למרות שהוא מכונה "האמנות השביעית", טרם זכה הקולנוע להיחשב לאמנות של ממש. יש לו תדמית של אמצעי בידור, העוסקים בו מכונים בשורה של כינויים אך בדרך כלל המלה אמן נעדרת מהם. מכל מקום, חוגים רבים של הציבור ואף של האינטליגנציה מתיחסים אל הקולנוע כאל מוצר המיועד להמונים, אמצעי זול אשר רק מפעם לפעם נקלע לתחומו יוצר אמיתי שהצליח להתבטא באמצעותו.

סינימה - הבילוי הזול והוולגרי הזה.

אמנם זוכים סרטי מופת, ישנים בעיקר, להיות מוקרנים במוזיאונים, מוקרנים אך לא מוצגים. וזאת לאו דוקא בגלל ה"מגבלה" הטכנית שבהצגתם, אלא מטעמי מדיניות ובגלל הסטאטוס שלהם, סטאטוס של אורח באכסניה מכובדת אך לא תושב קבע.

המוזיאונים כמעט ואינם רוכשים עותקי סרט. למרות שמחירם זול בהרבה מזה של תמונה ממוצעת-מחיר. התדמית של הענף כולו נקבעת על פי האמצעי ולא על-פי רמת התוצאה.

אפילו מבקרי האמנות מתעלמים בעקשנות מקיומן של המדיום וחשיבותו בעוד שהאמנויות המסורתיות זוכות להתיחסות ענינית פחות או יותר ולכיסוי באמצעי התקשורת השונים, זוכה הקולנוע לבקורת שטחית בלבד. בקורת זו מתיחסת לרוב לאיכות הסיפורית, היא נוגעת ברחיפה במידת ההצלחה בהעברת הרעיון, הבשורה והעלילה, מתעכבת בעיקר על פרטי הרכילות הקשורים בהפקה ולפעמים אל החוויה הצפויה.

בדרך כלל אינה מתייחסת אל האיכות הקולנועית, אל הרמה הוויזואלית וההישג האמנותי כליצירה עצמאית העומדת בזכות עצמה.

הסתייגות זו, נובעת אולי מהיות הסרט מדיום כה פופולארי עד ש"אניני הטעם" חוששים מהתיחסות אליו ומהסיכוי שימצאו מתרשמים ממה שנוצר עבור ההמונים.

כאילו שלמספר הנהנים מיצירה כל שהיא יש קשר או השפעה על ערכה האמנותי, כאילו קיימת נוסחא האומרת: פופולארי וולגרי ולא יתכן שמה שפופולארי יהיה גם אמנותי. ללכת להצגת תיאטרון, נחשב עדיין לעיסוק תרבותי יותר מללכת לקולנוע, בלי קשר לרמת המחזה או הסרט ולאיכותם הסגולית.

האבסורד שבמצב הוא – יחסם של האמנים עצמם. לאלה יש סיבות משלהם לחשוד במצוה החדשה" ובנביאיה, סבור כי יתקפדו ויסתגרו בתוך עצמם, יגלו חשדנות כלפי החידוש, צרות עין וקנאה בהצלחה. אבל דוקא האמנים, היו ועודם הראשונים לקלוט אותה, הם המגלים ערנות וסקרנות ביחס לכל מה שמופק או ניתן להיעשות באמצעות האמצעים האור-קוליים השונים. אמנים נימנים על הצופים הנלהבים של קולנוע בכלל ושל יצירות נסיוניות בפרט, רבים מהם מתנסים בעצמם בהפקת סרטים, או שואפים לעבור את החוויה שבהפקה באמצעי זה.

אם יש עוררין על זכותו של הקולנוע להיות חבר במועדון האמנויות, רבים עוד יותר המסתייגים מזכות כזו לסרט המצוייר.

הסרט המצוייר הלאו דוקא מצוייר

סרט מצוייר הוא השם העממי של סרטי האנימציה, או "הנפשה" בעברית מליצית. הוא אינו בהכרח מצוייר. כשהוא מיוצר הוא מגורמים חסרי תנועה – ציורים, עצמים, בובות, צלומים וכדומה. הוא הינו סרט אנימציה. מרבית סרטי האנימציה עשויים מתמונות דוממות בודדות המצולמות זו אחר זו כששינויים קלים ומתקדמים חלים בנושא. רק הקרנתן הרצופה היא שיוצרת את אשלית התנועה. סרטי הנפשה אחרים נעשים ללא צילום אלא על־ידי ציור על הפילם עצמן ובאמצעים מקוריים אחרים, מבדילים בינם לבין סרטי קולנוע רגילים על פי צורת הפקתם, שאיננה מנושאים מתנועעים וחיים.

