top of page

המלחמה ההיא השאירה אחריה הרס רב ,אין סוף קורבנות מכל הצדדים ,מאות כפרים הרוסים, נטושים ואלפים רבים של אנשים הילכו בשדות ובהרים ללא עבר הווה או עתיד.


אחד מני גולים רבים אלה היה, סאלח אל אטרש, (החרש). פליט, צללית של אדם, מעין רוח רפאים עטוף שתיקה אפוף מסתורין. איש לא ידע מאין הוא בא, אומרים ,שאפילו מארחו המוכתאר סלים, לא ידע ,מי הוא? ומאיזה חרבה הוא בא. אולי הוא מכפר דמון, או מימון, או ינון, או כל כפר אחר, אחד מאלה שכל מה שנשאר מהם, הוא גלי תירסות מגומגמות וסבך שיחי צבר, שלפתו וחנקו קירות ,של מה שהיה פעם בתים, ומה שהפך להיות בין לילה, בשל אלף סיבות לעיי חורבות.

ֿ

וכאשר קיבל עובדה זאת המוכתאר עצמו, עשו כן גם כל האחרים, חיים שלמים הוא התנהל על ידם ואיש לא שאל עוד שאלות.


איתם ועל ידם, התנהל לו גם הילד ההוא, בעל השיער הארוך, המסורק למשעי ומקושט בסרט, שהתחלף ככל שהתחלפה שמלת הבנות שעטתה את גופו.


שתקן וביישן כלפי העולם, לא מרבה לדבר עם ילדים אחרים אך דיבר הרבה עם עצמו, בינו לבין לעצמו, והרבה עוד יותר לעקוב לצפות ולהרהר בכל המתרחש סביבו.


לימים, הוא נשא עמו רסיס זיכרונות מאותם החיים וניסה ללוש מהם את מזונו הרוחני. לעיתים, נדמה לו שאף מזונו הגופני, על שמשפטים וחוויות רבות עולים וצפים בהתנהלותו כבוגר עד עצם היום הזה. הוא עדיין טומן בהווייתו, איך היו מתאספות השכנות בחצר בית אמו מדי בוקר, והוא היה נצמד לחיקה, שם ראשו על ירכה, ומעמיד פני תינוק תם הממשיך את מנוחת הלילה שלו והן, נשמרות מכל משמר במוצא פיהן, היו הופכות את שפתן ללשון המטאפורה הבלתי אפשרית להבנת הזאטוטים שהתרוצצו ביניהן. ומתחילות בסבב שאלות תמוהות, האם עקץ אותך הדבור הלילה אחותי? הייתה מתעניינת אחת מהן בפנים סומקות, אחרת הייתה ממהרת להשיב שדבורה לא היה לו עוקץ הלילה. משהיא, הייתה נשבעת בחיי אללא, שפעמיים עקץ אותה, ואם לא הייתי מעמידה פני מתעלפת היה עוקץ אותי עוד ועוד הייתה מדגישה. אצלי הייתה אומרת אחת קבועה, אצלי הבאבור (ספינת משא גדולה לפי אותם ימים) חנה כל הלילה, הוא פרק לחוף נהרות של גבינה חמוצה. אני, הייתה מצהירה שכנה נוספת, אני מאז נעקצתי לפני חודשיים, והפסקתי לכבס, מאז, הגיגית שלי יבשה, משבעת למים היא.


לא פעם, היה כמעט קופץ על רגליו, להטיח זעמו בפניהן, לדרוש שיראו לו, איך הדבורים? לכל הרוחות, עוקצים אותן כל כך הרבה, ואין עליהן סימני נפיחות אדומים, או, איך, השקרנית ההיא, נשבעת שלא כיבסה מזה חודשיים ,ומתלה הכביסה שלה, עמוס לעייפה כל בוקר. וההיא, עם הבאבור שלה, משוגעות, היה מהנהן לעצמו, משוגעות. וממשיך להקשיב אולי ישמע דברים מעניינים יותר.


צללית של אדם,על קצות האצבעות, היה מתהלך לו סאלח אל אטרש, עטוי שמלת נשים שחורה ומטפחת לראשו .


חרש למחצה, נצור בשתיקה נזירית, למעט ברכות הדרך, שהיה משיב, לאלה שעברו על פניו, ורק לאחר שבוודאות גלויה לעין, הרימו את ידיהם, והניעו את שפתותיהם, לא משנה מה הם היו אומרים, אז, הוא היה נענה ומחזיר ברכת אותה עת.


