במשך קורותיו הקצרות חולל הצילום מהפכה בכל ההיבטים של חיינו וכיום הוא דבר מובן מאליו כאותו הזרם הפנטסטי של אלקטרונים הרצים לאורך התיל, המספקים כוח לחיינו היומיומיים. הצילום אין ערוך לו בהדפסה, אלקטרוניקה, רפואה, חינוך, תקשורת ולשעות הפנאי חיינו כה רוויים צילום, עד שאין היום בית בלי מצלמה של עשה זאת בעצמך בשביל אלבומים משפחתיים ולמזכרות מאותם אירועים ורגעים מיוחדים ביותר כיצד קרה איפוא, שבעוד שהצילום הוא מלה מהנדושות ביותר, נדרש זמן כה רב עד שהשכילו לעמוד על האמנות שבצילום? עובדה היא שתצלומים הנמכרים כיום תמורת רבבות דולרים (כגון "מחלקת הנוסעים'' של שטיגליץ) אפשר היה לרכשם לפני עשרים שנה בפחות מ-100 דולאר[.] אדוורד וסטון מכר לעתים רחוקות במשך חייו תצלום ביותר מ־10 דולאר. לפני חמש שנים נמכרו יצירותיה של דיאנה ארבוס בפחות מ-100 דולאר כיום הדפס משלה בחתימת ידה שווה פי עשרים. "מחברות רישום ממלחמת האזרחים" של גארדנר אפשר היה להשיג בפחות מ־50 דולאר בשנת 1920. כיום שוויים כמעט פי 500 מזה, אם בכלל אפשר למצוא אותן ואנו אך בראשית התקופה שבה הוכר הצילום כמשהו יחיד במינו[.]

עם ההתעוררות החדשה של הענין בצילום, נאמר רבות בנסיון להסביר, לבאר, לנתח ולהבין את העובדה המדהימה שנדרשו קרוב ל-130 שנה עד שהוכר הצילום הכרה מלאה כאמנות. זוהי בעיה שקשה להתמודד אתה כיום. משום שאפילו צלמים רבים אינם מוכנים להשלים עם העובדה שמקצוע הצילום אין הוא אמנות מבטן ולידה. אנשים כה רבים האוחזים במצלמה חושבים את עבודתם, אם לא לאמנות, אזי לפחות לאמנותית – יהיה פירוש הדבר אשר יהיה. דיינו לראות את הפרסומת שעושה לעצמו סטודיו מקומי, כדי להרגיש בלבול זה (האם יכול אתה לתאר לעצמך שתזמין את סאלבאדור דאלי לצייר ציור אמנותי את חגיגת הבר מצוה של בנך, או את ג'קסון פולוק לעשות שקיעת חמה בשביל מסע פרסומת לתיירות?). אשמתם של עוסקי-מקצוע אלה היא במידה רבה שהמונח אמנות בצילום ירד עד לבנאלי, להמוני ולפעמים עד למגונה. זאת הסיבה למבוכה הרבה, באשר לשאלה אל מה בעצם מתכוונים באמנות.

בנקודה זו, כשכל כך בולט לעין הצורך בהגדרה – האמנות בצילום מה היא, ומוכרחים לטפל בצורך זה, דרושה הערה של אזהרה. כל נסיון להגדיר את האמנות, לתחום אותה או לסווג אותה, נסיון שווא הוא, כיוון שהאמת שהאמנות מנסה לעסוק בה היא חמקנית כמזג האוויר ומשתנית כשיגיונות הלב. על כל פנים, מוכרחים להתמודד בתעלומה זו בעזרת מלים ומבלי לחסוך במלים, להטיל אותך אל המטרה בכמות שתספיק לעמוד על הכיוון, גם אם למעשה לא תקלע אל המטרה. חמקנות זו וחוסר הכושר להעתיקה או לטפל בה בצורה הולמת בעזרת מלים, הם הם המעניקים לאמנות את כוחה. אין לראות זאת כחולשה או כסוג של מירמה חזותית, אם אין אנו מסוגלים להסביר חוויה חזותית; אדרבא, יש לראות בזה את כוחה וייחודה – את תוקפה כמדיום.

