהרה. קוסטיומים. כלי נגינה מופלאים. פסלים נפלאים, שטיחים, אוהלי בדואים, כפריס. מה נותנת ריצה כזאת במשך שלוש שעות במוזיאון עצום?

מסכות, פסלים, כלים, כלי נגינה. העין קולטת כאילו מעצמה.

האם אלה הם מסימני הזמן?

4.12.61, ה א ג

הרחוב ספייסטראט כל כולו מואר באלפי מנורות תלויות כמו ליוסטרות צבעוניות. באמצע הרחוב, מעל הכביש, לכל ארכו – ים של מנורות צבעוניות. בצד אחד של הרחוב, במספר 16, נמצא בית גבוה גבוה, בקומה החמישית - חדרי. אני אוהבת להשוות את הכניסה למלון הזה עם הכניסה למלון השני, זה המלון שעל יד הכיכר באמסטרדם.

יש הבדל גדול שאיני יודעת להגיד עליו. אך אלו הם שני מיני שקיפויות. שם אור רגיל, אורות צבעוניים של עיר גדולה, וכאן – רגע של זיקוקין די נור שנמשך כל הזמן. שם – החלל נראה לי עשוי מבריליאנטים, מקרירות ומכחול שבכחול. כאן מאורות של חג ילדים גדול גדול. כל זה בעצם סנט ניקולאס (סנטה קלאוס) חג ילדים גדול.

החנויות פתוחות ומלאות מלאות קהל, הכול חגיגי לקראת חג המולד.

מה זה מזכיר?

לא פורים, מחרתיים החג. חבל שלא אהיה כבר פה. אך בעצם החג כבר ישנו באויר ויותר ממילא לא יותן לי לראות.

מחרתיים אסע לבריסל. הלואי ושככה קצת הסערה לא הספקתי לראות. המתחוללת בחוץ. הלכתי כל היום בגשם.

מאוריציוס מיוזיאום. רמברנדטים. נדמה לי שוב כי בפעם הראשונה ראיתי את היופי של החומר", עיבוד הצבע. וזה נכון. אין שני לו בעולם. גם מהבחינה הזאת. ניגשתי קרוב. קרוב. כשמסתכלים כך שוקעים יותר ויותר בתוך הצבע ועיבודו. "ממשות" כזאת! ריבונו של עולם!

הפנים – הרפתקת החומריות הזאת. וזה, בסופו של דבר, רוח!

אלהים אדירים!

ומה האחרים על ידו, קלים, רזים, דלים.

מר היה אותו צייר מהמאה ה־16? פורטרטיסט שכל הפורטרטים שלו כל כך נבוכים, חלשים מעוותים, אך עשויים טוב; אלא חוסר בטחון נשקף מהם. וחוסר בטחון זה הוא, בעצם, של הצייר.

-השויתי עם אחרים והכרתי תמיד: לא הוא. נמצא שפורטרט הוא תמיד פורטרט של הצייר וזה כלל לא בלתי חשוב: הבעתו האנושית! אני חושבת שאחד מהסימנים המובהקים של רמברנדט הוא – החיים האמתיים ה"משחקים" בתוך כל הדמויות שלו.

אגב השויתי היום את הרובנס עם אחרים, וחוץ מהתנועה הגלית והעגולית שלו נראה לי מבדיל אותו גם זה שאנשיו אמיתיים.

כמה מעושה אלגנטי ואפסי הוא ואן דייק על ידו!

הורמרים – הילדה עם הטורבן; הנוף הכי יפה: הילדה עם הטורבן.

מענין היה למצוא הולביינים וקראנאכים.

וסטנים, ואוסטדה, וכו'. מוזיאון קטן מאד וגם יש תמונות שאפשר לוותר עליהן, ובכל זאת – טוב. טיול ארוך ברחובות בגשם.

עיר יפה כזאת.

