כמה מילים על צלמת שנולדה בגרמניה, היגרה לפלשתינה, לימדה צילום בבצלאל, עזבה לאמריקה ונפטרה בשווייץ
"מחנה צבאי שמחופש למדינה" 1
"אנחנו לא בשווייץ, אנחנו בירושלים" 2
בארץ שבה מראות המוות אינם פוסקים לרגע, ובוקר קם ולילה ישן עם מראות גופות וחלקי גופות של ילדים ואיברי בני אנוש שרופים, שסועים,
גוועים, מתים, חרוכים, פצועים, גדועים, מבועתים, מבותרים, עטופים, ובתוך מראות המוות מעשה הוראת הצילום, מעשה כתיבת המאמר, מעשה ההורות, מעשה שגרת החיים, מעשה אצירת תערוכה אמור להיעשות, אבל איך?! איך אפשר?!
לּו קצת עזרה לי
השממית שֶלּו שמרה איתה בקופסה לצורכי פוטוגרמות בחדר חושך לפני עשרות שנים עזרה לי גם
זה בסדר ששממית עוזרת לי?!
זה בסדר שמלחמה נוראית מתחוללת בסמוך, ואני עסוקה, מתעסקת בפוטוגרמת
שממית שלּו לנדאוור עשתה בחדר חושך בירושלים לפני כ־80
שנה?!
התערוכה מספרת את קורות חייה ועבודתה המקצועית של צלמת אחת, הצלמת לו לנדאוור. לו לנדאוור לימדה צילום בבצלאל החדש בשנים 1942–1948.
התוודעתי ללנדאוור ולעבודתה כשעבדתי על ספרי האמת הפוטוגרפית אמת טבעית היא – כרוניקה של מחלקה לצילום (רסלינג ,2018).
הספר סרק את כרוניקת הוראת צילום במחלקה אחת, במוסד אחד, במשך 80 שנה –
מזמן היותה מחלקה לציור אור ב־1910 (עת המילה"צילום" עוד לא הייתה),
עד זמן היותה מחלקה ללימודי תואר ראשון באומנות הצילום (1980).
ומתוך הציר הפדגוגי נבנה ציר היסטורי פנים־דיסציפלינרי, והיסטוריית הצילום,
שנתפסה כקטועה, טראומטית ומקוטבת, החלה להתאחות, ורצף החל להירקם, ייחודי
וספציפי למרחב כאן, הישראלי־פלסטיני.
אבל על לּו ממש לא ידעתי דבר, אפילו לא שֶמֶץ, אפילו לא קצת, אפילו לא טיּפ טיּפה, לא
את שמה, לא שהייתה, לא שצילמה, ל א דבר, והממצאים הקלושים שהחלו להיאסף היו
מפוזרים, תלושים, נטולי משקל ואגו. אלו היו בעיקר קבלות על הזמנה ורכישה של ציוד
וניירות צילום, כתובות בכתב ידה בארגזי ארכיון עיריית ירושלים.
התערוכה מציגה את תחילת איסוף הממצאים הארכיוניים ופורשת לפרטיה כרוניקה ביוגרפית ומחקרית. החל מן השאלה: מהיכן הכול התחיל?
ואיזה סוג של איסוף ידע התרחש כאן? מדוע צַלֶמֶת מתחילה לערוך מחקר על צַלֶמֶת אחרת? מדוע צַלֶמֶת שמנסה שנים רבות לצאת לצלם ולתעד את העכשיו הבוער והכואב כאן ללא הפסק, מוצאת את עצמה מפשפשת בתיקיות ובניירות במשך שבע שנים, ומתעניינת בצַלֶמֶת שלא ידעה עליה קודם דבר?
מה מאפשרת חשיפת כרוניקת הוראת הצילום המוסדית־בצלאלית־מקומית? איזו דלת היא פותחת? ובאיזה מקום נמצא בדַל האינפורמציה הראשון על לנדאוור? ואיך ממצא החל להיצמד לממצא אחר? ואיךֶ פשֶר ממצא קרה? ומדוע להַמציא בעצם מאוד דומה ל לֹמצוא? 3.
ואיך מּפרט לפרט, ממסמך לטסט, מפתק לעובדה, מתחילים להימצא לפתע: רישום
תוכנית מעבדת צילום שלנדאוור שרטטה וציינה בה היכן בדיוק יהיו קערות הכימיקלים,
הבדים לאיפול, ארון החומרים, מכשירי ההגדלה, ואפילו סימנה וניקדה היכן ימוקם
שטקֶר החשמל; מכתב שבו ביקשה, התחננה, שיגיע ללא עיכוב "המכשיר החשוב",
מגדל הצילום למחלקה; פוטוגרמת עלים וענפים בגודל כמה סנטימטרים, קרועה
בקצוותיה עם כתב ידה של לנדאוור מאחור; תזכיר מסמך פנים בצלאל משנת 1942 ,
ובו נכתב כי מחלקה לצילום נוסדה, ונלמדים בה חוקי אור, תהליכי נגטיב ופוזיטיב,
הגדלה וידע הרכבת תמונות; טקסט שבו כתב מרדכי ארדון על צילום של לנדאוור
שהוא "פנומן אמנותי"; פרוטוקול ישיבת מורי בצלאל החדש שבו אמרה לנדאוור
בקולה כי "באשר למחלקה לצילום, הרי זה היה בעצם ניסיון והיו רק קשיים"; מסמכי
התכתבות עם ארגונים שונים שבהם ליד המילה "צילום" המילה "אמנותי" החלה
להופיע; ביקורת בעיתון המהללת את תערוכתה של לנדאוור, ונכתב בה כי המצלמה
בידיה היא כלי אמן, ובתצלומיה קטע ריאלסטי הופך לחיזיון אבסטרקטי, דמיוני מפתיע
במשחקי האור והצל; פרוטוקול ישיבה אחר, שבו מובעים רגשי פחד והשתוממות – איך
לנדאוור מצלמת חתול?! ואינה מצלמת רפורטז‘ה ודברים אקטואליים בארץ, ו איְך, איְך
אינה אומרת מאומה על טרבלינקה ועל מיידנק?; מכתב שבו ביקשה חופשה, כי
המכשירים הפוטוגרפיים אינם מגיעים מאמריקה, והיא מבקשת להתנסות בתהליך
הטכני המורכב של העתקת פחם בצבע במעבדת קודאק ברוצ'סטר? ו איְך משם ולשם,
ומאֶרֶץ לאֶרֶץ, ומאמריקה לשוַוייץ, התגלגל צילום דיוקנה העצמי שצילמה בירושלים
למזוודה בבית מכירות פומביות בברלין הרחוקה?
בברכה,
והלוואי, הלוואי שיהיה פה ש לֹום, יותר מדי שנים שותת פה הדם, בבַקשה.
נועה.
התערוכה הוצגה בגלריית המחלקה לצילום, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, נובמבר 2024.
1
ציטוט שנחקק בראשי מדברי סלמאן נאטור בנאום שנשא בהפגנה לפני כ15- שנה (איני זוכרת איזו הפגנה זו הייתה, נגד איזה מלחמה או מבצע, אך המשפט ודבריו נחקקו בראשי).
2
דברי סטודנטית, שחר מזרחי, נאמר בזמן שיחה מחלקתית משותפת, שנת 2022 לערך.
3
פראפרזה מתוך דברי נורית זרחי שנאמרו בזמן שיחה עם בלהה בן אליהו, בית אבי חי, 5 ספטמבר, 2021.

