מ.ב. היסטוריון ותאורטיקן של האמנות. הקים בארץ את החוג הראשון לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בסוף שנות ה-50. ספרים וחיבורים רבים בתחומו

שוחח: עזרא אוריון.

סביבות: אם תוכל להגדיר או לאפיין בכמה משפטים את מהות האמנות?

ברש: אומר זאת בצוּרָה מאד חופשית. זוהי שאלה ללא תשובה... מאז ימיו של אפלטון[1] מנסים להגדיר או לאפיין את "האמנות" ונוסחו איפיונים רבים, שחלקם נראים לי יותר וחלקם פחות. אינני יודע אף הגדרה מושלמת לאמנות. בקווים כלליים אנחנו יודעים במה מדובר, אך הייתי מהסס להציע "הגדרה"[.]

סביבות: אולי נוותר על הנסיון להגדיר אותה, במובן של Definition, אלא ננסה, בדרך שמציע ברגסון [2] להקיף את המָהוּת הזאת בהיבטים שמאפיינים אותה?

ברש: נראה לי שנוכל לעמוד על מספר מרכיבים הכרחיים של האמנות: 

הראשון הוא שיש אובייקט ממשי פיסי, הנקלט בחושים - אתה רואה פסל או תמונה, או שומע מוסיקה -

אובייקט המחולל בנו חוויה חושית כלשהי[.]

וישנו מרכיב נוסף השורר מעבר לאובייקט, איזשהו מימד נוסף שמעבר לחומרי, שמעבר לחוויה החושית. כל יצירת אמנות משמעותית כוללת את שניהם[.]

וישנו מרכיב שלישי והוא הצופה, הקהל המאזין, ה-Audience הממלא את התיאטרון - החווה את היצירה. היה פעם מישהו שטען שפסל מצרי של פרעה כלשהו, הספון בנבכי פירמידה חתומה איננו יצירת אמנות - כיון שהוא סמוי, הוא בלתי נראה[.]

ואפשר לזהות מרכיב רביעי - שיצירת אמנות היא הגד - בלתי מפורש, לא מילולי, המיועד לזולת.

סביבות: תן לי להתעכב על המושג "הגד" המשתייך לעוֹלָם התקשורת. הגד או אמירה, או הצהרה, או מחווה, אפשר לתפוס כּמֶסֶר דֶרֶך מֶדיום מסויים, אל נמען. ואז בהקשר לאמנות הצוֹפה, או הקָהָל הֶם הנמען של המסר האמנותי. המדיום הוא האובייקט האמנותי והמוען הוא האמן.

ברש: אני מוכן לומר שהאמנות בחלק מכריע ממהותה נועדה להעביר משהו אל הצופה ולחוֹלֵל בּוֹ חוויה כלשהי. והעברה זו, המדיום, הינה חלק מהמערכת האמנותית של תקופה נתונה בחברה נתונה.

כל תרבות היא מערכת מורכבת של מסרים והמסר האמנותי הוא אחד מהם.

סביבות: היבט נוסף של האמנות קשור במה שנקרא "חוויה אסתטית" או במושג "היפה", שמקורו גם הוא אפלטוני.

ברש: אינני בטוח אם ה"יָפֶה" האפלטוני זהה למה שמקוּבָל בּמאות השנים האחרונות, מאז קאנט, לקרוא "אסתטי". להערכתי הבין אפלטון ב"יפה" מצב של הימשכות, של משיכה להגיע אל משֶׁהוּ שמעבר לקיים, אל איזשהוּ מֵימָד נַעֲלֶה. זֶה הרבה מעבר ל"אסתטי". שהרי חוויה אסתטית נהנית מאובייקט מסויים ומסתפקת בּוֹ. היא איננה מבקשת לחרוג מעבר למצוי המהנה.

האסתטיקה מחוללת הנאה אצל הצופה. יש בה משהו נהנתני. אתה מסתכל בתמונה יפה או בפסל יפה כפי שהוא ואינך מבקש דבר מעבר לו, במובן הרוחני. אבל עיקרה של האמנות הוא במימד שֶׁמֵעֵבֶר לַדָבָר הַיֶפֶה. בחלק גדול מההיסטוריה של האמנות אנו פוגשים אמנות דתית המתכוונת ללא ספק להעביר את הצופה, יחִיד או יחד, אל מימד אמונתי שמעבר לציורי הקדושים המעוּנִים. היא נוצרה במפורש כדי שהחווה אותה יחרוג אל מעבר לויטראג'ים הצבעוניים שבחלונות הקתדרלה. היא אַ-אסתטית.

סביבות: תן לי לקחת את הניסוח שלך "לחרוג אֶל מעבר" ולבקשך לאפיין את המושג "מירוק-קַתָרסיס"[.]

ברש: ה"קתרסיס" במובנו העכשווי מאופיין ע"י שני אלמנטים:

א. שילובו של הצופה ביצירה. בלי צופה, בלי חווה, בלימת נמען, אין קתרסיס - שאיננו חלק מן היצירה, אלא מתחולל בתוך-תוכו של הצופה. הוא המימד שמעבר ליצירה.

ב. הקתרסיס, מאז ניסוחו ע"י אריסטו ב"פואטיקה"[3], איננו חוויה אסתטית. באדם שחווה קתרסיס חלה תמורה מסויימת בתפיסתו את עצמו ואת סביבתו האנושית.

סביבות: אם ניקח את שתי מילות המפתח של החוויה הזאת, לפי אריסטו: "פחד וחמלה", איש לא יָצִיעַ שהן מאפיינות חוויה אֶסתטית, אך מהי ההארה שהן מבטאות?