טירת הנסיך של האג או איך קראו לו במאה ה־13. הסתובבתי סביב הבנין כמה פעמים. כניסה אין, ומשני צדדיו הפרלמנט והסנט. איש אחד ששאלתי, התנדב והלך לשאול אולי אפשר לבקר: לא, הצטער. סגור לקהל כל השנה. והטירה עצומה ויפה.

הלכתי הלאה – ראיתי שלט: תערוכה. מצאתי את הצייר עם כמה חברים "שעושים לו חברה". גם גמד עמד על ידם.

חשבו קודם שאני צרפתיה, הציעו לי פרוגרמה: אמרתי: לא, ישראלית וציירת, אני מתעניינת רק בציור. כשגמרתי את הציור, ניגש חבר של הצייר. שאל, ואחר כך הצייר.

אמרתי: אתה תגיע בהכרח לציור אבסטרקטי! צבעיך טהורים זה כבר אבסטרקטי.

חברו התנגד והצייר שאינו מבין צרפתית שם את זרועו על כתפי והלכתי אתו לתמונותיו. ניסיתי לדבר גרמנית. התחלפנו בכרטיסים.

איזו ידידות כזאת, נוצרת ברגע.

שאלתי את חברו: אתה גם כן צייר? "לא", "אני פילוסוף ואני מכיר את מרטין בובר."

אמרתי לו: אתה לא כל כך רחוק מאמנות. אך הוא לא הבין וגם אני לא רציתי לדבר בזה.

הצייר הלך ללוות אותי לפרוזדור. לחצנו את היד שנית, ולי נשאר איזה חום טוב בלב.

בניין קטן מימי הבינים. כנראה זהו בית הסוהר לשעבר. ובנינים אחרים מהמאה ה-16 (אולי קדומים יותר) מעל התעלה. נעשה ערב ורגלי כאבו. הרבה דברים הלכתי בין חנויות, קניתי ספר ושמחתי לאכול בבאר גדול גדול וזול, מאות אנשים מצטופפים על יד דלפקיו. אך אחר כך כבר התגברה העיפות. טוב גם בחדר ובמיטה, אך הרוח פורצת את החלון ויש בזה אי שקט שמפריע לי לטעום את השתיקה. מחר דלפט. הייתי עייפה אתמול אחר הביקור [במוזיאון Kroller-Muller] זה היה יפה. באתי מוקדם. הטקסי שלקחתי בואטרלו הביא אותי חצי שעה לפני הפתיחה (היה יום ראשון והמוזיאון נפתח רק בשעה 1).

טיילתי ביער הגדול בין עלים צהובים. היום היה אפור וטיפטופי. במוזיאון חם.

ואן גוכים יפים להפליא. יש לו תקופה של ציור בהרבה חומר ודווקא זו נראית לי טובה, וחשבתי: ודאי תקופת השיגעון. כאילו רצה לפסל את העצים.

הרבה גרי, לז'ה נפלאים מהרבה תקופות. בראקים, פיקסו (זה האחרון לא הרבה).

גרי יותר קרוב לעצם מבראק: בראק לוקח קודם-כל את הבד כריבוע ועושה ממנו משהו. על זה באים העצמים. גם בלנשר עברה תקופה כזאת. ארפּ אחד רגיל, אבל החומר – נחושת קלל – מכפר על אלף דברים.

ברבארה הפוורת עושה בכל וטוב ושום דבר לא נוגע ללב.

פסל גבוה בעץ, כמו עץ חלול, אבן שיש גדולה, אבן עומדת כמו מצבה ועליה חלקים צבועים. אקוארל עשוי ביד אמונה וכו'. אך מה לעשות? יעזור לה השם.

צדקינים הם צדקינים. מליפשיץ רק רישום.

אך הטוב הוא ה-מריני. האיש על הסוס. וצועקים שניהם לשמים והצבע האדום כאילו דם נוזל משניהם.

פרדונים, פסטלים מיסטיים.

אולי הייתי כבר עייפה לא תפסתי אותם. וכל הנסיעה הזאת בתוך שדות ועצים בשלכת ומרחקים "רוסיים".

