דף עיתון אמנות מס' 5 Art Paper Page No 5

"פמינה ספציז" "Femina Species"

אוקטובר 1977

מאת: מרים שרון

—

צוות בינלאומי : מרי [בת׳] אדלסון, אירן לאמבר, מרים שרון, לוסי ר. ליפארד

—

פרסומים

באיזור הצפון

בחודש אוקטובר עומד להפתח "המרכז לעזרה לאשה" ואשר ישמש כמקלט לנשים מוכות, לקורבנות אונס, להפניות להפלות מלאכותיות ויעוץ לאמצעי מניעה. המרכז יקרא "נשים למען נשים" חברה שנייה תפתח לפרסומי נשים ותפעל כמו'ל והפצתם דרך הדואר. המפעל נקרא "קול האשה". שני הפרויקטים ממומנים ע"י הקרן לעזרת האשה והחברות המייסדות הן: חולית קלין, יהודית היל, ג'ויס לוינגסטון, ברברה סברסקי ומרשה פרידמן. הזמנות ופניות ל: ת.ד. 4667, חיפה.

—

תערוכת נשים במועדון הפמיניסטי, תל-אביב: רח' דיזנגוף 228/פינת ז'בוטינסקי
"נשים באמנות" הוא הנושא לתערוכה שבה משתתפות כ-23 נשים, בטכניקות שונות. מהרווחים ירחיבו את הספריה שבמועדון (אשר הוקם להנצחת ד"ר דורית פדן אייזנשרק ז"ל.) לאחר התערוכה יערך דיון על הנושא "מצבן של הנשים באמנות בישראל" . תאריך יקבע במועד. פתוח שבת 8.10 מ- 10.00 עד חצות. כמו כן ביום א' ו-ב' מ-23.00-17.00. מארגנת התערוכה והאירוע קרן לוין. משתתפות: אורלה אפשטיין, עדי ארונוב, עדה בהט, ג'ניה ברגר, מרים בת-יוסף, אילנה גור, סילביה גינזברג, רות צרפתי, רחל גרא, מרים חלפי, אגנס לזר, לאה ליפשיץ, חוה מחותן, גבריאלה מרבק, סוניה נטרא, אורה סטוקילסקי, אילנה עופר, ניצה פלנץ, רחל שביט, חגית שחל-מטוק, אילנה דוד-סדומי, מרים שרון[.]

—

תערוכת נשים בינלאומית – בסטודיו 11, שאול המלך 11, תל-אביב: בחודש אוקטובר ''צילום-דוקומנטציות"/נשים וטבע" היא תערוכה אוונגרדית אשר נערכה כמעט ללא כל אמצעים כספיים, חוץ מאשר היוזמה והשתתפות האישי של כל אמנית ואמנית. התערוכה מייצגת אך במעט כל אמנית ואמנית, אשר תרמה כל אחת בנפרד למה שנקרא "האמנות העכשווית" (בארצן) אחת המטרות של הפרויקט היא להוריד "מחיצות" בין ארצות וליצור "קשר" באמצעות האמנות. (״דברי אמנות" ודוקומנטציות בדואר)[.]

—

כתבי עת:  (מומלצים!) בניו-יורק יוצא כתב-עת פמיניסטי בשם "הרסיס" המיועד לפרסומי יוצרות[.]

בקליפורניה, יוצא כתב-עת פמיניסטי בשם "קריסטלס", גם כן לפרסומי יוצרות, אמניות,משוררות וכו'. (הכתובות מתפרסמות באנגלית[)].

—

מינוי לדף עיתון: תמורת סכום של ארבעים ל"י ניתן להשיג באמצעות הדואר את הפרסומים הקודמים. נא לשלוח המחאה עם השם הכתובת המלאה לכתובת הסטודיו[.]