על מנת להפריד בין האמנות בצילום ובין כל התחומים האחרים בו, אפשר אולי להשתמש בכלל פשטני למדי תפיסת הצילום הופכת לאישית והיצירה נעשית לנקודת ראות פרטית ללא פשרות, אז אפשר לה ליצירה להיכנס לתחום האמנות. הנה המפתח לכך, מדוע שני צלמים בעלי מומחיות מקצועית שווה, אפשר שימויינו בתגים שונים, זה כבעל מלאכה, כמקצוען מיומן במידה גבוהה, וזה כאמן העובד בממלכת האמנות. אך הוגן יהיה לציין ששני הצלמים כאחד יכולים להיות מיומנים במידה שווה ושווי דרגה בהחלט; אך זה מצלם כבר סמכא כדי למסור דיוקנאות, וזה מוסר את רגשותיו הפנימיים. נפוץ הוא שמקצוען יצלם צילום מסחרי לצרכי פרנסתו, ויצלם נוסף לזה לשם צרכיו האישיים ולהגשמתו העצמית, בעוסקן בצילום מסחרי ובצילום של אמנות, מבלי ששני השטחים יתנגשו או יפלשו זה לתחום זה. יצירה מסחרית יכולה להיות מצויינת או גרועה, בדיוק כשם שיכולה אמנות שעה שהיא מתפקדת בתחומים שונים. קרוב לוודאי שהמסחריות של הצילום (אשר הגיעה לשיא תקופת זוהרה בחוברות המגזינים טיים ולייף) היא שעיכבה את גיבושה המושגי האמיתי של צורת האמנות וההכרה בה.

המסחריות מבוססת על הנחת היסוד שהצלם מסוגל למסור אמת פשוטה באמצעות דמות ודיוקן מיומנים, ובעשותו כן למכור את שניהם, את התצלום ואת האמת הפשוטה. אך הנחת יסוד זו שיקרית היא, משום שלא קיימות אמיתות פשוטות במציאות הרגילה. תצלומים אלה מטעים בהצלחה. איכשהו מביאים את הצופה לידי אמונה, שהוא עצמו מתבונן במציאות ויכול לשפוט על אופי האיש המתואר, על איכות התוצר מושא הפרסומת, על רציותה של אשה הלבושה היטב (או באופן גרוע), מה שהצופה אינו מודע לו, הוא שבד בבד עם אמת זו ישנן מאות אמיתות אחרות על דבר מציאות מסויימת ושאילו המחיש לעצמו מספר מספיק מהן אולי היה מתבלבל לגמרי. מה שבטוח הוא שהיה מחכים.

האמנות מבוססת על הנחת יסוד שונה מאוד ומנוגדת, שהיא למרבה המוזרות הוגנת ואמיתית יותר אין אמיתות פשוטות אלא רק אישיות ופרטיות, ואין מפיקים אותך לשם מכירה, אלא הן נובעות מצורך אישי. תכליתה המפורשת של אמנות הצילום היא לא לעסוק בהעתקים יפים של הבנאלי. שקיעות חמה נעימות, אלומות חיטים או קוצים חביבים, ילדים מחייכים חשופי ישבן, השוק בירושלים או בעכו כל אלה יכולים להיות דמויות קישוטיות נחמדות, אך אינן יכולות להיות אמנות, אלא רק אמנות שימושית, משום שהן דיוקנאות מיומנים של הבנאלי בלבד תכליתה של האמנות היא לא להציג את היומיומי, אלא לחקור אותו, על כל ההיבטים של כוח תפיסתנו החזותית. כשמטילים ספק בממשות, כשהחזון מתרחב ומתגוון, או אז הצלם האמן נוטל את מצלמתו בידו. כשהצילום נעשה לחקירה חזותית שבה המציאות מוגדרת מחדש, נבדקת, מתעוותת, מנותחת, מבוקרת, נצפית בדרך ייחודית ואישית כדי להגיע להבנה חדשה מבעד לחוויה, או אז מתפקדת דמות כאמנות. זה קורה כשהצילום מתגלגל בהבנת החיים ובהרפתקה שבעקבותיה אתה גדל. הצילום הופך לאמנות כשהמצלמה חדלה לרשום למזכרת דיוקנאות ומתחילה להתמקד אל הלב, השכל והקרביים של הייצור האוחז בה.