6.12.61, ה א ג.

הדף האחרון בהולנד.

אתמול הייתי בדלפט. רוח חזקה. לרגעים היא נשאה אותי ולא יכולתי להתנגד לה, כך, שאת המטריה החזקתי סגורה למרות הגשם.

העיר קסומה. הביקור במוזיאון פרינצהוף. המאה ה־15-14. המענין ביותר הוא הבית. הייתי יחידה בהרבה הרבה אולמות ופרוזדורים. דרך החלון – החצר. סוף ימי הביניים. הרצפות – קרשי עץ, המסמרים על הקרשים. תקרות שהקורות בן בולטות. חלונות מחולקים למרובעים קטנטנים והזכוכית ירקרקת, או קצת כחלחלת ורדרדת, זכוכית מאותה התקופה.

פורטרטים. הרבה הרבה תמונות היסטוריות. גדולות. רוב השמות אינם ידועים לי. כנראה ציירים מהסביבה ומחצרות המושלים.

קל להבחין את המאות 17-16 על הרוב.

הקתדרלה הישנה מהמאה ה-14 היתה סגורה.

ביקרתי אם כן בקתדרלה החדשה מהמאה ה־13 (חדשה משום שחידשו חלק ממנה במגדל לפני כך וכך מאות ודאי). ניגן האורגאן!

זכוכיות צבעוניות מחודשות לגמרי אבל יפות ובצבעים של אדום צהוב כחול הידוע מהקתדרלות

הצרפתיות הישנות.

הרחובות, הבתים הישנים.

אגב טיול באותו פרינצהוף: מוזיאום. נכנסתי לאולם אחר גדול, ובו תערוכת ציירים ופסלים בני זמננו. מובן ששם, כמו אצלנו וכמו בפריז, יש הכל.

גם הקרמיקה היא חסרת פרצוף, אף כי נעימה. ז' היתה מלקקת את האצבעות.

ואולי היתה נושכת אותן. אין חידושים תחת השמש.

6.12.61, בריסל.

השעה היא 8 ואני כבר שעה וחצי בבית. היה בחוץ קר מאד. הייתי עייפה ויחידה. משך אותי חדרי במלון: חם, נקי, נוח, ושתיקה.

מלון יקר שבמקרה נפלתי הנה.

היום טיול בגנים, בפרוורים, בוואטרלו ובצפון העיר. טיול מאורגן. הפנורמה של הקרב בוואטרלו. 3 ציירים ציירו את זה ב־1912. כל השמות לא ידועים לי.

הם ודאי כבר זקנים הציירים ואולי כבר לא חיים. מה אומר להם זה שכאן, בבלגיה, נמצאת עבודה כזאת שלהם?

בד שגבהו 12 מטרים, ארכו 120 מ'.

באמצע עומדים הצופים. אולי צריך היה יותר שקט נפשי וריכוז בשביל להרגיש את עצמי באמת במרכז הקרב המפורסם.

היערות בדרך. בית הקפה היפה כמו בהולנד: סובנירים וקפה עם עוגה. היה רצון לבלוע את האויר הצח.

מה לי ולקרב וואטרלו? למה נסעתי?

האיש מהמלון אמר שזה גם סיור מלא של העיר, וחשבתי: אני במלון יקר, אטעם פעם טעם של תיירת. האמת היא שחשבתי באמת שאראה את העיר כולה (לא כמו שעושים אותה ברגל) ביום אחד.

וגם מאד מאד עייפה הייתי אחר שני ימים אלה, הקשים כל־כך, בהאג.

כן, נעים היה המלון האריסון, ספיסטרטי 16. מחר שוב במאורגן – גנט ובריוז'. אולי אמצא שעה לטיול עצמי בשעת ארוחת הצהרים.