גזרי ושלחי/ גזור ושלח שם_ כתובת_

—

צוות בינלאומי: מרי [בת׳] אדלסון, לוסי ליפארד, אירן לאמבר, מרים שרון

—

ראיון עם לוסי ליפארד

לוסי ליפארד היא אחת המבקרות הבולטות של האמנות החדישה בארה"ב. מאז שנת 1970 היא מקדישה את כל זמנה לאמנות של נשים, כשהיא שמה לה יעד לפתח תודעה חברתית חדשה לתחום "רדום" בתולדות האמנות, במשך מאות בשנים. (ספר מומלץ שלה יצא לאור אשתקד, הוא על ה"פמיניזם באמנות" ועל האמנית אווה הסה) לאחרונה היא הצטרפה לצוות ההנהלה של קבוצת סטודיו 11. ראיון זה מביא מספר אספקטים מאד כלליים בדעותיה על הנושא.

מש – לאור התודעה הפמיניסטית המתפתחת האם יש לדעתך שיפור חברתי בנושא אמנות נשים?

לל – המצב משתפר, אולם עוד יחלוף זמן רב עד שבאמת תהיינה התוצאות הרצויות. אפשר אבל לאמר שלפחות קיים המצב ההתחלתי ואנשים מודעים לבעיה.

מש – ישנן גלריות מרובות עתה המתמחות אך ורק באמנות של נשים. האם כולן באמת טובות ותורמות להעלאת מש התודעה?

לל – אין כל כך הרבה גלריות של נשים, וכולן ברובן הינן טובות למדי. אפשר לאמר באותה מידה שישנן גלריות של גברים שהן גרועות למדי. אולם כשנותנים לדברים לקרות, נוצר מצב על פני השטח, המאפשר אמנות טובה יותר וטובה פחות. זה גם תלוי בטעם האישי של כל אדם ואדם. הגלריות של הנשים מאפשרות לפחות לעבודות של הנשים לצאת החוצה, עובדה שלא היתה קיימת קודם לכן. ב-A.I.R למשל אני יכולה למצוא בכל תצוגה משהו שאני אוהבת. גם אם איני אוהבת את כל התצוגה כולה. למעשה הייתי רוצה לראות כעשרים גלריות אך ורק של נשים, כדי להגיע למצב שאפשר יהיה לראות אותה כמות עבודות של נשים כמו זו של גברים. כיום, אני רואה יותר עבודות של נשים מאשר של גברים, אבל הדבר נובע מזה שאני מתעניינת בעיקר בעבודות של נשים, אני מתאמצת לראות יותר תצוגות של נשים. ואני מגלה שאני אוהבת אמנות בינונית של נשים יותר מאשר אמנות בינונית של גברים. מכיון שאני תמיד מוצאת דברים-המענינים אותי ושאני מזדהה איתם אישית. גם במקרים שלא מדובר באמנות "גדולה" ביותר שנעשתה אי פעם, אני יכולה למצוא אי אילו "מוטיבים" המשקפים תחושות שלי ואשר איני יכולה למצוא באמנות הנעשית ע"י גברים.

מש – כשאת הולכת לראות תצוגה, המצפה את לבשורה כלשהי?

לל – אני מקווה שלא. מכיון שיותר אני מתבוננת, יותר אני יודעת. אולם אם הייתי מתבוננת במה שכבר ידעתי, בודאי שלא הייתי מתבוננת הרבה, אבל אני מוצאת שאני תמיד לומדת משהו חדש מהעבודות של נשים, על עצמי ועל נשים אחרות.

מש – בשיחות רבות שניהלתי עם אמניות אשר הגיעו להכרה אמנותית וחברתית שמעתי מהן לעתים קרובות שהן מעדיפות ל"התחרות" על בסיס שיוויוני עם גברים ולאו דוקא מנקודת ראות פמיניסטית.

לל – קיימות גישות פמיניסטיות שונות על נושא זה, גישה המסרבת בכלל להתחרות, או להיות גורם תחרותי והמסרבת להכנס ל"שיטה" הצרכנית של האמנות הרואה ביצירת האמן מוצר והתואמת את השיטה הקפיטליסטית. גישה שניה הרואה עצמה כחלק מ"השיטה". וגישה העומדת ב"אמצע". אולם גלריות הנשים הן הכרחיות מכיון שעבודות של נשים אינן מוצגות במקומות רבים לעת עתה. אולם, ברגע מסוים, מאוחר יותר הן תעלמנה מכיון שהן לא תהיינה הכרחיות יותר.