כל סרטי המיקי-מאוז הם סרטי אנימציה, אבל לא כל סרטי האנימציה הם מיקי מאוז. סרט אנימציה אינו חייב להיות מיועד לילדים, מצחיק או עליז, הוא אבהחלט יכול להיות רציני, עצוב ואפילו מזעזע. היות האנימציה מדיום של עליצות וקלילות היא דעה מוטעית נוספת, בה אוחזים רבים. אנימציה היא טכניקה ואמצעי ובשום אופן לא סגנון. ההצדקה היחידה לשימוש באנימציה, היא השרות הטוב יותר משל אמצעים אחרים, שתהיה מסוגלת לעשות להמחשת הרעיון או הנושא שמדובר בהם. אחרת יהיה זה שימוש שרירותי במדיום שאיננו מתאים, דוגמת סרט אנימציה בנושאים שסרט מצולם מהחיים מסוגל לטפל בהם בהצלחה יתרה. אך בהחלט יתכן שעצם ההגבלה הטכנית תיהפך מטרה כשלעצמה.

תוך התחשבות באידיאולוגיה זו וגם תוך התעלמות ממנה, מפיקים סרטי אנימציה כמעט בכל תחומי החיים.

סרטים לימודיים מטפלים בנושאים בהם יכולה המחשה  ויזואלית משולבת בתנועה לתרום להבנת הנושא.

סרטי הדרכה מלמדים עובדים, מפעילי מערכות או ציוד ואנשי שרותים, בנושאים בהם חשובה האחדת ההדרכה וצורת התפעול או ההתנהגות. לסרטים חינוכיים ולסרטי הדרכה, מכנים משותפים רבים.

סרטי הסברה מסייעים בעיצוב דעת הציבור, בהסברת פעולות המזמין או השלטון ובהכנת הציבור לקראת ארועים והתרחשויות שונים. לעיתים יש בהם אלמנטים אופיניים לסרטים חינוכיים.

סרטי תעמולה הם סרטי הסברה בהם ההסברה סמויה פחות והיא גובלת בהטפה של ממש.

סרטי פרסומת אשר מרביתם מסחריים, עוסקים בשטיפת מוח של ממש לציבור הצרכנים בכח. לעיתים הם עוסקים ברעיון או מבצע ולא במוצר. לסרטי ההסברה, התעמולה והפרסומת – מכנים משותפים.

קטעי אנימציה משולבים לעיתים בסרטים מצולמים מהחיים. לפעמים במגמה להמחיש נושא שלא ניתן לצלמו מהמציאות, לפעמים כדי לשפץ את המציאות ולפעמים פשוט לשם השגת אפקט מיוחד. ענף מיוחד הוא פתיחות לסרטי עלילה ומשדרי טלוויזיה. לעיתים זכו פתיחות כאלה לתשומת לב הציבור ובמשך הזמן נשארו חרוטות בזכרון יותר מהסרטים עצמם, למשל: "הפנתר הורוד", "בעל זרוע הזהב" ועוד.

סרטים לבידור היו מאז ומתמיד אופייניים למדיום זה. מרביתם מופקים היום עבור הטלוויזיה, סרטים באורך מלא נדירים יותר מבעבר. אמנים פחות ממוסחרים, מתענינים ועוסקים בתחומים אחרים יוצאי דופן:

לעשות סרטים בשביל לעשות:

סרטים נסיוניים מופקים בעיקר ע"י חובבים ומתחילים אך גם על ידי מקצוענים. כאן אין גבול לאפשרויות, אין הגבלות זולת הטכניקה. סרטים נסיוניים מחטטים באפשרויות השונות, גילויים טכניים, אפקטים, פיתוח שפה, סגנון, תפישה מיוחדת או כל מה שדמיונו של היוצר משיג תוך המפגש עם המדיום.

סרטים כאלה נעשים מתוך סקרנות, לשם היצירה ואף מטעמי יוקרה.

