״אשה העומדת על שלה ונלחמת על עקרונותיה נחשבת לטורדנית, לאגרסיבית, ושהחברה צריכה להתעלם ממנה ולהתעלם מקיומה הצורמני. גבר, העומד על שלו, נחשב לאדם היודע את דרכו, הנלחם על עקרונותיו ובעל עקרונות, מתמיד ועל כן רצוי בחברה המחפשת את היציבות הגברית ומתעלמת מיציבות נשית כפגם חברתי״.

—

הזמנה

לאלה שיזדמנו לניו-יורק בסוף חודש מאי וחודש יוני 1977, מוזמנים לתערוכתי בגלרית A.I.R. 

בסוהו, ניו-יורק

—

דף עיתון מס' 4 – הדף ה"פמיניסטי מס' 1" – מאת מרים שרון מאי, 1977

מספר אספקטים אישיים של "פמיניזם באמנות" – לקראת הבחירות – לפני ואחרי...

מצע (טיוטה): "הנשים הן העבד של העולם" (ג'והן לנון)

"בארץ יש שתי שכבות, האדון והעבד. האדון הוא הגבר והעבד הוא האשה והערבי" (מ.ש.)

דפי עיתון כ"יצירות אמנות" נשלחו בעבר כיצירות אמנות בדואר (החל מ-1975). דף זה מוקדש כולו לענין "פמיניסטי" והנובע מאפליות בתחום זה לאורך כל הדרך...

"איני רואה כל טעם להציג כל יצירת אמנות בארץ בשלב זה (אני מציגה בסוף החודש בניו-יורק) לפני שאסב את תשומת הלב לבעייה הקיימת [׳]בעיית האשה כיוצרת[׳]".

"מפלגת הנשים" דואגת יפה לבעיות הנשים – אולם כל תחום ותחום מכיל בעיות ספציפיות משלו – התחום שלי הוא האמנות הויזואלית והבעיות הכרוכות בו.

מזה זמן רב ברור היה שמה שמגיע לגבר-אמן בארץ אינו מנת חלקה של האשה היוצרת. לפני נסיעתי היו אלה מחשבות שנשארו בגדר התיאוריה בלבד. ארגנתי ערב לכבוד שנת "האשה הבינלאומית" בשנת 1976, בהשתתפות יונה וולך, ברוריה אבידן, יעל הטשינגס ואני. הגישות הקיצוניות של יונה וולך ושלי נתקלו באי אהדה ואף ברוגז של, בעיקר, הנשים אשר קיבלו ביתר אהדה את גישתה של ברוריה אבידן שייצגה את ה"אשה האידיאלית" לפי קריטריונים חברתיים מוכרים ורצויים; אשה מטופחת, עקרת בית למופת, אם טובה, בעלת מקצוע מצליחה, אשת איש ועוד. גישתי, אשר התבססה על תיאוריות של המבקרת הפמיניסטית האמריקאית לוסי ליפארד (בשנות השישים היא היתה המבקרת ובונת הקריירה של אמני המינימל-ארט קרל אנדרה, סול לויט, רוברט ריימן, מנגולד, אווה הסה ואחרים*, ובשנות השבעים היא הצטרפה לראשונות הפמיניסטיות הנאבקות על הכרת אמנות אשר קופחה לאורך תולדות האמנות אשר התבוננה באמנות מאספקט גברי בלבד) אז אלה היו עדיין תיאוריות אשר התחדדו, קבלו עור וגידים בעיקר מאז שובי מארה"ב וראיית הדברים בצורה חד-משמעית. (בעיקר לאחר השיחות והמפגשים שלי עם לוסי ליפארד ומרי [בת׳] אדלסון ואחרות).

קיים בארץ מעמד אחד – של אמנות של גברים, של נשים המזדהות עם גברים ושל גברים העומדים מאחורי נשים. קיימת שיטת הפטרונים – האדונים ובעלי חסות – קיימת אמנות שהיא למען גברים אבל לא קיימת אמנות של נשים למען נשים אחרות.

מה שנעשה במשך דורות ע"י גברים ממשיך להיעשות ע"י נשים למען גברים. היום יש יותר נשים יוצרות – אולם הן משתייכות ומתפקדות בקונטקסט גברי ולמען גברים.

ועדיין – הנשים הן האויבות הגדולות ביותר של עצמן. הנשים היוצרות ניבנות ע"י גברים ורואות את הנשים האחרות כאויבות אישיות. כל זה נובע משטיפות מוח ע"י עולם שהוא רואה דברים מנקודת ראות גברית – ושיטת "הפרד ומשול". או שיטת הפטרונים האדונים; האדון (הגבר) והעבד (האשה).