מש – .A.I.R היא כפי הנראה גלריה בעלת תודעה המנסה לחרוג מהשיטה?

לל – .A.I.R היא גלריה עם רגל אחת בשני המקומות. בהתחלה היו אנשים שחשבו שבכלל צריך להכניס גברים לגלריה. אולם לבסוף הוחלט שמאחר והגברים מוצגים בכל הגלריות האחרות וכל ה"פריווילגיה" שלהם, מוטב שגלריה זאת תהיה רק של נשים. בכתב עת חדש שיוצא עתה "הרסיס" שמרי בית אדלסון ואני מעורבות בו, הגישה היא שונה מזאת הקיימת בשיטה הקונבנציונאלית והמתנגדת עקרונית לשיטה הצרכנית המוכרת אמניה כ"מוצרים". אין כאן אוריינטציה "מרכסיסטית" מושלמת מאחר ואנו כעשרים בקולקטיב, וככל שהמספר גדול יותר, כן הדעות. אולם הגישה הכללית היא מהאמצע, שמאלה.

מש – רוב הגלריות שביקרתי הציגו אמנות של גברים. לעיתים רחוקות ראיתי נשים מוצגות. לדוגמא אחת הנשים שראיתי היתה מימי שפירו בגלריה היוקרתית ''אמריך" האם אותו מספר מועט של נשים שניתן לראות בגלריות היוקרתיות הן תודות לשינוי התודעה בחברה?

לל – מימי שפירו – היתה אמנית ידועה הרבה לפני שהיא היתה פמיניסטית. כך שבעצם היתה לה עמדה לפני היותה פמיניסטית והיא ניצלה את עמדתה כדי להביא עמה את גישתה הפמיניסטית לתודעת הסביבה. מאז היותה לפמיניסטית האמנות שלה השתנתה ועצם הצגתה, בודאי מאפשרת לאנשים רבים לראות גם גישות אחרות לדברים אחרים. אולם אם היה ואדם כמו מימי שפירו היתה יוצאת לראשונה עם עבודות "פמיניסטיות" כמו אלו שהוצגו אני בספק אם מישהו היה בכלל מסתכל ומציג אותם במסגרת זאת. אולם מכיון שהם כבר מציגים אותה כעשר שנים הם פשוט ממשיכים להציגה (עם פרסום הכתבה האמנית עזבה את הגלריה).

מש – בכלל, אם כבר מזכירים את הסגנון ה"פמיניסטי" האם קיים הבדל סגנוני בין נשים וגברים?

לל – לא בסגנון, כי אם בדימוי. ישנם דימויים מסויימים, מספר גישות ורגישויות שונות שהן נדירות בעבודת גברים. אין הבדל בסגנונות מכיון שכולם עובדים בכל סגנון וסגנון. הדימויים הנשיים יכולים להופיע בכל סגנון שהוא, בהרד אדג', בגיאומטרי, בסגנון הרך, אכספרסיוניסטי, מושגי, אדמה וכו'. הדימויים הם השונים בין גברים ונשים, מכיון שאין כל אפשרות אחרת, אם לקחת בחשבון את הנסיון הנשי שהוא שונה מהגברי. בכל פעם שאני חוזרת על דברים אלו, אני "מכחילה" מרוב הפעמים שאמרתי אותם ואעפ"י כן אם נקח בחשבון, את המבנה הביולוגי שלנו ואת הנסיונות הפוליטיים, חברתיים וביולוגים שלנו כנשים, נגלה שהם שונים לחלוטין מאלו של הגברים ואם אמנות היא אמצעי ביטוי הבא מבפנים, הרי שאלה אשר אינם משקפים דימויים אלו בעבודותיהם, אינם עוסקים כפי הנראה באמנות, אשר בעצם מהותה באה מבפנים ומכיון שכל אמנות טובה באה מבפנים, הרי שדימויים שונים מופיעים בכל סגנון וסגנון. זהו בעצם הטיעון שלי. ועם זאת איני באה לאמר שכל האמנות של כל הנשים דומה אחת לשניה או שכל הנשים עושות את כל הדברים באופן מודע, ישנן נשים העוסקות באופן תת-הכרתי בדימויים ואשר אינן מוכנות להודות שיש להן כל קשר עם נשים אחרות.