סרטי מחאה נוצרים אף הם. חובבים ומקצוענים לאו דווקא מוכנים להתמודד עם החומר והמדיום. בדרך כלל הם נעשים במגמה כנה למחות, לשנות, להביע דעה ולהשפיע על ההתרחשויות.

סתם סרטים מופקים על ידי חובבים ואמנים ללא כל מגמה זולת הרצון לעשות סרט ולשם החוויה שבעשיה.

עשיית סרט הפכה מושג עד כי בארצות הברית יש מקצוענים המגדירים את עצמם כעושי סרטים – "פילם מייקרס".

בבורותם מגלים אלפי החובבים את הקולנוע והאנימציה מחדש צעד אחר צעד, הם עוברים חוויה נפלאה של יצירתיות מורכבת, ויצירה של אמנות טהורה. למרבית הסרטים ערך אפסי בקנה מידה אוניברסלי, אך לכולם משמעות וערך ריגשי רב עבור יוצריהם. בין סרטי החובבים רבים הם המקוריים והרעננים בגישתם, מתוך חובבים אלה, צומחים אחדים מאנשי הקולנוע של העתיד.

לצורך הפקת מבחר סרטים כזה ובמיגוון כזה, משתמשים כמעט בכל טכניקה קולנועית קיימת: ציור על צלולויד, או על נייר אטום; הזזה של קרעי נייר וחומרים אחרים דו-ממדיים ותלת ממדיים; הנפשה של בובות; צילום דמויות חיות בקצבים לא ריאליים; תנועת מצלמה על גבי ציורים וצילומים סטטיים; ציור, הדפסה וצביעה של סרט הקולנוע עצמו; צילום צורות בעזרת מחשב; השלמת פרטים מצויירים ושילובם בסרט חי; שילוב של מספר טכניקות ושפע של המצאות ופתרונות נוספים. מבין האמנים הציירים והמעצבים ששלחו יד בקולנוע, צמחו יוצרים מפורסמים בתחום סרטי האנימציה ביניהם כאלה שהחלו לעסוק בנושא כתחביב שהפכו למקצוע. אמנים רבים משמשים כמנהלים אמנותיים או יועצים ויזואליים. לטעמם וכשרונם השפעה עצומה על איכותו של המוצר המוגמר.

הכל נשאר במשפחה

האנימציה הקדימה את המצאת הקולנוע וכנראה שאף הביאה ללידתו. את התגלית מייחסים לשורה של צעצועים אשר היו מבוססים על סדרה של ציורים – תאור מצבים זהים בהבדל קטן משתנה ומתקדם ברציפות. התנעה של המתקן יצרה אשליה של תנועה ובכך התבטאה ההנפשה – מתן הנפשה ויצירת החיים בדומם. צעצועים אלה היו נפוצים בסוף המאה הקודמת ומכאן, ש"האמנות החדשה" היא די ותיקה, היא חדשה וצעירה רק ביחס לאמנויות המסורתיות. הצילום בשחור לבן הומצא לפני כמאה ושלושים כל המתקנים האמורים ואף הסרטים הראשונים הוצגו בהזדמנויות חגיגיות בירידים ובקרקסים, הם נועדו לבדר ולשעשע. קירבה זו לקרקס ולקהל העממי שברחוב אינה זרה לאמני הקולנוע, היא מרתיעה רק את המבקר הסנוב. אמנים יוצרים בקולנוע מדברים על אמנותם כעל מעשה קסמים וכישוף, פליני הגדול מתגעגע אל הקרקס וזה משמש לו מוטיב חוזר בכל הזדמנות. גם היום נשאר הקולנוע אמצעי הבידור היקר, האדיר והעשיר שבין האמנויות החזותיות, גם אם נדחק מעט הצידה על-ידי קרוב משפחה, דינמי, חצוף וזריז, אך המוני עוד יותר – הטלוויזיה.

קירבה זו שבין הקולנוע והטלוויזיה הינה סבירה ומתבקשת מאליה למרות מספר הבדלים מהותיים שביניהם. קרבתם אל האנימציה היא מיקרית לחלוטין. יש מקום לשער שהתפתחותם המקבילה נובעת רק ממועדי לידתם הסמוכים. אלמלא נתגלה התהליך הפוטוגרפי, אולי היתה מתפתחת האנימציה בכוון אחר לגמרי: על-ידי ביצוע מתוחכם או פתרון טכני מסוג אחר. בעיקרו של דבר הצילום על גבי פילם הוא רק הנצחה או צורת העתקה של מה שצוייר או הוכן באמצעים אחרים ואמנם לא כל הטכניקות של האנימציה קשורות במצלמה.