ברש: למרות שעברו מעל 2000 שנה מאז, נראה לנו כיום שמדובר בהעלאת ההכרה של הצופה ביצִירָה אֶל איזשהי רמה שמעבר לעצמו. אל ראייתו את עצמו כחלק ממשהו על-אישי.

סביבות: האם אפשרי שזוהי חוויה רוחנית שחווה ציבור צפוף בתיאטרון, של יחד קיומי, של שותפות גורל החולפים כאן, אולי סולידריות של נידונים להכחדה - -

ברש: נראה לי כאן היבט נוסף. יש כאן היבט שהוא חלק מהיווצרות של חֶברָה. היצירה האמנותית מעצם מהותה היא פרי תרבות, בת-תרבות כלשהי. היא יצירה קולקטיבית ותורמת תרומה המעמיקה את מערכת הקשרים החברתיים, את תודעת היחד. בעוד שהחוויה האסתטית היא בעיקרה חוויה של היחיד. במחשבה הגרמנית במאה ה-19 נטבע מושג חשוב שאם לתרגמו לעברית, נאמר שהיצירה האמנותית האסתטית היא "אי". ישות מבודדת מן הסובב. נאמר שאתה קורא שיר של פטררקה[4]... ואתה נהנה מן הריתמוס, מן הדימויים, אתה יכול ללכת שבי אחריו מבלי לדעת דבר מימינך, ומשמאלך. אתה ממוּקָד בּוֹ!

אתה מאזין, נפעם, לסוֹנְטָה של בטהובן, גם בלי לדעת דבר על הביוגרפיה שלו, מתי חי וכו'.

אך ברצוני להדגיש כמה דברים כאילו בסתירה לכך: רחוק ממני להעמיד יצירה על האמן היָחִיד. אֵין, אני אומר זאת ללא היסוס, אֵין אָמן היוצר רק מתוך עצמו. ואין אמן היוצר רק למען עצמו. יותר מכך, כל נסיון להבין יצִירָה, ובנושא זה עסקתי חלק גדול של חיי, הוא נסיון לחשוף את מסכת הקשרים הקולקטיביים, הוא נסיון להבין תקופה. ויתכן גם שתשב מול יצירה חזקה המוקרנת אליך על מסך הטלויזיה בביתך שלך... אך גם בכך אתה שייך לתרבות זמנך, להיסטוריה שלך וכו'.

יש אלמנט של שפה בכל יצירת אמנות - ציור, מוסיקה, פיסול, ספרות וכו'. ושפה מטיבה היא מצע המושתת על תרבות רב-תקופתית. בכל אמירה נוכחים דורות, שושלת של דורות. אינך יכול לומר דבר מחוץ להיסטוריה. אקצין ואומר: אינך יכול לומר אפילו מילה אחת מחוץ להיסטוריה - -

סביבות: עשינו עכשו הקפה בנוסח ברגסון סביב ל"אמנות". הוא כּוֹתֵב: "... ידיעת עצם מן העצמים נקנית בשתי דרכים... הראשונה היא ללכת סחור-סחור (סביב) לאותו עצם, והשניה להכנס לתוכו... מתוך מאמץ של הכוח המדמה... אינטואיציה אני קורא לאותה הארה שמכוחה אנו חודרים לפנימיותו של העצם... כדי להתלכד עם מהותו הבלתי ניתנת להבעה...״[5]

מוסרים לנו בשמו של קאנט כי כל הפילוסופיה כולה מתמקדת בארבע שאלות: מה נוכל לדעת? במה נוכל להאמין? מה נוכל לעשות? מהו האדם? אם נתמקד בזו האחרונה - האם ניתן להציע מימד-על של הכרה אשר בו נפגשות האמנות, הפילוסופיה והפילוסופיה-של-המדעים, אשר בו מוארת מהותו של האדם?

ברש: אולי יעניין אותך לשמוע, בתאוריית האמנות ממש-ממש ברגעים אלה, בשנה-שנתיים האחרונות, מתחילה שוב להתעניין בברגסון. יש חוגים אינטלקטואליים חשובים בארה״ב ״המגלים״ אותו עכשו. מעין ניאו-ברגסוניות, שהיתה לי לאחרונה הזדמנות להשתתף בה בצורה פעילה, לפני כחודשיים...

(איטי) אם אנחנו תופסים זאת בצורה מעומעמת, בצורה רחבה ופתוחה, כהארה נרחבת הרי שזהו עיקרה של האמנות. אין היא מנסחת שאלה כזאת אין היא חותרת לניסוח תשובה עליה. זוהי דרכה של הפילוסופיה. האמנות ניגשת לזה אחרת - באינסוף וריאציות שונות, באמצעות מדיומים שונים: קומפוזציות, סימפוניות, דרמות וכו׳. כאשר מימד ״המעבר״, שזיהינו בהתחלה מבעד לאובייקט, מוביל אותנו במובהק אל החוויה של הארת מהותו של האדם, של מהותנו. וברור שהפילוסופיה, או המט-פילוסופיה שייכת לזה, וברור שמט-פסיכולוגיה שייכת לזה, ופילוסופיה של ההיסטוריה נוכחת בזה, וכולן תורמות - - להארת האנושי, הארות עומק שלו. זהו המוקד: האנושי, יחודי, מבנהו, רבדיו, מהותו - - 

[1] 428-347 לפנה"ס.

[2] אנרי ברגסון, פילוסוף יהודי-צרפתי, 1859-1941.

[3] 384-322 לפנה"ס.

[4] משורר איטלקי, 1304-1374 לסה"נ.

[5] אנרי ברגסון / מבוא למטפיסיקה, תש״ז.