מש – השאלה הנשאלת היא מדוע החברה אינה "בוטחת" בנשים יוצרות? הסבורים הם שאחרי שאשה יולדת היא אינה יכולה לעשות יותר אמנות? או שקיימת סיבה אחרת?

לל – איני חושבת שזאת הסיבה. אני חושבת שהסיבה האמיתית היא חוסר העידוד הכללי והלוחמה הפסיכולוגית החברתית המתנהלת נגד נשים, והמטרה היא שהן עצמן לא תתייחסנה לעצמן כאל אמניות או כאל פוטנציאל לעתיד, ובכלל כאל "הצלחות". למשל בבתי ספר לאמנות אין בכלל נשים מורות, היכולות לשמש כ"דגמים" להזדהות נשית. וכאמנית לעתיד, קשה מאד "להיות", בלי להזדהות. וכשאת רוצה מאוחר יותר להציג עבודתך אינך יכולה לעשות אפילו זאת, מאחר ולא מאפשרים לך זאת. אם את מתחתנת את הופכת אוטומטית ל"צמודה" של איזשהו גבר ולאשת איש. כיום אין המצב כה גרוע כפי שהיה, אולם עדיין יאמרו לך מורים בבתי ספר לאמנות שאין טעם לטרוח אתך, כי בין כה וכה את תלדי יום אחד ועל כן לא תוכלי להיות "מקצועית" ועוד יאמרו לך שמכיון שאין אמניות גדולות בהיסטוריה הרי שאין טעם להמשיך אתך ועוד כהנה וכהנה. לזאת התכוונתי כשדברתי על ה"לוחמה הפסיכולוגית" הממוטטת נפשית את האשה כיוצרת.

מש – אם כן אינך סבורה שאשה חייבת לוותר על חייה הפרטיים למען האמנות? ישנן נשים יוצרות רבות החיות לבד?

לל – איני סבורה כך. אישית עברתי את שני המצבים. הייתי נשואה כשבע שנים חייתי עם גבר וחייתי לבד. מעניין כאן להזכיר את נסיונה של ג'ודי צ'יקאגו שהיא בעצם הפמיניסטית הראשונה, יחד עם מימי שפירו (שהתחילו בלוס אנג'לס). ג'ודי נהגה לעבוד במשך שנים באמנות שלה, היא היתה קשורה אז לקבוצה של אמנים גברים שהעריכו אותה כשווה בין שווים. אולם במשך השנים היא הבחינה בתופעה מוזרה, ידידיה הגברים התקדמו בקריירה האמנותית שלהם. הם זכו לתצוגות ואילו היא וכל התשבוחות לא הצליחה ל"גייס" לעצמה כל תצוגה. היא התחילה לפתח לעצמה "קומפלקסים" נוראיים בעיקר "פסיכולוגים" וחשבה שאצלה משהו לא בסדר, איתה ועם האמנות שלה. עד שהיא תפשה שבכלל הבעיה אינה טמונה בה, אלא בחברה כולה וכדי שהאמנות שלה ושל נשים אחרות תתקבל, צריך קודם לפתוח ולפתח את ה"תודעה החדשה" לעצם קיום אמנות שהיא של נשים ולפתח את דרכי הראייה השונים בחברה וכך היא החלה במאבקיה, שהיו לפוריים ביותר, כיום היא אחת האמניות הפמיניסטיות החשובות (ואמנית ידועה בכלל) – אולם דרכה היתה ארוכה ומלאת מאבקים.

מש – כשאני שומעת אותך, אני כמעט רואה את עצמי. הייתי קשורה עם אמנים "זכרים" שכפי הנראה העריכו את עבודתי, אולם במשך הזמן ראיתי שגם אם הם מתייחסים אלי כאל שווה, הרי שהחברה מעדיפה אותם ואת האמנות שלהם. מכיון שהם הוזמנו להציג ואילו אני יכולתי לשמור את כל העבודות "במגירות". חשבתי שמשהו איתי לא בסדר ועם האמנות שלי וכדי שה"חברה" בכלל תתייחס אלי עלי להיות "מוכשרת" ו"חכמה" יותר – אולם גם אז קיימות בעיות...