* (תערוכה שלהם מוצגת עתה במוזיאון תל אביב)

בארץ יושבים הגברים בתחומי מפתח, כמבקרים, מנהלי מוזיאונים ואילו נשים הן עובדות גלריה או נשים יוצרות הנתמכות ע"י גברים. הייתי רוצה לראות חברה שנשים תפעלנה למען נשים, ולא נשים הפועלות כדי לזכות באהדת הגבר או תחת חסות הגבר ובסמכותו ובזכותו או למען "קישוט נוצותיו" – אשה יפה כאובייקט תמיד רצויה בשטח גברי למען כל "אגו" גברי. אשה חזקה היא אשה "יוצרת" הפועלת בין חברותיה ועמן ב"קולגיאליות" ולא תחרותיות, וחופשיה מכל סמכותיות גברית.

בודאי שלא הייתי מגיעה ל"ראיה" כה ברורה של מצב העניינים בארץ, אילולא הייתי נתקלת במצב שונה בארה"ב בביקורי הנ"ל. עצם העובדה שהעבודות המעניינות ביותר כיום נעשות ע"י נשים, מוכיחה שעם "פתיחת תיבת הפנדורה העצורה" של היצירתיות אצל האשה וקבלתן ע"י החברה, הן הגברית והן הנשית מתגלה הפוטנציאל האמיתי של האשה שדוכא במשך שנים (בזכות המאבקים של הנשים הפמיניסטיות היוצרות מאז תחילת שנות השבעים). כיום בארה"ב, מנסיוני האישי, לא נתקלתי בכל אפליה בגלל היותי אשה או התייחסות של "אשה אובייקט" – אלא התייחסות ישירה, קונקרטית ומעשית לעצם היצירה. ללא כל צורך ב"גב" של פטרון או בחסות של גבר. ואני מעדיפה התייחסות עניינית לעצם הבעייה מאשר "חנחונים" גבריים מפוקפקים בדברם עם אשה או על אשה (כאובייקט, כמובן). (בארץ ההתייחסות של הגבר לאשה/אמנית היא קודם כל כאל "אובייקט" או "אובייקט מיני" ומכאן נובעים המתחים של אי התייחסות קונקרטית ושוויונית לעצם הבעייה/יצירה).

בשובי, נתגלתה תמונה מאד עגומה שלעיתים תהיתי היכן אני נמצאת ושאלתי עצמי אם מדובר כאן במדינת גברים בלבד. בפאנלים שבטלויזיה או כל מקום ציבורי אחר יושבים גברים בקבוצות ודנים ב"אינטליגנטיות מפוקפקת" על בעיות אינטלקטואליות בכל השטחים נשים לא השתתפו ולא נראו – (כי כנראה שאין נשים אינטליגנטיות מספיק). כל גבר המתייחס, המדבר, על עניין הנשים או הפמיניסטיות מעלה את הבעיה בציניות מפוקפקת. בפאנלים פוליטיים שוב אין נשים (חוץ מהמזכירות המטופחות), בפאנלים ספרותיים אין נשים ובפאנלים על אמנות – אין נשים. (במוזיאון באגודת הציירים בעתונים אני מתכוונת לאלה שב"ראש"). אפשר לקבל, נניח, גירסה האומרת שנשים לא יודעות להתבטא - אולם הבעייה היא שגברים הם החוסמים את דברי הנשים ומוכנים רק לשמוע את עצמם. בכל מקום שקיימת "עוגה" ומדובר ב"ביזנס" כל "ביזנס" שהוא בין אם הוא ספרותי או אמנותי ה"עוגה" המקצועית מתחלקת בין הגברים. הגברים ידועים כ"קולגים" של עצמם. הם יודעים לעזור האחד לשני גם אם הם מהווים תחרות בפועל. לפעמים הם גם תומכים באשה מסויימת, כל עוד זו עונה לדרישות שלהם. כל עוד העניין משרת את עניינם. ברגע שאין להם כל אינטרס הם מורידים את כנפי "השכינה" מעליה ואז לרוב אותה אשת חסות - נעלמת ביודעין, ושלא ביודעין מעל פני השטח. אולם כשמדובר באשה שדרכה בחיים נניח היא האמנות – הרי שגם בלית ברירה היא פשוט ממשיכה ללכת לבד…

"בעיה פרטית – הופכת בבוא הזמן לבעיה ציבורית – לבעית הכלל – הנשים והחברה". 

