הנה בועז, בנה של אחותי נעמי, שהוא ורעייתו דניאלה איבדו את בנם תום — נער מקסים, שקט, צנוע, חכם ואהוב —באסון המסוקים ב- 1997. הנה הוא נכנס לבית הספר "קשת" בירושלים ביחד עם מוחמד סביח, שאחיו בן ה-14 נהרג מיריית צלף

של צה"ל. בכיתה המקבילה נמצאים באותה העת אלחנן פלד, שאחותו סמדר נהרגה בפיגוע ברחוב בן-יהודה שבירושלים ב-1997 ומוחמד אל-באו, שאחיו פיראס נורה למוות במחסום על ידי חייל צה"ל זמן קצר לפני שהשלים את התואר הראשון באוניברסיטת חברון. ביחד הם מספרים לתלמידים ולמורות — שאחת מהן מתגוררת בהתנחלות — כי אפשר לקדם חיים משותפים ביחד, בשלום.

בועז, מוחמד, אלחנן ומוחמד חברים בפורום המשפחות השכולות שהקים בשנת 1994 יצחק פרנקנטל, לאחר שבנו אריק נרצח על ידי אנשי חמאס, במטרה לקיים דיאלוג בין ישראלים ופלסטינים שאיבדו את יקיריהם ולקדם את תהליך השלום באמצעות מפגשים, שיחות ודיבורים. לאורך עשרות ימי הלחימה והסכסוך בקיץ האחרון, החל מתחילתו של מבצע "שובו אחים" להחזרת שלושת הנערים שנחטפו ועד סיומו של מבצע "צוק איתן" בעזה, ישבו חברי הפורום בכיכר הסינמטק בתל-אביב, שאת שמה שינו ל"כיכר השלום," וניסו להעביר מסר של פיוס באמצעות נוכחותם — יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, שחיים את השכול והיתמות יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה.

פגשתי אותם שם ב-20 בספטמבר, "יום השלום הבינלאומי" — יוזמה בת עשרות שנים של איש הקולנוע הבריטי ג'רמי

גיל, שאף אומצה על ידי האו"ם ב-2001, ובמסגרתה מציינים בכל רחבי העולם במקביל יום של הפסקת אש, בעזרת קונצרטים, תפילות משותפות, פעילויות בבתי ספר, התנדבויות וגם דקת של דומייה. 108 פלסטינים שקיבלו אישור מעבר הגיעו באותו יום לכיכר התל-אביבית — נשים וגברים, זקנים וצעירים — וקיימו דיאלוג מרגש עם מאות רבות של ישראלים, חלקם בני משפחות שכולות וחלקם לא. גם השחקנית גילה אלמגור הייתה שם, ואף עלתה לבמה, סיפרה איך אביה השוטר נרצח על ידי צלף ערבי בחיפה וביקשה להירשם כחברה בפורום.

הייתי שם, ושמעתי איך העוברים והשבים מכנים אותם "בוגדים", והם משיבים בשלווה וברוגע. ראיתי אב שכול יהודי מסתובב עם חברו הפלסטיני, ומספר איך הרגיש שאין ביכולתו לסלוח, איך הכעס הנורא אוכל אותו — ואיך העדיף לקחת את הכעס הזה והפך אותו לתחושה של שליחות למען ההידברות, למען ההבנה, למען השלום. "אם לא נדבר זה לא ייגמר," זו סיסמתם — בעברית, בערבית ובאנגלית.

חוויתי כמה רגעים מרגשים באותו יום בכיכר השלום, כשפלסטינים וישראלים שנושאים על גופם ונפשם את צלקות היתמות והשכול הפגינו את נכונותם לדבר אחד עם השני — כדי למנוע את ההרג, וכדי שלא ייאלצו לצרף משפחות נוספות לפורום הזה, יהודיות או ערביות. הם מוכנים לעשות הכל כדי להפסיק את הקטל המחריד, ובמיוחד כדי להילחם נגד השנאה — שהיא בעיניהם המקור של כל הסבל הזה, של כל השכול. כך הם עוברים מאדם לאדם, מבית ספר לבית ספר, מקבוצה לקבוצה, פלסטינים וישראלים, מבוגרים וצעירים – כי עד שלא נדבר, זה לא ייגמר.

אני חוזר לכיכר, למעגלים, לישיבה ביחד, ואני חש שהיה זה אירוע יחיד במינו. במיוחד כאן בארץ הזאת. הארץ שבבתי הקברות שלה עדיין ממשיכים לכרות בורות כדי לקבור בהם את קורבנות הסכסוך, במקום לשים לו קץ וסוף.