כקרובי משפחה, אי אפשר להתעלם או להתכחש לקשר הפילם שביניהם טכניקות ההפקה הבסיסיות פהות, קיים דמיון בבעיות, התפישה, השפה ודרך המחשבה. כתוצאה מהשפעות הגומלין נשכח לפעמים הייחוד של כל אחד מהאמצעים האלה. למרות הדמיון וההשפעה ההדדית, התפתחה לכל אחד שפה אופיינית וייחודית, ובזו של האנימציה נעסוק.

הפקת סרט היא תענוג יקר ומורכב

הפקת סרט היא תהליך מורכב ומסובך. לכאורה הכל פשוט וקל, מצוי היום ציוד חובבים שהוא מתקדם, משוכלל ומתוחכם יותר מהציוד המקצועי הקיים. לחיצה קלה על הדק המצלמה מנציחה על גבי סרט הצילום בנאמנות ואיכות גבוהים כל מה שמוצג לפני המצלמה. האפקט המתקבל משילוב של תצלום חי בתוספת תנועה הינו מרשים, תוספ" הזמן, המרחב והצליל מדגישים זאת עוד יותר.

כל אלה מעניקים ליוצר אפשרויות כבירות, אלא שעם חלוף ההפתעה הראשונה, מצטננת ההתפעלות מעצם הצלחת הצילום, מהתנועה על המסך וזיהוי פנים מוכרות. נותרת השאלה האם יש למה שהושג איכות כל שהיא בקנה מידה שאינו אישי, האם יש בה ענין גם עבור הזולת.

כיוון שמטבעו, מיועד הסרט להצגה, אין הוא אמנות אישית, לא מנקודת ראות של היוצר ולא מזו של הקהל. כמעט בלתי אפשרי ליצור סרט ללא עזרה או מגע עם אנשים נוספים, צוות הסרטה ושחקנים כשמדובר בסרט חי ואנשי האולפנים והמעבדרת בסרט אנימציה. ההזדקקות לעזרת אמנים נוספים או טכנאים מעמידה בעיות שונות וחדשות בפני היוצר. לא רק אישיותו ויכלתו של היוצר מצויה בהתמודדות בלעדית עם החומר, בעזרת כלים בלבד, אלא קיימת עבודת צוות המחייבת תכנון מוקדם. תאום ופיקוח, כשהמוצר הסופי עובר תהליכים וידיים רבות המסוגלים להוסיף, לגרוע או לשמור על איכותו המקורית. כמעט ולא תתכן יצירה אישית טהורה בתחום הזה, היא באה בחשבון באנימציה באופן חלקי, כשמדובר בסרט קצר מאוד ובטכניקה מוגבלת. התהליך הוא לא רק מורכב, הוא גם יקר, ואמנם התענוג של חווית הפקת סרט הינו לוקסוס שמעטים יכולים להרשות לעצמם.

כאמור, מדיום זה הוא היקר שבין האמנויות הפלסטיות, להוציא מקרים בהם מעוניין האמן היוצר לעבוד בממדים גדולים במיוחד או בחומרים נדירים ויקרים במיוחד.

מחיר חומרי הגלם להם נזקק יוצר בכל אחת מהאמנויות הפלסטיות האחרות הוא נמוך יחסית. המרכיב העיקרי בהשקעה בעבודה הוא זמנו של היוצר בתוספת כל הקשור באישיותו. לעומת אלה מחיר חומר הגלם הבסיסי של יוצר בקולנוע הוא יקר ביותר ואליו מתווספים שכר עבודתו של כח האדם הנוסף ושרותיהם של המעבדות והאולפנים.

במרבית סרטי האנימציה מושקעת כמות עבודה עצומה, לכל דקה מוקרנת יש להכין כחמש מאות עד אלף וחמש מאות ציורים שונים או להנציח מצבים משתנים. כל דמות או עצם נוסף שינוע מכפיל את ההשקעה בעבודה.  את מאמציהם של יוצרים באנימציה אפשר לדמות לקרחון השקוע במרביתו במים ורק עשירית ממנו מבצבצת מעל לפני המים.