המדריך, חשבתי רגע, הוא מאד חינני, למרות שנראה – משומש. ודאי יש לו אשה וילדים והילדים מאד אוהבים אותו. על אשתו משום מה לא חשבתי. כשירדתי שאל אותי: את שמעת את ההסברות גם באנגלית וגם בצרפתית. אמרתי: כן. הבנתי כפליים. מהיכן את? ישראלית. ועוד איזה שפות את יודעת? "עברית ורוסית". ואז התחיל לדבר רוסית. הוא מלנינגרד. כשהלכתי, בירך אותי הרבה ועוד מהאוטו צעק אלי.

7.12.61 בריסל

טיול לגנט ולבריוז'

יצאנו במזג אויר יפה השמים כחולים ושמש אך בצפון התכסו השמים התחיל גשם ואחר־כך שלג. זאת היתה כעין סופת שלג, אלא שעל הכביש הוא נמס. ורק בצידי הדרך על הגגות ועל העשב הוא נשאר כעין כתמים לבנים. לפנות ערב, כשחזרנו, עדיין ראינו אותו שלג. לקחתי קצת בידים: אביא הביתה.

סינט בוור Saint Bavor המאה ה־12-13 בהתחלה פוליפטיך של ואן אייק.

אחד מהחלקים הלך לאיבוד ובמקומו הכניסו חדש, עשוי "בדיוק לפי הישן", "העתקה טובה", אומר המדריך. אך זה לא ה־מאסטר.

הצייר עשה טעות תמימה:

הסוס, בחלק התחתון של התמונה, נעשה בדיוק כמו בתמונה הסמוכה, אלא שהוא לבן יותר, בלי צללים. ועל כן הוא יוצא קדימה ומהווה פלאן ראשון ביחס לתמונה הסמוכה. אך בפוליפטיך הפרספקטיבה שייכת לכל תמונה לחוד. טירת השטן, טירה מ־1112. רק מהחוץ ראינו אותה. עוד טירה מהמאה 12-9, בית הסוהר הישן. תעלה, מסביב לעיר ושער עתיק. ובריוז'. הרבה בתים עתיקים, בית אחד בסגנון רומנסקי. אכלנו ארוחת צהרים בככר הגדולה מול בית העיריה ומגדל הפעמונים שלו. הבית - בין הראשונים באירופה, היה קודם מעץ, ולא ידוע מתי נבנה, אך במאה ה-13 נשרף ונבנה מחדש.

בית המושל, בתים, כנסיות.

הבתים הקטנים של העניים.

ובית הנזירות.

בריכה ובה ברבורים לבנים.

בית חולים מהמאה ה-12 (1116) גדול ויפה. ובו מוזיאון.

ממלינג – ושם גם ראיתי כמה תמונות מהמאות 14, 15: אסכולת בריוז', אך מציירים בלתי ידועים לי. חצר גדולה של אותן הנזירות ובתים קטנים. שקט. שתיים מהנוסעות נכנסו לכנסיה להתפלל. אחת קנדית, לפי עדותה "מאד קתולית" אך נראתה לי, משום מה, דוחה מאד.

המשפחה הנפלאה ממקסיקו, 4 ילדים. הגדולה בת 14. האב – אפור עינים, נראה לי מאד דומה ליוסל ברגנר. האם, שחורה, צעירה כמו ילדה ויפהפיה. נסעתי אתם גם אתמול. היא נראתה לי נוצריה, אבל עליו, בשום אופן לא אגיד שהוא נוצרי. משונה. אך קסם כזה של משפחה, חן ושקט כזה של ילדים !

פלנדריה מערבית בריוז'

פלנדריה מזרחית עם גנט

בראבאנט

בריסל

עצים בשלכת, ירוק, ירקות. הרבה סלק. העצים – עצי פרי, שורות שקופות נפלאות, בלי סוף עצי פרי. 11 מיליון מטר מרובע ותשעה מיליון אוכלוסין. צפיפות מן הגדולות בעולם ועל כן האדמה, שהיא מספקת 80% מהצריכה החקלאית (סוכר גם מייצאיט וכן יין, בירה), צריכה להיות מנוצלת. אין מקום ליערות גדולים סתם.

