א. סימונים

• עיסוק באמנות-פלאסטית הוא לגבי דיאלוג ידידותי-על-תנאי עצמים. כדי להתנגד בהצלחה לסביבה הפיסית-המיידית, בלי להסתכן במחיצה או בהימחצות, כדאי לעתים, בשעות-פנאי יקרות, להקדים ולסגנן אותה ואת עצמך. הגבול בין מלחמה לבין דיאלוג הוא, בין-השאר, גבול-הסיגנון.

• איני יכול לומר על מה שעוללתי אלא זאת: הצלחתי, כנראה, להדיח מכשיר-לצילומימסמכים, תם-וישר וסר-מרע, מתקנו-התעשייתי. בכך איפשרתי לו לחדול להיות רק חומר, באותה הוראה של המונח, המשותפת, למעשה, גם לתעשייה וגם לאמנות הפלאסטית. את אסירות-תודתו הוא מבטא בינתיים על-ידי פליטה נדיבה-מאושרת של צופנים ובינצופנים.

• פולחן-ה״אוריגניאל״ באמנות דחה אותי תמיד, בעיקר בגלל אקסיומה טורדנית, הקבועה בבסיס כוח-ההתמדה שלו: שה״אוריגינאל״ מייצג את האפשרות הסופית-והטובה-ביותר על-פני רצף-התארגנות-חומרי נתון.

• במקום לצייר ולפסל, לבחירתו של אספן או סוחר-אמנות, כדאי שנניח סופסוף לסביבה השאפתנית והמתוסכלת לעצב את עצמה בשבילנו ולבחירתנו. המעשה האמנותי הוא, איפוא, קודמכול ה ב ח י ר ה.

• מי שמוותר על זכותו ועל חובתו להדיח תעשיות-ענק וציוויליזאציות מתוכנתות אלעבר יעד-התאבדותי-קסום, אשר ממנו מתחילות להסתעף אפשרויות – עוסק יותר בצעצוענות מאשר באמנות.

• הייתי רוצה לראות בעתיד יותר-ויותר אמנים בתעשתיות, במרכזי-התקשורת ובתחנות-חלל – ופחות-ופחות באטלייה.

• אני רואה בעתיד שיפור-קיצוני בכושר-הראייה.

• ייתכן, כי מיגבלתן העיקרית של האמנויות הפלאסטיות היא האמונה התמימה, כי החומר נועד להיגאל וכי הן נועדו לגואלו. הגאולה היחידה, שניתן לדמיינה בהקשר-יחסים כלשהו בין חומר לבין אדם-יוצר, היא ה ג א ו ל ה מ ן ה ח ו מ ר, כלומר – גם, בסופו-של-דבר, הגאולה מן ה צ ו ר ה.

• מלים כתובות – גם הן, כמובן, חומר, אמנם מסוג מעולה יותר מן החומרים, אשר מאכלסים את רוב היצירות הפלאסטיות.

• מיטב יצירות-האמנות היו ויהיו צופנים ובינצופנים.

• הפלישה מן החלל-החיצון לא תחל ברחבת-רוקפלר בניו-יורק או בכיכר-האדומה במוסקבה. קרוב יותר לוודאי, שהיא תצא לפועל באמצעות מכשיר-לצילומימסכים תוצרת-ישראל, דגם-פעולה חימי (השם והמען שמורים במערכת).

• מעשה-אמנות, כפי שאני מבינו, כלומר צופן או בינצופן, חייב להיברא בנגיעה אחת.

ב. הנחיות

1. הסדר לא מחייב

כדי לעסוק בדבר המכונה כללית וסתמית ׳אמנות פלאסטית׳ – דרושים נתונים ותנאים. למשל:

• מערכת-דחפים (מוטיוואצייה).

• ידע (טכניקה).

• חומרים (חומרים).

• כלים או מכשירים (כ-ים או מכ-ירים).

• מקום ליישום ביצועני של הנ״ל (אטלייה או מעבדה).

• מקום לאיחסון היישומים הנ״ל (מחסן, ארכיון וכו׳). כמובן, שהסדר לא מחייב.

מי שיש לו, למשל, מקום-לאיחסון-יישומים וידע, יכול לפתח מוטיוואצייה ע״י קניית כלי או מכשיר. את החומרים ניתן לקנות אצל שווקי הכלים או המכשירים, ובהעדר אטלייה או מעבדה ניתן בינתיים ליישם במחסן.

עדיף מצבו של מי שיש לו כבר כלי או מכשיר, משום שהמקום, בו מוצבים כלי או מכשיר, יכול להיפך ללא קושי למעבדה, אם תופיע ברגע מסויים המוטיוואציה. כל השאר – יבוא מאליו.