רוצה הייתי לנסות כעת, להתוות את התפתחות עולם הדימוי של הצילום מאז הופעתו לפני 150 שנה ועד לדמויות המתוחכמות של מיטיארד וגיבסון של היום. בראשית קיבל העולם את הצילום בברכה תוך תיאורים פיוטיים ביותר של מעלותיו. התצלומים הראשונים של טלבוט כונו העפרון של הטבע, שיטתו של דאגר הפיקה לוחות עדינים מצופי כסף שהיו ממסגרים אותם מאחורי זכוכית במסגרות עור יקרות, כפי שעשו באבני חן. בהיותו תולדה של האור עצמו, אשר חולל על־ידי המושא עצמו, ורשומות בידי הטבע, הין דמויות אלה לא פחות מהמציאות עצמה, כשהיא משומרת לעד הצלם היה בעצם שותף למעשה הבריאה באמצעות תהליכי עבודתו, ובתור כזה היתה לו הזכות לטעון שהוא שותף למעשה האמנות שלו, בדיוק כשם שהצייר כונן את שותפותו להעתקת סביבתו כמעשה האמנות שלו.

צלמים באירופה ובאמריקה טילטלו את מצלמותיהם לאתרים מרוחקים ורשמו לזכרון נופים ובני אדם בדייקנות ובישירות. אסכולת הציור מיאנה לקבל עבודות אלה כאמנות; לא בשל האיכות, אלא בשל נימוקים רבים אחרים. הטענה היתה שהצילום חסר את הדקות והבקרה של הציור הדמויות, יפות ככל שהיו, נעשו על-ידי הטבע ולא על-ידי הצלם, בעוד שבציור שלטו הברירה וכוח הדמיון היוצר שליטה מלאה תנאי מוקדם לאמנות. למעשה סירב הצייר להבין שהצילום משחרר אותו מהצורך לתעד את הסובב אותו הם גם סירבו להרשות כניסתם של עושי־צְלָמים חסרי הכשרה ועידון אל תוך ממלכת האמנות. במשך מספר שנים ניכר וביחוד באירופה, שהיתה מרכז האמנות עד השנים האחרונות המשיכו צלמים להתדיין עם ציירים, ולשני הצדדים נגרם נזק בשל כך הצייר ריכז את מאמציו כדי לגבור על הצלם בכושרו לרשום דברים כהווייתם, והצלם כל־כך השתדל להכניס מאמץ ציירני אל תוך יצירותיו, עד שלא הרגיש בעוצמתו של המדיום שלו בעלי חזון גדולים כגון שטיגליץ או סטייקן הם-הם שניסו בתחילת המאה לכוון את הצילום שיעסוק בייחודיותו ויעצב את מגמתו בנקודה זו החלו העניינים להתקדם במהירות ובחמישים השנים האחרונות התפתח עולם הדימוי הצילומי בכיוונים מגוונים מאד עד עצם היום הזה.

עד לתחילת המאה היה הצורך בצילום, מכוח כושרו למסור דיוקנאות נאמנים, הן של בני אדם והן של אתרים. באירופה, שבה היה חשוב ביותר המאבק על הכרה בתור אמנות, היו הדמויות הרבה פחות ישירות; לעומת זה הן צררו בתוכן הרבה מהאסתטיקה הציירנית, של קומפוזיציה, צורה ותוכן[.]

בראשית המאה העשרים החלו צלמים רבים, ביחוד באמריקה, להשאיר את המאבק על הכרה בתור אמנות ללוח הנחושת, והם עצמם פתחו ברישום לזיכרון של מה שראו עיניהם בצורה ישירה והוגנת מאוד, בלי האסתטיקה של הצילום הסלוני. איג'ן אטג'ה אשר צילם חזיתות של מחסנים ונופים פשוטים של צרפת, שמו אך בקושי נודע בימי חייו, אף שהיום הוא מקובל כאחד מאבות התצלום כפשוטו המציאות האובייקטיבית של שנות ראשית המאה הלכה ונעשתה מורכבת יותר ודרך אובייקטיביות ובהירות זו של הראייה התעוררו רגשות. דמויות הפילפלין והעירום של וסטון היה צורך לחוש אותן, לא רק להבינן הכירו בזה שמבעד לישירות של הראייה אפשר להבין ולחוש את המציאות בדרכים רבות ושונות. במקרהו של וסטון הממשות נצפתה בדרך חושנית. אדמס ראה את הטבע כמעין סימפוניה שהיה מעונין יותר בתיזמורה. בולוק כיוון את מצלמתו להשפעותיו של הזמן[.]

בינתיים הצטמצמו ממדי המצלמה, והקלות והמהירות בהפעלתה איפשרו לצלמים לחקור את ממשות בני האדם. בראסאי וקארטיה-ברסון יחד עם ריס היין וקאפא העניקו לנו ממשויות חדשות רבות בני־אדם ממקומות שונים; רגעים של מציאות מלאי הבעה בגלותם היבטים של שמחת אנוש וצערו, תוך כדי אורח חייו היומיומי. לייף, כתב־עת העוסק בסוג זה של דמויות, יצא לראשונה בשנת 1936, ובמשך למעלה מ־30 שנה התמסר לדמויות, אשר הנציחו פילוסופיה זו. מציאות היתה משהו שיכולת לראות ולהביע אם בחרת את הרגע הנכון.