"נשים נולדות עם יצירתיות וגברים אימצו זאת כביזנס".

כשגברים רוצים לדבר בשימצה על האמנות הם מדברים על "אמנות ועקרת הבית". מושג "עקרת הבית" אומר הכל. שום אשה יוצרת אינה, ולא היתה רוצה להיות מזוהה עם "עקרת הבית" גם לא גבר-אמן. "עקרת הבית" מיועדת להיות "העוזרת בפועל" של אותו אמן "מסדרת החיים" שלו – אולם לא "כח מצייץ" אשר מהווה תחרות עבורו. שלא לדבר על עצם העובדה שרעיונות נפוצים מהלכסיקון של "עקרת הבית" מאומצים כ"יצירות אמנות" של הגבר האמן. יצירות שהן בגדר של אומנות ועבודות יד כשהן נעשות על ידי עקרות בית, הופכות ליצירות אמנות כשהן נעשות כאילו "במודע" ע"י גבר/אמן והכוונה לאריגה, תכשיטים, דקורציה וכד'. כשגבר/אמן תולה את יצירתו "כביסה/יער" בכניסה למוזיאון זאת אמנות. אבל כשאשה עוסקת באספקטים דומים זאת בדיחה. (ידידתי, בעלת גלריה למשל, הציעה לפני שידעה על התערוכה הנ"ל לתלות כביסה בכניסה לגלריה – כאטרקציה כמובן; בודאי שלא התייחסתי ברצינות להצעתה אבל בעיקר "התחלחלתי" מהמחשבה של אשה/כביסה[)].

כשאשה עובדת למשל בשיטת ברזנטים רפויים (כחללים תלת ממדיים) מאשימים אותה בהתעסקות בשטיחים כשגבר/אמן אימץ ממנה את השיטה והושפע ממנה הוא מואמץ ע"י הממסד המוזיאוני בארץ כאמן .

האימפרסיוניסטים, למשל, צירו סצנות ביתיות מרובות. נשים עם ילדים, אמהות, משפחות – ונחשבו לאמנים חשובים – אולם הנשים היוצרות של התקופה מרי [קאסט] וברת מוריסו, למשל, נחשבו כיוצרות "מינוריות" לפי הקריטריונים ההיסטוריים, מה גם ידוע ממחקרים שהן היו אלה שהשפיעו על מנה ודיגה. אבל עצם ההתייחסות שלהן "כנשים" לאותן בעיות "ביתיות" באמצעות השפה האמנותית – סצנות של ילדים והורים – הפכו אותן בעיני אותם גברים לחסרות משמעות.

גבר משתמש והשתמש בגוף האשה כמוזה, כאלה, כיופי מושלם, כיופי אפלטוני, או פלטוני – אבל לאשה אסור לעשות בגופה כרצונה – אסור לה להראות חולשות המתבטאות בהצגת אספקטים אישיים של גופה ותצוגת גוף או דמות נשית אחרת – מתפרשת כחולשה.

עד כה שימוש בנושאים ביתיים, במוטיבים נשיים ברגישויות נשיות היו מותרות כשאומצו ע"י גבר. לאשה עצמה אסורה הכניסה "המקצועית" לתחום שלה עצמה. כשהיא עוסקת בעבודות בית זאת "עקרות בית", כשהיא עוסקת ב"עבודות אמנות" היא עדיין "עקרת בית" וכשאמנית שמקצועה היא במקרה לא "עקרות בית" אלא אמנות שיש בה מוטיבים דקורטיביים או המזכירים עבודות אמנות מסויימות הרי שבקונטקסט הגברי זאת עדיין אמנות של "עקרת בית" – "שטיחים דקורטיביים" וכד' – במובן ה"גנאי" של המילה. כשגבר מצייר בורוד – זה רלבנטי. כשגבר מצייר במודע בורוד ודקורטיבי – זאת אמנות. כשאשה תצייר בורוד גם ב"מודע" זה יהיה מתקתק, וקיטש במובן השלילי. אשה, כדי שתתקבל כאמן (כאמנית כמובן) חייבת לעבוד כ"סופרמן" - חייבת להוכיח שהיא עובדת היא חייבת לצאת "להקרע" מהקונטקסט הטבעי שלה. בעצם "לנטרל" לגמרי את נשיותה. יוצא מזה שהיא בזה ומתעלמת מעובדת קיום ביולוגית זאת, בזה לנשיותה ובזה לנשיותן של עמיתותיה. היא בעצם מתפקדת כאשה/גבר. החוויות המשותפות שלה ושל אחיותיה עוברות "מסננת" גברית. מה שמותר לגבר לעשות עם גוף האשה בשימוש באמנותו – אסור לה לאשה לעשות עם גופה. (ר. כל הנשים המדגמנות לגבר "אמן") – (אין פלא כיום ש"אמנות הגוף" בארה"ב נקלטה ואומצה ע"י נשים רבות הרואות צורך לעשות בגופן כרצונן ולא כרצון האמן – גבר).

