“הכרך עושה אותנו להאמין שהאדמה איננה קיימת"

(רוברט סמיטסון, פסל אמריקאי, שנות השבעים הראשונות)

א. חוית "ארץ בראשית", מפגש - חשיפה עם נופי [פרה]-אדם, עם מרחבים של מסלע חשוף, מדבריים, בלתי מופרים, בלתי נגועים, היא מן העמוקות שניתן לזהות בתוכנו; יש בה התחוורות שיעורנו המיקרוסקופי; הימדדות [Scalling]; היא מגעו של ההרף באינסופי. במדבריות אתה מזהה, בסנדליך, על פני השטח, את קצות החיים; את גבולות המגע של הלח בצחיח;  את נוכחותו הפוחתת, המרתקת, החולפת של האנושי; הם שייכים לאינספור מדבריות סלעיים הדואים בטווחים אסטרונומיים, אינספור שנות-אור מכאן –  –  –

סלעים הם מאגרים אלמים של מאות מליוני שנה.* גיל המים הוא כארבעה מיליארד. גיל החלקיקים המהוים אותנו הוא כעשרים מיליארד –  –  ריאות מדבריות הן צורך חיוני לעם הזה.

ב. הכח והדחף היוצר גם הם מן העמוקים שניתן לזהות בתוכנו. העיצוב התלת-מימדי משולב באינספור צורות בתהליכי התפתחות תרבויות ובזו הנוכחית.

רגישות ל"עוצמות" ול"משמעויות" הנוף התבטאה בקידוש פסגות, איתור קוי רקיע לרוגמי קבורה (תקופת הברונזה התיכונה א' בנגב ובצפון סיני), בנית מקדשים, קפלות, קברי שייך, טירות, מחוץ-לשטחים הבנויים, הם מביטוייה. יישום "ארץ בראשית" יכול להיות הביטוי "לא יעברו". יישום המהות היצירתית יכול להיות הביטוי "אנחנו פה".

ג. פיסול סביבתי, כחלק מאמנות זמננו, הופיע בעיקר בארה"ב באמצע שנות ה-60, חלק ממנו היו עבודות בשטח מדברי. הוא היה ביטוי חריף של Anti-city, של המרי האזרחי, ושל התעוררות המודעות הסביבתית באותו עשור. הד מסוים לפעילות זו בא לביטוי גם בארץ בעשור האחרון.

ד. אפשר לנסח 3 גישות לפיסול סביבתי-מדברי שמחוץ לשטחים הבנויים: גישה מונומטאלית, גישת היטמעות וגישת דיאלוג.

מהותה של גישה מונומנטאלית יכולה להיות מתן ביטוי למירב כוחו הטכנולוגי, האנרגטי, הרוחני של האדם; ביטוי עכשוי לציביליזציה מתועשת החולשת כבר על כל שטח עור כדור הארץ ואף מעבר לו. המונומנט מבקש לעצמו איתור נשקף למרחקים כאשר הטופוגרפיה מהוה רכב [Vehicle] להזדקרותו מעל לקו הרקיע. אופי הצורות והחמרים שלו מיובאים ממרכזי העיור והתיעוש.

לעומת גישה זו יכולה גישת היטמעות לתת ביטוי לתפיסת האדם את עצמו כפרודה המבקשת להיטמע ולהתמזג בהוויה הכוללת; ביטוי לשאיפה להימהל באינסופי –  –  כתפיסה פיסולית היא אנטי-מונומנטאלית מובהקת שיכולה להתבטא באיתור סמוי, מתחבא, בצורות וחמרים זהים ככל האפשר לאלה המאפיינים את הסובב וביכולת הישרדות מעטה.

גישת דיאלוג יכולה להיות חיפוש סינתזה בין שתיהן; מתן ביטוי ל"דרך ארץ לארץ בראשית" תוך הוקרת ערך האדם. היא אולי ביטוי לציביליזציה המודעת למשמעות ההכחדה העצמית שנושאת אתה התפוצצות מין אנושי מתועש, מנותק ועקור ממקורותיו. פיסול בגישה זו יקדים לאיתור המקום התוודעות ממושכת, מעמיקה, עם המרחב המדברי שבו אתה ניגש ליצור. לא כן הזדקרות ולא כוך היסתוות אלא אתר לביטטוי נוכחות משתלבת, קשובה, מתפתחת לאיטה.

אופי הצורות והחומרים יבחרו "במשותף" עם הסובב. שילוב של הסובב האנושי. זהו דיאלוג של ספיגה יוצרת, איטית, סקרנית, חודדת, אל אישיותו של הסובב המדברי**. גישה זו שוללת את רעיון התחרות או ההתמודדות עם הסובב כדי להכריעו, או להכניעו. היא מחפשת מימוש לדו-קיום רוחני.

ה. אכן, קיימות שאלות של מי מחליט, היכן, כמה? אכן, קיים חשש שפיסול זה יהיה חלק ממכבש האיכלוס והעיור המתועש. יתכן שבעצם גישת הדיאלוג מצוי הפתרון, שהרי דיאלוג עיקרו רב-שיח. יתכן שיש למפות בנגב כתמי "ארץ בראשית" שלא יבוצעו בהם לא פיסול ולא פיתוח "פארקים מדבריים" כלשהם. פארקים כאלה יהיו "שמורות טבע דרג ב'" ויפותחו לגישה ממונעת, מבוקרת. ובמשורה, תוך בחירה רגישה של אתרים, לאתר מרחב מדברי שנותר לנו, מספר מקומות לפיסול מדברי, דיאלוגי, עבור אנשים שוחרי פיסול שהיו כאן בסוף האלף השני לספירה –  –

*הצהרות הכוללות ביטויים כמו "עיר נצח", "ספר הספרים הנצחי", "לא תחולק עוד לעולמים", משמיעים אנשים שכנראה לא חוו את החויה הזאת; ואינם תופסים את מימד הזמן הגיאולוגי.

**אין זה דיאלוג במובן הדתי שאליו אולי התכוון מ. בובר.