כיוון שאיננו פועל בחלל ריק, לא יכול יוצר בקולנוע להתעלם מהאמור. עליו לפעול במסגרת מיגבלות החומר והטכניקה ולהוסיף לכך מיגבלות חמורות של תקציב. כשלון יכול למנוע ממנו סיכוי ליצור שנית בעוד שהצלחה לכל היותר תאפשר לו ליצור פעם נוספת. אם אינו מתכוון להתמסחר ולהפיק בהזמנה סרטים מסחריים קשה יהיה לו להמשיך באמנותו.

רק יוצר שהפיק סרט מצויין בעל ענין בינלאומי ואשר מצא את הקשר אל המפעל המתאים עשוי לצאת נשכר. האחרים יתקשו בהצגת סרטיהם. סרטים מצויינים הוקרנו לעיתים בפני חוגים מצומצמים מחוסר קשר אל מי שיפיץ אותם. העותקים שנמכרו לא כיסו את ההוצאות, ערכם ומעמדם נשאר כשל רפרודוקציה ולעולם לא כשל אוריגינל.

אכן כמעט ולא ניתן ליצור בקולנע סרט שאינו מסחרי ללא תמיכה כספית, כיוון שסרטים קצרים משמשים סדנא והזדמנות לאימונם של יוצרי קולנוע, תומכים, ממשלות וארגונים על ידי מענקים בהפקות נסיוניות. כל ארץ מקובלים סטנדרטים משלה. באחדות מארצות אירופה, המענקים הם משמעותיים ביותר. בישראל לא מקובל שמוסד או אירגון יתמוך בהפקה. לכל היותר, הוא יזמין סרט "מטעם". המענקים הממשלתיים הם צנועים  ביותר ובקושי מכסים את הוצאות המעבדה. טוב כך מאשר בכלל לא, בעיקר כשהשיקול והמניע הוא ליבראלי לגמרי.

מדוע דווקא אנימאציה?

התשובה היא שייחודה של האנימציה הוא בהמחשת מצבים שאינם קיימים או בני הנצחה באמצעי אחר. ניצולה בצורה אחרת הוא ביזבוז של ההזדמנות והאמצעי. כיוון שמוסכם על היוצר והצופה שהכל אפשר, אין הגבלה על הדמיון ואין חובת קשר למציאות, כמעט ולא קיימת בעיה של אמינות. הטכניקות האופייניות, האפקט המתקבל ובעיקר הידיעה שבאנימציה, הסרט הוא מצוייר או עשוי ואינו מנציח מציאות – יצרו שפה מיוחדת.

בחלק משפה זו הפשטנות והנאיביות הקיצוניים מקבלים ביטוי גם בטכניקה ובהתנהגות הפיסית של הגיבורים וגם בסיפור העלילה, במבנה ואפילו במוסר ההשכל שנוהגים אמנים להכניס בסרטיהם. לפעמים מגיעה נאיביות זו להגזמות המשאירות אחרי הסרט משקע של שטות וטימטום הן בעיני האינטלקטואל והן בעיני ההדיוט. ולפעמים נובע דוקא מנאיביות מעושה זו, כל חינו של הסרט. נאיביות זו מנוצלת לא אחת בסרטי מחאה שונים לצורך אמירת דברים נשגבים שבאמצעי אחר היו אולי נאמרים בפתוס גדול מדי. הגרוטסקיות שניתן להשיג בסרט אנימציה מאפשרת ליוצרים להגזים בתאור מצבים שהסרט החי היה משיג בהם אפקט לא אמין או אווילי ומגוחך.

לשם השגת מטרות כאלה משתפים פעולה בארצות בהן נחשבת האנימציה לאמנות, סופרים, תסריטאים, מלחינים, מעצבים וציירים. הפקות כאלה נשלחות לפסטיבלים אשר ההשתתפות בהם נחשבת לספורט המקצועי של אנשי הקולנוע. האפשרות לעשות הכל מעניקה לאמנים הזדמנות להפיק סרטים אבסטרקטיים לחלוטין. העדר התלות בבמציאות ובאפשרות להשוות למשהו קיים הופך את האנימציה לאמצעי מצויין להנצחת כל התרחשות ויזואלית בה קשורים צורה וצבע עם גורם הזמן והצליל. ואמנם הופקו סרטים רבים רק לשם ההמצאה והחוויה שבעשיה, חלקם סרטים אבסטרקטיים לחלוטין, בהם נתמצו בהחלט מרבית היתרונות של המדיום, הגדולים, בחלקם.