לל – אצלי זה היה אותו דבר, בתקופה מסויימת שהיא כבר מזמן מאחורי, תודה לאל! אולם אז היה עלי להוכיח שאני גם אשה ואם, ובאותו הזמן ממשיכה עם הקריירה מכיון שהחברה חשבה אותי לאיזושי "מרשעת אגרסיבית"; ערכתי אז מסיבות חברתיות גדולות, הזמנתי הרבה אנשים, התלבשתי בצורה יוצאת דופן וכל זה רק כדי להוכיח שאפשר לעשות את הכל באותו זמן. ויותר מזה; ואנשים היו באים אלי ואומרים בתמיהה; "הו, לוסי כיצד מסוגלת את לעשות את הדברים הללו באותו זמן". וזה בדיוק היה מה שרציתי לשמוע! כל זה היה בעבר הרחוק ומזמן ויתרתי על כל זה. אולם באותו זמן כמעט הרגתי את עצמי. גידלתי את ילדי כמעט לגמרי בכוחות עצמי וכשהיה קטן נהגתי להסביר לו שאלה הם חיי ואילו שלך עומדים לבוא, "אשתדל לא להפוך את חייך לאומללים, אולם בזמן שאתה חי עמי, עליך לחיות את חיי, לכשתגדל יהיו לך חיים משלך, נראה שהוא קבל זאת יפה, מה גם שהוא נגרר לכל העולם עימי".

מש – והחיים עם גבר?

לל – טוב זאת כבר בעיה אחרת וקצת יותר קשה, מכיון שקשה יותר להיות עם גבר מאשר עם ילד שאותו אפשר לתדרך…

מש –  מה דעתך על "התנועה המושגית" – האם לדעתך היא גוססת?

לל – לעולם לא היתה תנועה כזאת. אנשים מנסים להפוך זאת לתנועה, אולם זה רק אמצעי, כלומר "מדיום". לא קיים סגנון "מושגי". זה אך ורק אמצעי שאנשים יכולים לעבוד עמן ואשר פתח מספר אפשרויות, כגון פרסומת של דברים מסויימים בצורה מסויימת. אולם אם את רואה זאת כתנועה, איני מצטערת לראות אותה גוועת. מה שמעניין אותי באמצעי זה, זאת דרך הפצתם של ספרי אמנים. ספרים שהם האמנות שלהם ולא על אמנותם. אני מאד מתעניינת באמצעי המושגי המאפשר פרסום והפצת כתבי-עת לאמנות וספרים בדרך זולה ופופולארית ואישית אני מעורבת במו"ל והפצה כזאת.

מש – (אני עוסקת עתה בשני ספרים שלי).

לל – כמו כן אני כותבת בימים אלו כתבה על הנושא "נשים וטבע" עבור כתב-עת חדש היוצא בלוס-אנג'לס בשם "קריסליס", כך שהחומר שלך מתאים בדיוק. מדובר על מעט חומר על הרבה אנשים…

(סיום חלק א' של הראיון –

המשך בגליון הבא. מאנגלית – מ.ש.)

(נערך בניו-יורק נובמבר 1976; מ. שרון

שוכתב בתל-אביב ספטמבר 1977)

—

לשון [המאזניים]

תגובות והערות: נתקבלו מהאמנית מרים בת-יוסף, כתגובה לדף עיתון מס' 4 להלן מספר ציטוטים.