אז אירעה מלחמת העולם השניה. המציאות הפכה לסיוט. בשנת 1955 הופיעה משפחת האדם מוצג שקיווה להחזיר לקדמותו את חלום ההומאניות במונחים פיוטיים אשר כולם היו אמינים. נפתח העידן שלאחר מלחמת העולם השניה, והיה זה עידן חדש מאוד בצילום. הצלמים החלו לבדוק דברים בדיקה קצת יותר מדוקדקת. הממשות בסגנונה של משפחת האדם נשברה כשדיאנה ארבוס ולי פרידלנדר הציגו לראשונה את עבודותיהם ביחד הוטל כעת ספק במציאות. היא לא היתה עוד פשוטה. דברים אשר הובנו והובעו נעשו לקלישאות.

המציאות לא היתה עוד משהו שיש לבוא לידי הסכם עליו, אלא משהו אישי מאוד ויחסי. התפתח הצורך בהגדרת הממשות האישית שלך מבעד לסביבתך רבות מהדמויות החדשות האלה מורישות לך יותר שאלות מאשר תשובות; התפתחה אסתטיקה חזותית חדשה על מנת לגלות תחושות אלה, בהקשרם, מבעד לראייה. הרגע שבו הכל התפרק מבחינה חזותית היווה השלמה לרגע המכריע שבו הכל פעל ביחד מבחינה חזותית. נחקרים ללא חסך יחסים חזותיים חדשים במאמץ למצוא את התחושה החמקמקת של "כך אני מרגיש על אודות מה שאני רואה"[.]

היצירה של היום שקועה עמוק בחקר ממשויות ותחושות אישיות. הדמויות של היום הן בעלות טבע אישי מאוד ועל האימפקט החזותי להיות תוצאה של הגדרה חדשה זו של צורך ללא זיקה ליופי קלאסי אן לאסתטיקה של אתמול, אך בעל עוצמה לא פחות בהצגתו את החזון.

לאור המגמה שבה נוטה הצילום, מהצגת המציאות כעובדה בכיוון של ביקוש אחר ממשות הפרט האישית מאוד, חושבני שהדור הבא של הדימוי יהיה המעורר ביותר בתולדות הצילום. לאחר שווידאנו שהמציאות היא יחסית מאוד מטבעה, חושבני שהצלמים ימשיכו בביקוש זה במגמה מופשטת הרבה יותר תבנית מהלך המחשבה היא בערך כך היות והמציאות היא יחסית לרגשותיך והבנותיך האישיים, על כן חשובה היא הרבה פחות מאשר בעבר; על כן אין היא ניתנת להגדרה. על כן חשובה יותר היא הממשות הפנימית של הצלם, המרגיש דרך ראייתו את מה שמתרחש סביבו. חושבני שההדגשה החדשה בכיוון תהיה על תוכן ספרותי או סיפור עלילה שבתמונה, והראייה תידרך אל התחושות שהן הד מהדמות שאין לקבלה כפשוטה. במגמה חדשה זו מחפש אתה סביבך אחר תחושות חזותיות הזהות עם תחושותיך הפנימיות ובר בזמן החיפוש הוא אחר אמיתות אישיות, אבל אמיתות הנובעות במידה גבוהה הרבה יותר מהחוויה החזותית של הדמות מאשר מתכנה המילולי, האובייקטיבי או הסובייקטיבי. תחושות אלה יתגבשו, קרוב לוודאי, בדמויות אלה בדרך שימוש במדיום חדשני מאוד ורב עוצמה, שונה מאוד ממה שרגילים אנו לראות ביצירות הקלאסיות בעבר[.]

חושבני שאם לא יגושר על הפער הצילומי בארצנו בזמן הקרוב ביותר וכאן רובצת אחריות גדולה על המוזיאונים והגלריות צפוי לנו שתור הזהב של אמנות הצילום היפה יצטמצם למעטים אלה המקבלים על עצמם שלא לפגר אחריו, בכוחות עצמם. הצילום תמיד היה והינו המדיום בשביל האדם הרגיל. חבל היה אילו בשל התפתחויות מהירות כאלה במסורת החזון של הצילום נישכח האדם הפשוט.