זה הכל טוב בטבע.

אך בתמונה הכרח להקטין, והריתמוס הגדול שהולך לאיבוד, וכתמי הירק, בתים. זה לא הולך עם עצים. ורק הזכרון שכך היה במציאות עוזר לנו "להאמין" אותם יחד.

אתמול, בתי-חרושת ומהם סילוני עשן ועליהם עננים דומים בדיוק לאותם ענני עשן.

ריתמוס נפלא, אך בתמונה! לז'ה היה עושה מזה "תלתלים" קוביסטיים והיה מתקבל יפה. אך מובן שללא קלות, כספיות ונשימה רחבה של התמונה. במציאות – במציאות הדבר יפה

אך מסתורין אין בו,

או, נכון יותר, המסתורין שלו

אינו חיצוני, ואין אנו קולטים אותו כנפרד

מאישיותנו.

יש התמזגות ואפשר גם

לפעמים "לטבוע" כליל –

זהו הרגע המאושר.

אפור

ירקרק

גזעים עלים

וערכים של מלאות בתמונה.

8.12.61, בריסל.

ביקור במוזיאון. צדקין יפה. כנראה זהו הפסל של העיר ההרוסה שלא ראיתי בהאג. איש וגזע עץ. זה הכל מה שנשאר והאיש צועק לשמים בכל אבריו. זה מאד חזק. ומשכנע. פסל אחר גדול מעץ ועוד אחד – הנרי מור, רישייה, מאריני, קולקציה לא גדולה, אבל טובה.

תערוכת הפיסאז'

ברויגל, ממלינג, בוטס – נפלאים. רובנסים, בפעם הראשונה נדמה לי הבנתי את היופי של הגוף השקוף,

Carnation transparente יהיה יותר נכון.

הירונימוס בוש, הרבה פרימיטיבים מהמאות 16-15 שאת שמם לא ידעתי, אבל נפלאים.

מוזיאון לא גדול, אבל הכול מובחר וטוב.

כשהלכתי, איחל לי הקופאי שנתתי לו כמה פרנקים בעד שמירת המטריה "דרך צלחה", כשהייתי כבר בדלת. צחקתי: תודה.

היה זה מין פיצוי קטן על המקרה שקרה לפני זה, כשפניתי ברחוב אל איש צעיר ושאלתי על הדרך והוא לא פנה אלי ועבר כאילו לא שאלתי. מוזר, וברגע אחד יכולתי להיות "אנטישמית" נגד כל הבלגים, אילו לא האשה הצעירה ששאלתי אחריו ושעמדה להסביר לי ולהראות לי בפרוטרוט ולחפש במפה. בכל זאת נשארה איזו פליאה כאובה בלב על האיש הצעיר, שעבר כאילו לא פניתי אליו.

בדרך. אשה יפה, בגילי בערך, שישבה ברכבת מולי. לא דיברה. פנים יפים ורעים. חשבתי, צרפתיה וקצת לא הבנתי. אחר־כך הודיעה לי "מביאים את הקפה" (כשנכנסתי שאלתי אם לא מביאים קפה הנה) ושוב לא הבנתי.

אשה אחרת נכנסה. גם לא צעירה וגם כן אלגנטית. נרעדה כשנשאלתי בגבול מאיזה אומה אני ועניתי: ישראלית, אך לא פנתה אלי ולא דיברה. יהודיה שחששה משום מה לגלות את זהותה, חשבתי.

בתחנה, כשהגענו לפריז, ראיתי את השכנה הראשונה הולכת עם גבר שבא כנראה לפגוש אותה ומדברת גרמנית. חששה כנראה גם היא לגלות את זהותה. ומי יודע, אם לא נאצית שמצפונה לא נקי. נמצא שישבתי ודיברתי לראשונה אל נאצית.

איזה סבך, ריבונו של עולם.

(המשך בגליון הבא)