"הבעיות הנשיות הבאות לידי ביטוי באמנותי מופיעות בהן ספונטני: נשיותי היא חיי! ועבודתי היא התמחשות האני שלי. אין זה עבורי לא כלי נשק ולא הפגנה! ציור, כשירה וכמוזיקה מוצאים הד בלב אלה רגשותיהם נמצאים על אותו גל . גברים או נשים כאחת בחו"ל כמו בארץ. לדעתי המאבק ביצירה עצמה אלא בשטח החברתי. יש לשנות את המוסכמות החברתיות. למשל: אצל זוג אמנים החי ביחד מקובל לחשוב כי האשה מושפעת מאמנותו של הגבר. זה כל כך מקובל, שכאשר קורה ההפך הצופים עוורים לכך! מקובל לחשוב כי "מוזה" היא דמות אשה ה"מוזה" שלי היא תמיד גבר! אך את חברת המוסכמות זה ודאי מצחיק...

אשה העובדת על מנת לפרנס גבר יוצר נחשבת ל"קדושה". גבר אשר יעשה הכל עבור הקריירה של אשתו יחשב למטומטם, לחלש, [לרכרוכי]...

את האשה שולחים למטבח ולחיתולים... בין זוגות אמנים שאני מכירה (בדרך כלל ברגע שיש ילדים הם מתגרשים) האשה גם האמנית וגם המזכירה של בעלה והאמרגנית של שניהם... גבר שעוזב את אשתו וילדיו כי הוא רוצה להיות אמן הוא גאון והחברה סולחת לו. אשה שעוזבת את ילדיה מאותה סיבה היא פושעת.. המשוררת סילביה פלאת רצתה להיות משוררת וגם שהחברה עם המסכמות, תכבד אותה: היא נסתה להיות מושלמת כאם, כאשה לבעלה וכמשוררת! התוצאה היתה שהיא התמוטטה והתאבדה בגיל שלושים. איני חושבת כלל שסילביה פלאת התאבדה, כי אם החברה "המטשיסטית", כפי שאומרים בצרפתית - עם המחשבות באופטיקה גברית – רצחה אותה!!!

בשטח זה יש להלחם! היצירה בכללה היא חסרת מגבלות פזיולוגיים ומרגע זה יש לתת אותם צ'נסים לגברים ונשים כאחת. האחד ללא השני זה סוף החיים. הם משלימים זה את זה, וכפי שגורסת "הקבלה" אלהים הופך מאין לאני, אך ורק בהתערבות השכינה!

אורי אבנרי מגיב: "קראתי את הדברים ואני קרוב להם בלבי".

—

דנציגר, נפטר יוני 77; "במקום להספיד את המתים, כדאי להתחיל להתייחס לחיים" משפט זה יכול לסכם את פולחן המתים המתחולל לאחר המוות, בארץ. בשעה שבזמן החיים יש נטיה לשמור טינה, לשנוא ואולם כשמאוחר מדי קמים לתחיה. אולם מה לו לנפטר מכל התשבוחות? כשאין הוא מסוגל להגיב או להנות? כי להיות אמן בחברה זאת תופעה מוזרה ביותר. מכיון שהאמנית/אמן נמצאים במצב של נתינה מתמידים כשהתמורה היחידה היא ההתייחסות מצד "אוהבי האמנות" למיניהם לעצם האמנות והבעתם הערכה זאת. כשלא קיים כל הד, נוצר מצב של נתינה בחלל ריק; והדבר דומר לשחקנית המגלמת על במה את התפקיד המעולה של חייה, ובסיום המחזה כשהאורות מודלקים היא מגלה שהיא שחקה בחלל ריק..... ועל כן אילו ידע הנפטר מה באמת כל אחד חשב על יצירתו, אולי אז הדבר היה גם תורם לו אישית ונפשית... (מוזיאון ירושלים ותל-אביב עורכים בקיץ 1978 תערוכות זכרון לאמן)[.]