עד כה רק בקוים כלליים על השימוש באמנות מאספקטים גבריים בלבד. אספקטים "פמיניסטיים"-נשיים כאילו לא קיימים באמנות; משמע ראיית האמנות רק מאספקט חד-צדדי וצר בלבד, התבוננות על פני החברה דרך האמנות בעיניים גבריות בלבד, ע"י גברים ונשים יוצרות. זה נכון ששני המינים עוסקים בעצם בבעיות כמעט זהות. איני מדברת כאן על בעיות סגנון, אלא ברגישויות ובחוויות שונות שמטבע הדברים אינם נמדדים עפ"י אותו קנה מידה. עד כה נמדדה יצירה עפ"י חוויות גבריות בלבד: הדבר בולט בפרט כשמדברים על האמנות בארץ. קיימים קריטריונים גבריים בלבד, ונשים המזדהות עם אותם קריטריונים. מה שנעשה בתחום ה"פמיניסטי" בארה"ב מאז כשבע שנים, כמעט ולא קיים בארץ. לא התודעה, לא ההכרה ולא השוויון. זה נובע ממספר עובדות שהן נובעות מהאפליה של ממסדים: מוזיאון ישראל, למשל, כמעט ולא הציג בעבר תערוכות של נשים. נניח, למען הויכוח, שאין נשים יוצרות בארץ יותר ממה שהמוזיאון הציג, אולם בודאי שיש נשים יוצרות באירופה וארה"ב. כל התערוכות שהובאו מחו"ל היו תערוכות של אמנים/גברים. בודאי שיש נשים אמניות טובות אשר אפשר היה להביא. נשים יוצרות כמו ניקי דה סנט פאל (פסלה מוצב בירושלים) בודאי לא היו מגיעות ללא קשריהן עם טינגלי. אני בספק אם מרים בת-יוסף הגיעה לתצוגה רק בזכות עצמה (בודאי קשריה עם ארו, בעלה לשעבר עזרו) – מכיוון שהטעות של נשים יוצרות אלו היא שלא העלו את העניין הפמיניסטי בהקשר ליצירתן – ועל כן נשארה אמנותן בגדר של מתקתקות, וקיטש.

יוצא, שאמניות מקומיות למשל או נשים צעירות המחפשות דמות אשה כדי להזדהות עמה – אינן מוצאות במי להיאחז. בבצלאל, המורים לאמנות הם גברים. החלוקה היא די ברורה. תחומי האמנות הצרופה היא בידי גברים ואילו תחומי העיצוב, תכשיטים, קדרות, שהם תחומים "שוליים" כביכול – שם אפשר לראות נשים. יוצא שהתלמידות מזדהות עם אמנים גברים, עם דמות הגבר ובזות לנשים אחרות. הן רואות את האמניות האחרות כאויבות שלהן - או כדמויות שהן רוצות להתעלם מהן. הן למעשה אויבות של עצמן ושל תדמיתן, ועוזרות לעיוותים הגבריים שנעשו מתוך אינטרסים של ה"אדון והעבד"; עיוותים של הטבע האנושי ושהאמנות לא יכולה להמשיך ולהתעלם מהם. לא מקרה הוא שמוזיאון תל אביב מציג עתה מספר נשים יוצרות (אביבה אורי והאמריקאית שבאה ארצה {היא אמנית פמיניסטי[ת]} דורותיאה רוקבורן) מספר מועט כמובן ולא מייצג את הכמות האמיתית אולם זה משקף תקופה. תקופה של התעוררות נשים בעולם ההופכות את אמנותן, את חוויותיהן האישיות לנשק וללוחמה באי-שוויון השוביניסטי הגברי המחלק את "פירורי" העוגה עפ"י אינטרסים אישיים, אגואיסטיים. שלו ולא עפ"י הקריטריונים היצירתיים הקיימים (עובדתיים) ואשר יצרו דורות של אפלייה ועיוותים לאורך כל תולדות האמנות.

"נשים – פעלנה למען נשים".

תגובות, הערות ותרומות להמשך המפעל להפנות: לשד' שאול המלך 11, דירה 11, תל אביב