אמן שהוא גם ממציא בתחום זה הוא נורמן מק-לארן, קנדי ממוצא סקוטי המפיק מזה 40 שנה סרט חדשני מדי שנים אחדות. כמעט כל סרט גילה או פיתח אספקט חדש בסרטי ההנפש : פס קול מצוייר; ציור על סרט הצילום ללא שימוש במצלמה; אנימציה של אנשים חיים ועוד. פעילותו ממומנת על ידי השלטונות אשר בקנדה הם ערים לנושא במיוחד. לישראל מגיע רק שמץ מהסרטים המופקים ובאיחור בעוד שבסרטי העלילה המצויירים אנו זוכים לחזות זמן קצר יחסית אחרי הפקתם.

ניתן להתייחס במסגרת זו רק לחשובים שביוצרי הסרטים שסרטיהם מצויים בישראל.

אמיל קופל הצרפתי שהוא אבי הסרט המצוייר וסרטיו האילמים מלאי חן ורעננות גם בעיני בני דורנו.

פליישר שהוא אבי "פופאי" המקורי שהיה מרתק ונפלא  בזמנו, יורשו, פופאי בגירסתו הנוכחית, הוא וולגרי שטחי ומשעמם.

הלס ובאצ'לור הם צמד. הלס, יהודי הונגרי שהיגר לבריטניה, הפיק את "חוות החיות" בסגנון די נטוראליסטי ועוד שורה ארוכה של סרטים קצרים.

ג'והן הבלי אמריקאי מאנשי וולט דיסני שמאס בעבודה בשיטת הסרט הנע ויסד עם חבריו אולפן צנוע שהפיק סרטים אמנותיים יותר. סרטיו מצטיינים במקוריות, באיכות ויזואלית, צורנית וצבעונית ובאמצעיהם הצנועים. הידועים בהם הינם "הרפתקאות אסטריק" ו"צפור ירח".

ז'ירי טרנקה וקרל זימן הצ'כים. הראשון הוא אילוסטרטור שהפיק סרטי בובות מקסימים והתפרסם בארץ בסרט המחאה שלו "הוד" המוחה על התערבות השלטון ביצירה בארץ טוטליטרית. השני הוא ממציא ואמן פעלולים מקורי.

בורובצ'יק ולניצה הם פולנים גולים. האחרון הוא מעצב שיצר סרטים מפורסמים כגון "מסיה טט", "הקרנפים" והאות "אי". סרטים אלה היון בקורת חברתית חריפה, הופקו באמצעים פשוטים ובאיפוק, רמתם הצורנית היתה גבוהה ולכן זכו בתגובות מצויינות.

לוצטי היהודי האיטלקי הפיק יחד עם ג'יאני סרטים חינניים וצבעוניים בעזרת קרעי נייר על פי אופרות קלאסיות.

סול באס הוא יהודי אמריקאי שעסק בעיצוב גרפי והתמחה בפתיחות לסרטים. הוא הכניס מושג חדש ותנופה לענף כולו. אמן מקורי זה, עבר מטכניקה אחת לרעותה במטרה לעשות את השרות הטוב ביותר לסרט שבו מדובר. פתיחותיו הידועות הן לסרטים הידועים "בעל זרוע הזהב" ו"סביב העולם בשמונים יום". אמנים רבים חלקם אלמונים וחלקם ידועים פועלים בתחום הזה, קשה להתיחס אל כולם אך משניים מהם, אסור להתעלם בשל תרומתם האדירה למדיום.

וולט דיסניי הגדול בהשוואה לזולתו

אין עוררין היום על גדולתו של וולט דיסניי כיוצר הגדול ביותר בתחום הזה, יש אולי ספקות על ערכך האמנותי של סרט זה או אחר, אך יהא זה עוול גדול לאמת לדון אותו או את סרטן תוך התעלמות מההיקף העצום והמגוון של יצירתו.

וולט דיסניי הוא ללא ספק אמן מיוחד במינו, מקורי, דינמי, חרוץ, דומיננטי באישיותו, בעל כושר ארגון, מעוף וחוש מסחרי מצויין. אמן שופע היוצר בכמויות כאלה, בהכרח עושה דברים טובים יותר וטובים פחות ויהא זה אך הוגן לשפוט אותו על פי שיאיו ולא על פי כשלונותיו. עד למותו יצרו האולפנים שבניהולו ובבעלותו קילומטרים רבים של סרטים. במשך כארבעים וחמש שנות יצירה הפיק קרוב לשלושים סרטים מצויירים באורך מלא. מאות סרטים קצרים ועשרות סרטים ארוכים מצולמים. מובן מאליו שלא בכולם היה מעורב אישית, אך מרביתם נעשו בהשראתו תחת פיקוחו ובהפקתו.

קשה למצוא מכנה משותף לעבודות בהיקף כזה, זולת עצם הגישה היסודית לנושא. סרטיו הם עשירים יותר בתנועה, ברעיונות, בדמויות ובאפקטים, עשירים בהרבה מכל הסרטים שמפיקים אחרים, הם עשויים תוך הקפדה על שלמות טכנית שאין דומה לה. באנימציה אי אפשר להשיג עושר כזה ללא השקעה של עבודה וכסף. אך לא רק הכסף הוא הגורם כאן. זוהי גישה בסיסית של האיש עצמו והעובדה שהוא פעל בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בדרך כלל אותן תכונות המהוות יתרון, טמונה בהן גם המיגבלה. הקולנוע האמריקני שפע אפשרויות והגיע לשלמות טכנית הסתאב ושקע מהבחינה האמנותית. הוליווד הנוצצת הפיקה הרבה סרטי פאר אם כי מעט יצירות אמנותיות. דוקא ארצות מוגבלות וצנועות יותר ספקן את הקרקע עליו צמחו מרבית יצירות המופת. כלל זה לא תפש לגבי סרט העלילה המצוייר. אולפני דיסניי הפיקו סרטים באורך מלא אשר בהם היו לפחות מספר קטעים שהיו בבחינת פנינה. השעונים והצעצועים בבית אביו של "פינוקיו", העכברים והחתול ב"סינדרלה", קטעים מסויימים ב"ספר הג'ונגל" ועוד. תופעה מעניינת ביצירתו היא השגיו הנפלאים בטיפול בחיות והכשלון האמנותי הקיצוני בדרך הטיפול בדמויות האנושיות. בנקודה זו נכשל בגלל חוסר עקביות, הצלחתו בכלל ועם חיות בפרט נבעה מכשרונו לסגנן את צורתם, אופיים, תנועותיהם והתנהגותם של החיות והעצמים. באותם מקרים בהם לא נצמד לעקרון זה של הפשטה וסיגנון איבד את ההצדקה, את היתרון והייחוד שבסרט המצוייר והוציא מתחת ידיו תוצאה טכנית משעממת נעדרת שאר רוח, דמיון ויצירתיות. משום מה במרבית המקרים טופלו על ידיו הדמויות האנושיות בדרך השגרתית והשבלוניות גם באותם סרטים בהם מתוארות החיות בשפע דמיון, במקוריות ובכשרון רב. מוגלי הנער הוא הדמות הרעה שבין היצורים הנפלאים שב"ספר הג'ונגל", "הנסיך" ב"סינדרלה" הוא "קיטש" מפורש מול העכברים המצויינים. שלגיה והנסיך עלובים מול הגמדים שהם יצירי דמיון. צפיה בקטעים מסרטיו המרגשים בטלוויזיה מול סרטי האחרים מדגישה את הפער העצום בתפישה, בגישה ובביצוע שביניהם. דרכיה של הטלוויזיה וכושר הבליעה האדיר שלה יצרו ביקוש לסרטים, דרישה שקשה למלא. מצב זה הביא לירידה נוספת באיכות ורמת הסרטים המצויירים. הדמויות נעשו רדודות והן צועדות ומתנהגות בצורה שבלונית וזהה. הייצור הוא המוני על פי הנחיות ונוסחאות כגון הליכה מס' 4, חיות מס' 7 וכו'. את מקום החן, הנועם, הפיקחות והשנינות שהושקעו בעבר ממלאים פתרונות וולגריים. ישנו, לכן, שימוש רב באלימות. הממוצע הכללי הוא רע – דל ברעיונות, עלוב מבחינה ויזואלית ומה שגרוע מכל משעמם עד מאוד. כך זוכים אנו לסדרות "פופאי" החדשות, "אוליבר טוויסט" ואחרות שמוטב היה אלמלא נוצרו. עצוב וחבל שרק מעטים מסוגלים ומצליחים להפיק בתנאים מסחריים – בהזמנה, במימון עצמי ולא תמיכה, מוצר שיגיע אל ההמונים ברמה המניחה את הדעת.