תערוכת נוישטיין, (באולם זקס הגדול של מוזיאון תל-אביב) מעוררת מחשבה. מאז תערוכת "רישום עכשיו" האמריקאית (תערוכה שעוררה גל מחאות עצום בארה"ב בגלל אי שיתוף הוגן של נשים יוצרות) קיבל הרישום את ה"חותם" הרישמי והמאושר של ערך אמנותי העומד בזכות עצמו ולא כאמצעי לוואי. לרוע מזלה של אביבה אורי הציגה היא את תערוכת ה"רישום" שלה עדיין ב"אולם הגראפיקה" הצנוע שלצד חדר המדרגות, לפני התערוכה האמריקאית, מה גם שהיא עוסקת ברישום כעשרים שנה לערך, וחבל שאי אפשר היה לראות אותה בקונטקסט "חללי" אחר ויותר מחמיא... וכאן מתעוררת השאלה, האם האישור חייב לבוא מהבירות הגדולות (ניו-יורק) כדי שיכירו כאן רישמית דרך עבודה מסויימת? זאת המציאות ה"פרובינציאלית" העגומה שבה אנו נמצאים והפולטת החוצה את מיטב הכחות. ב-1973 כתבתי (בציור ופיסול מס' 5) שאמנות מושרשת בסביבה ממנה צמחה. רק אמנות כזאת יכולה להיות בינלאומית ול"התחרות" על בסיס שווה עם כל אמנות הנעשית בכל ארץ וארץ, ובאותה מידה עליה להיות מוכרת מהמקום שבה היא צמחה (אמריקאים "מכירים" ומעודדים את האמנות האמריקאית, צרפתים את האמנות הצרפתית, יפאנים את האמנות היפאנית וכד' – האם האמריקאים הם אלה שצריכים להכיר באמנות הישראלית, כדי שיתלו אותה במוזיאונים?!) דרך אגב כשמדובר ב"פרובינציאליזם", הכונה לחיקויים ולזיופים המובאים ומיובאים מהבירות הגדולות, לערים קטנות יותר, הסובלות מ"קומפלקס" נחיתות והמעריץ כל דבר מיובא (גם תרבות)...

דוקומנטה 6 ונשים; כפי שכבר ציינתי, ככל שהתערוכות הן יותר יוקרתיות ובינלאומיות, כן יש פחות ופחות נשים המיוצגות. בדוקומנטה השתתפו כחמישה גברים ישראלים, אולם מה עם הנשים? ועל דוקומנטה אפשר רק לאמר הפעם שכשם שהיא העמידה עצמה בעבר בראש תקופה אמנותית, כך היא הלכה הפעם על קרקע "בטוחה" כשה"חברות" הגדולות והממוסחרות של האמנות דחפו קדימה את אמניה, מה גם שהם הפסיקו מזמן לחדש כל דבר שהוא. בזה היא יצרה לעצמה תדמית חדשה לגמרי של"נעילת תקופה", ועם נעילת שעריה היא נועלת תקופה של "עשר שנות אמנות, וכניסת האמנות לעידן ה"מטריארכאלי" כשהנשים הן נותנות הטון (לפי חישובים אסטרולוגים מדוייקים, אלו הקביעות)[.]

החישובים המוטעים הקטנים; הגברים נוטים לראות את ההתעוררות הנשית בדאגה רבה (מספר גברים, לא כל הגברים, בעיקר אלה הרואים את האמנות כענין מסחרי!) במקום להבין שהתעוררות "מסיבית" זאת היא תוצאה של דיכוי נשים במאות השנים האחרונות, הם מחמירים ומפריזים בהערכת המצב. בפגישה שהיתה למרי בית אדלסון עם מספר אמנים (בין השאר אלחנני ודוקטורי) בניו-יורק, הטיחו הם בפניה שהנשים משתלטות על הגלריות בניו-יורק. במקרה היו למרי [בת׳], הערכות מדוייקות של המצב ומסתבר שככל שהגלריה היא יוקרתית יותר, כן יש לה כמות כמעט אפסית של נשים המציגות. והמצב מגיע לכשתי נשים בין ארבעים, חמישים גברים בכל גלריה וגלריה. "היינו, נראות כל אחת כעשר נשים (בעיני הגברים) ואולי כשכל אחת מוכפלת בעשר אולי אז אפשר להבין את ההערכה ה׳מופרזת׳ של הגברים המתלוננים". המבקר דוד בורדון מה"וילדג' וויס" ברך למשל את גלריה "גיבסון" על זה שהוא הציג אשה שניה לאחר עשרים וחמש שנה, והוא מאחל לו אשה שלישית בעוד כעשרים וחמש שנה (לפי אותו קצב). ללא ספק המצב הוא עגום למדי עבור הנשים ב"ספרות" הגבוהות של האמנות. ב"ועידה הבינלאומית של השוק האמנותי העולמי", שבה השתתפו הגלריות המייצגות הגדולות (אמריך, או.קי.[,] האריס, קאסטלי ועוד) לא השתתפה אף אשה לעומת זאת השתתפו עשרות גברים מדי יום ביומו (המצב המגוחך בלט לעיני כל)....

אף על פי כן, ניתן להבין את הלך הרוח של אמנים "מתלוננים" אלה. הבעיה היא בעצם, במקום אחר בעבר כל "אשה בפוטנציאל" נהגה ל"התמסר", אם מבחינה מקצועית או אישית לכל "כשרון" גברי גם הפעוט ביותר. הגברים נהגו להנות מחסדי הנשים המעריצות ולבנות את הקריירה שלהם על על אותם "חסדי" נשים. עם ההתעוררות הנשית המצב השתנה, אותן הנשים "מגלות" את הפוטנציאל הטמון בגופן הן, והן מפנות את כל האנרגיה שלהן לעצמן ואולי לאמיתותיהן הנמצאות במצב דומה. כאן טמונה ה["טראומה"] הגברית. פשוט מאד עתה מוטלת עליהם העבודה ה["מלוכלכת"], היינו הבזוייה שבעבר נעשתה עבורם ע"י נשים (עבודת יחסי הציבור)[.]

ביקורות ריאקציונריות; קיימת בארץ נטיה חזקה של הביקורת לשרת את הלך הרוח של החברה הממוסדת, לטפח ולעודד כל דבר מוכר ואהוד על הציבור האוהב ללכת על קרקע "בטוחה" ומוכרת. ביקורת כזאת הולכת בדרך כבר סלולה ובטוחה אשר אינה מקבלת כל דבר בעייתי וחדש והמעורר חשיבה מתחדשת, אשר עלולה לסכן את שיווי המשקל הסטאטי של חברה ממוסדת ומאורגנת בתוך חוקיות ידועה מראש של מה טוב ויפה. ביקורת כזאת מאשרת מחדש לאותה חברה את "טעמה" הנכון והמבין ומשליכה את ה"אמנים לכלבים" אשר אינם משרתים את אותה חברה. נשאלת השאלה על תפקידו של המבקר בחברה – בודאי שאחד התפקידים המרכזיים הוא פענוח יצירת האמנות לקהל. גם את היצירה המסובכת ביותר, בשפה מובנת יותר, לציבור רחב יותר. גישת מבקר העומדת מאחורי החברה ובזה לאמן (ולנסיונותיו) החדשים היא מסוכנת ביותר ומחזירה את החברה כולה לימים ה"שחורים" ביותר של האמנות בכלל. יואלית א. כותבת בתגובת מחאה חריפה על סוג כזה של ביקורת המסכנת חברה ומציינת את דברי קנדינסקי על הסכנה החברתית והאמנותית של אותו סוג ביקורת, שאותה הוא מכנה ה"יד השחורה" הבולמת כל קדמה והתקדמות ושהאמנים חייבים להזהר ממנה בכל מחיר ומחיר! (מתוך המסה של קנדינסקי על "אמנות ואמנים"[)].

על "החזרה בתשובה": צריך להתייחס ל"חזרה בתשובה" הפוקדת את החברה בדאגה רבה. מכיון שכשמדובר בחזרה בתשובה מדובר על גברים בלבד, כשלימוד התורה וכל היתרונות הקשורים בכך הם מנת חלקם של ה"בחורים" בלבד. תפקיד האשה הולך יותר ויותר "אחורה" כשהוא יצטמצם כנראה לפי מידת חלקו של "תלמיד חכם", בציפיה, הערצה, המתנה ואולי גם פרנסתו, כדי לאפשר לו את "מנת התורה".... כאן טמונה הסכנה האמיתית ביותר ל"נשות ישראל" ואל חזרה – לא בתשובה, כי אם לאחת התקופות השחורות ביותר של תולדותיהן – נשים היזהרנה!