הוא, היה נצמד לצד השביל, ומחכה שסאלח, שנשא על ראשו טס ברזל, חלוד עמוס לעייפה בזבל, שאריות אוכל, סמרטוטים ועוד, מחכה שיעבור לידו, קרוב מספיק שישמע אותו, רחוק דיו כדי להרים רגליים ולברוח אם ישתבש משהו.


מרחבא עמי סאלח (שלום עליך דוד סאלח) היה אומר, ורק אחר כך מרים את ידו בהיסוס ומגולמות או ההיפך, מעולם לא הייתה בו יציבות במפגשים האלה, וסאלח בדיליי מתוח של מי ששוקל כיצד להגיב, היה מדי פעם פוצה פה עצל ומשיב לו בקול צרוד גרגרני, שלום ילדה, ומשלח לעברו מעיני הפרה הגדולות במיוחד, אזהרה, שאם רצונה להתחיל בזימה של ילדים, היא תקבל אבן בראש כפי שהיה קורה מפעם לפעם לילדים שובבים.


לא פעם, היה ממשיך ללוות אותו במבטים בוחנים, עד שהיה הלה נעלם בין עצי הבוסתנים, בכוון המזבלה של הרובע, והיה תוהה, למה איש זה לבוש כך? ומדוע אין לו משפחה? ואיך שהוא לבוש בבגדי נשים ומדבר ומתנהל ומתנהג בדומה להן?


סאלח,לא אהב חברת גברים, הוא בא במגע עמם רק בשעת צורך אמיתית, בעיתות שכמעט נכפה עליו להיות נוכח ביניהם, אז, היו מתלבש בבגדים חדשים, שאחת מנשות החמולה היו משאילות לו, והיה בא בפתח הכינוס שהוזמן אליו, יושב ולא פוצה פה, וגם אם פנו אליו, היה משיב במשפטים סתומים, כמו, תבוא עליכם הברכה, אלוהים ישמור את סודכם וינצור את מזימות הרשעים, אלוהים ישאיר את יקירכם בחיים, וכו... מעולם לא פצה דברים אחרים מפיו, לא פעם, נראה היה, כמעמיד פנים, שאינו שומע את השאלות ,ועם הזמן, הגברים היו מגניבים דברי ליצנות לפניותיהם וגורמים לפרצי צחוק המוניים, על חשבונו. כשהיו מראים סימני הגזמה, היה קם, פונה לעבר המוכתאר, שואל רשות בשתיקה, וזה היה ממהר לתת לו סימן הסכמה לעזיבה, מלווה בצהלה של חיבה של כל הנוכחים.


בחברת הנשים, לעומת זאת , התהלך סאלח כבתוך שלו, גופו ריקד קלות במפגשו איתן, תנועות ידיו נעשו מסולסלות, וקירבתו הפיסית הייתה מופגנת, ובלתי מובנת לאדם שבא מן החוץ, אלא שנשות החוש (שכונה) ובעליהן ידעו מהמוכתאר ואשתו, שסאלח למעשה היה (שקר) או מעין אנדרוגינוס, לא נקבה ולא זכר, היו מלחשים הילדים, משמע אין לו בולבול ואין לו פוסי.

אולי הוא גם וגם, היה מפנטז לעצמו הילד.


עובדה זו, הסבירה כביכול את פניו החלוטים, את רכות ואיטיות תנועתו, ואת ההגייה המיוחדת, שדקקה ומסטקה את המילים.


סאלח, נראה לעיתים קרובות, בחברת חבורות נשים, צועד איתן בתהלוכה מדדה לאיטה ופניהן מועדות לחגיגה, לאירוסין, לחתונה, לניחום אבלים או לביקור חולים.


כתף אל כתף, היה מהלך עימן ומדי פעם, לוחש דבר זה או אחר לאחת מהן,


אומרים, שעצות של בינו לבינה הוא נתן, מילות פיוס מפיגות מחלוקות, מתכונים לתבשילים, או אפילו מרשמים לרקוח, אך בעיקר בעיקר הוא ידע להקשיב ואצר סוד בלבבו.


מעולם, לא בא בפתח (הליואן), רחב הידיים שהעמיד לרשותו המוכתאר, איש והטיח בפניו האשמות של רכילויות או הוצאת לשון הרע.


שנים ,על גבי שנים, חלפו עליו ועליהם ביחד, גבו וגבי רבים אחרים החלו להתכופף, ראייתו הלכה ופחתה שמיעתו התרופפה עוד יותר ורגליו לא נשאו אותו עוד לזמן ממושך, הוא היה מעדיף יותר ויותר ליהנות בבדידותו.