נדמה לפעמים שלאמני ההווה קשה לחדש וליצור משהו חדש ומקורי. קיימת לפעמים ההרגשה שמרבית הפתרונות הם קומבינציות אחרות של הפתרונות הישנים מוטמעים לסיטואציה חדשה.

מה בהווה ומה בעתיד?

התיחסנו כבר לקשיים הכספיים בהם כרוכה כל הפקה. למרות כל זאת הוכיחו אמנים אחדים שניתן באמצעים צנועים עם כשרון, תבונה ויזמה להשיג איכות ורמה אמנותית שאינם תלויים בשלמות הטכנית. בקולנוע הטכניקה עולה בכסף. כדי לעקוף מכשלה זו הצליחו אמנים להפוך את המיגבלה לאפקט ואפילו להתגדר במיכשלה הטכנית.

ארבעה סרטים שהוצגו בארץ בשנים האחרונות מייצגים אולי אחדות מהגישות לסרט המצוייר:

"ספר הג'ונגל" היווה דוגמא נוספת לגדולתם וכשרונם של אנשי וולט דיסני. הסרט נעשה בעושר, בהשקעה עצומה של כסף ועבודה, מוצו בו דמיון ויצירתיות מבחינת המוסיקה, העיצוב והתנועה. מול ההישגים הנפלאים בעיצוב החיות למיניהן היו כאמור עיצובם והנפשתם של הנער והנערה – עלובים.

"הצוללת הצהובה" זוהי הדוגמא של "האנטי וולט־דיסניות". סגנונו של הסרט היה – העדר סגנון. היה זה סלט פירות טעים מלא טעמים רבים ומגוונים כשאת הרוטב הדומיננטי מהוים שיריהם של החיפושיות. הסרט פיתח טכניקות אחדות שלא היו מקובלות והשיג אפקטים שונים דמויי דפוס רשת, צילום, רישומי אקוורל וכמעט כל דבר שהדמיון והטכניקה איפשרו. למרות ייחודו אי אפשר להתעלם מכך שהן וולט דיסניי והן סול סטיינברג סיפקו השראה לאחדים מהן פתרונות.

"כוכב פרא" שהוצג אצלנו היה סרט מענין ויפה, אלא שבצד החיות הדמיוניות והיפות היתה דרך הטיפול באנשים עלובה. אם הכוונה שיהיו נטורליסטים הרי שהיו גרועים ביחס לרמה של דיסניי ואם סימבוליים או מסוגננים הרי שהתנהגו באופן נטורליסטי מדי. ניתן היה להעדיף דמויות לא ארציות ואולי אז ניתן היה לעכל את הסיפור ביתר קלות. ומה גם שמי שרואה סרטים כאלה עייף כבר ממוסר ההשכל הפציפיסטי הפסבדו-נאיבי של אינטלקטואלים במערב שמזה שלושים שנה לא ידעו מלחמה.

"פריץ החתול" הוא סרט שעורר מהומה ונחשב למקורי מאוד, לדעתי לפחות – במידה קטנה של צדק. יש בו טיפול נאיבי בנושא על ידי חיות המתנהגות כאנשים. ייחודו של הסרט התבטא בתעוזה לנבל פה ועין בפרהסיה. שוב שובבות של אינטלקטואלים שלא התעלתה מעל הרמה של ילד המשמיע מילים גסות ,בקול רם". לא היתה כמעט הצדקה לסרט מצוייר למעט סצינות אחדות (כמו מותו של שחקן הביליארד), מרבית המעמדים התאימו לסרט מצולם עם תלבושות גרוטסקיות.

ויזואלית היה הסרט וולגרי, קולנועית היה דל וענינית היה משעמם. ארבעה סרטים, המחישו מה יכול להעשות באמצעות אותו המדיום. המסקנה היא שהפתרון אינו טמון במדיום אלא במה שיעשה בו האמן היוצר.

במצב זה טמונה תקווה לעתיד. תודעת הסרט המצוייר הולכת וגוברת. באקדמיות לאמנות בעולם נפתחו בשנים האחרונות יחידות לאנימציה ואולי בהן יתחנכו היוצרים של העתיד. יוצרים אלה יהיו כך נקווה, לא רק זריזים בניצול האנימציות והטכניקות אלא ישאו ויבטאו מטען תרבותי מכובד.