אפשר להגיע, איפוא, מכל תנאי/נתון לכל תנאי/נתון, בתנאי שמצויידים בתנאי/נתון העיקרי: היכולת לנוע באורח חופשי בין התנאים/הנתונים לבין עצמם.

***

2. להתרחק מן המטבח

המקרה שלי הוא, כנראה, מקרה מיוחד.

באתי לעולם עם מערכת-דחפים קדם-לידתית לעשות כל דבר ולהתערב בכל עניין.

בשלב מסויים רכשתי כלים ומכשירים, ידניים וחשמליים.

רכשתי ידע על-ידי הפעלתם בדרכים בלתי-תיפקודיות לייעודיהם התעשייתיים.

החומרים גילו אסירות-תודה מיידית.

בתמורה – הענקתי למיכשור ולחומר סטאטוס חוקי בדירתי.

עד היום אני מאחסן אצלי את רוב עבודותיי.

אני קורא לאובייקטים שלי ״תקרינים״ (Monoprojections).

הם מבוצעים בשיטת-הקרנה צילומית – הדפסת מגע נגאטיב-פוזיטיב.

החומרים הם נייר-צילום, ובעיקר צלולויד-צילום.

חומרים תעשייתיים ולא חומרי מטבח.

חסרי ריח. כמעט חסרי משקל. על גבול חוסר החומריות.

הם נועדו ל ש ד ר – ולא לתפוס מקום.

***

3. תנועה, לא עבודה

באתי אל האמנות-הפלאסטית מן השירה (מונחים שהייתי מעדיף לוותר עליהם״ אמנות, פלאסטי, שירה).

השירה היא נקודת-מוצא אידיאלית לא רק לכל אמנות אחרת, אלא לכל דבר.

אמנים קונצפטואליים רבים מגלים, אגב עיסוק בציור ובפיסול, כי מה שדרוש להם, למעשה, הן מלים. חבל שהם אינם מדפדפים בספרי-שירה מסויימים – זה היה חוסך להם לבטים ומאמץ.

להגיע משירה לאמנות פלאסטית – אין זו אלא תנועה מהירה אחת.

כמובן: לפני שנעים, צריך לגלות את צופן-היציאה.

ולאחר התנועה הראשונה – באות תנועות נוספות: אלה שבין האובייקטים.

איני יוצר תקרינים – אני מ ס י ת אותם להיווצר, בהתערבותי המסויימת מאוד.

הסתה להיווצרות תקרינים אינה עבודה, כי העבודה אינה חיינו ומשם צרה לא תצילנו. זהו תירגול גופני מסוג מסויים (ואני מתרגל את הגוף גם בדרכים אחרות).

ציירים ופסלים אוהבים לדבר על עצמם. אני חייב להתגבר, איפוא, על ביישנותי הטבעית.

4. פרו ורבו והשתרבטו

יש לי נטיות פוליגאמיות לא רק בחיי הפרטיים – לכן אני ביצוען-סידרתי. אין אובייקט, שמוצדק להשקיע בו את כל הזמן או אפילו חלק ממנו.

אסור בכלל להשקיע זמן באובייקטים – מוטב להשקיע את האובייקטים בזמן.

אני משרבט במובן הרחב של המלה – משרבט את עצם התהליך, כלומר: מטיל אותו אל חלל במשורבט.

הסידרתיות נובעת, בין-השאר, מהעיקרון התרבותי: יש לאפשר לדגמים מסויימים למצות את עצמם על-ידי התרבות. הם אינם זקוקים לעזרה, רק לדחיפה הראשונה. זהו בדיוק מה שהם מקבלים ממני. לא יותר. אני לא נחרד ממוטאציות, להיפך – אני שש לקראתן. אני עצמי מוטאנט.

***

5. מטא-צורות, מטא-תכנים

איני קונצפטואליסט, כנראה, אוליי גם לא קונצפטואליסט-מהופך (למשל, משום שגיליתי את הלשון הצורנית בערך באותה תקופה, בה גילו אמנים אחרים את הלשון המילולית).

אני יוצר (או מרכיב) צופנים, שהם מטא-צורות, המשדרות מטא-תכנים.

אני בודק את כושר-ההידברות של הדברים המכונים ״דוממים״.

ואני מקדם סימביוזות צורות/מלים רק לצורך השגתה של יישות שלישית, שאינה לא צורה ולא מלה.

עולם-המלים מוכן להעניק בכל עת שירות-מינוחי נדיב לכל דבר, כך שניתן להגדיר אותי, בהקשר התקריני, כמטא-מטריאליסט א-היסטורי, בה במידה שניתן פשוט להגדיר אותי כטראנספורמאליסט או כטמפוראליסט.

טמפוראליזם – מלה טובה זהירות ממלים טובות. וזהירות מזהירות.