הילד נהיה נער, ומעליו הוא פשט את התחפושת והמסכה, שערותיו נגזזו, והנדר שנדרה אמו לקדוש ההוא מטבריה שישמר לה אותו בחיים הותר, מעתה שבה איליו ישותו האמיתית, עצמיותו וזכרותו שבו איליו ובגרותו התחילה, דברים רבים השתנו במפגין בחייו.


שבילים חדשים נסללו לכל הכיוונים ופרצו דרכו אל מחוץ לגבולות גן העדן הקטן והסגור.


לא דברים רבים הוא נטל עמו, אך את סיפורו של סאלח הוא הבטיח לא להשאיר מאחור. תמיד הוא הרגיש אמפתיה אליו ולא פעם, שאל וביקש להבין, וכל מה שנודע לו, הוא ביקש תמיד לכתוב במילים.


סאלח אלאטרש מת בבוקר של יום חג הקורבן, ביום גשום במיוחד, לאנשים, בתוכם היה מעט כעס, על העיתוי הלא נוח, אך היתה בהם גם תהייה ויראת שמיים, שהרי לא כל יום אנשים עומדים בהתנסות מסתורית מעין זאת.


האחים של המוכתאר, ששהה באותו יום בבית ראש העיר לקבל את פני המברכים, בבוא החג , ובני דודו, פילסו את דרכם לתוך הליואן שהיה עמוק וגבוהה ,לעבר הגופה המכורבלת על מזרונה.


נושאים בידם דלאי מים חמים, מגבות ,סדינים ועוד מיני סבונים ובשמים, לרחוץ ולטהר את הגופה.


לא הרבה אנשים התגודדו בחוץ, על שקר וגשום היה, אולם הוא עמד שם ביניהם, בוכה, באלם כמו היקום המטפטף דמעות של מטר, כאשר, פתאום, נזעקו מבפנים, קולות שבר ותפילות הושענה, ואחרי שניות נפתחה דלת העץ הכבדה ומתוך החלל המואר קלושות , פרצו החוצה, גברים מבוהלים כאילו קם סאלח על רגליו וביקש לחטוף מהם את נפשם.


גם החבורה הקטנה שחיכתה בחוץ, נבהלה ולקחה מרחק בטוח מדלת הליואן ,


איש לא העז להתקרב, על שלא הבינו מה אירע בדיוק כולם עמדו שם צופים במתח רב מתי יצוץ מלאך המוות בכבודו ועצמו בפתח החדר, תחת זאת, באה והתקרבה מהכיוון הנגדי קבוצת בנות דודו וגיסותיו של המוכתאר, עטופות חרדה ודאגה ממלמלות משפטי תחינה ורחמים, הן חמקו להן פנימה בהיסוס וחרדה גלויים לעין.


אחרי כמה דקות, כמו שעון שהיה מקולקל ושב לתקתק, הכל שב על כנו וקולות השפשוף ושכשוך המים נשמעו מבפנים, איתם נשמעו שברירי מילים של הוראות והנחיות שנתנו אחת לשנייה, והוא,שהיה כשוב במיוחד, נדמה לו שהוא שמע אותן מדברות עליה בלשון של נקבה ולא היה מוכן להשבע.


איש אחרי אותו יום לא דבר עוד על סאלח ותעלומתו.


שנים לאחר מכן כשביקש לעלות לקברו לשאת תפילה על קברו, הסתבר, שלא קיים, מי שיודע, היכן קברו בני משפחת המוכתאר את היצור הזה? והיו גם בין בני דורו, שאך בקושי זכרו משהו ממעשיה זו, ואילו הדור החדש, הוא יצטרך לקרוא על ההוויה האמורה כסיפור, סיפור של מי שאולי היה, ואולי לא, או אפילו סיפור שמישהו בדה אותו מדמיונו ,אפילו הכותב עצמו, שהוא לעיתים קרובות, סמוך ובטוח , שמה שהוא כותב היה ונברא, הוא יודע שהוא מספר סיפור של הימים ההם במילים של היום.


תם 2014

המלחמה ההיא השאירה אחריה הרס רב

סוג הטקסט

טקסט תערוכה

מקור

קטלוג תערוכה ״פרש בודד״, מוזיאון עין חרוד

נכתב ב

שנה

2015

תאריך

יוני 2015

שפת מקור

עברית

תרגום

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות