שאלות סביב הגבולות במרחב המשפחתי על מרכיביו השונים והמתח שבין המרחב הפיזי וגבולות האינטימיות, בציור ובוידיאו

מלי דה-קאלו, אמנית ויוצרת רב-תחומית, בין ציור, וידיאו וקולנוע. מרצה בחוג לאמנות בסמינר הקיבוצים ובמחלקה לצילום בביה״ס הגבוה ללימודי צילום, מוסררה.

לכתוב על יצירת אמנות זו מלאכת מחשבת של ביאור והבנת תהליכים תוך ניסיון להכפיפם לשפה המילולית. אולם, כתיבה על מכלול גוף עבודות דורשת התבוננות כוללת מול מראה, אשר יותר משהיא משקפת פרטים היא מגדירה מכלול, שהינו מסה קריטית של גוף-יצירה.

עם הזמן השכלתי להבין שעבודותי מחברות בין שני גורמים מרכזיים בחיי: עובדת היותי אמנית שנולדה עם יד מציירת, מתנה גנטית שניתנה לי מבית אבי, לבין היותי ילדה, נערה, אישה ואם, אשר מגיל צעיר מאוד ניסחה לעצמה את מערך הכוחות המגדריים בחברה, ונולדה כאישיות בעלת תודעה פמיניסטית. אני מוצאת שבעבודותי אני מחברת בין שני המרכיבים המרכזיים הללו, אשר מסמנים את הגדרתי כיוצרת. זה התחיל באמצע שנות התשעים, בתקופת לימודי תואר שני באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה. חייתי עם משפחתי בקליפורניה במשך חמש שנים, ובאקלים התרבותי שם התגבשה התודעה שלי כיוצרת. כבר בשנות השישים טבע ג'וזף בויס את הסכמה: אמנות=חיים. בעבודותי אני מרחיבה את הסכמה ל-אמנות=אמהות=חיים.

הסטודיו שלי, הנמצא בקומת המרתף של ביתנו בתל אביב, כמו מכניס את האמנות הביתה, ואת הבית לאמנות. כיום אני יוצרת בעיקר בתווך, בין לבין, בחיבור שבין ציור לוידאו ארט וצילום, ולקולנוע דוקומנטרי. עבודותי מתמקדות בעיקר בהתבוננות מחדש על אמהות, על אמהות במרחב המשפחתי ועל האתוס האמהי בחברה הישראלית. מעניין אותי בעיקר לחקור את מורכבותו של "הסובייקט האמהי" בחברה בה אתוס האמהות כה דומיננטי ומקודש, ולפיכך מעודדת הולדה באופן כמעט עיוור, ואחר כך דורשת מאמהות לעמוד בציוויים חברתיים המוכתבים על ידי הפטריארכיה הממסדית - דתית וחילונית כאחד. בעבודות הוידאו והציור שלי אני מטפלת באופני ההתבוננות השונים על הטריטוריה המשפח– תית בכלל, ובמרכיב האמהות בפרט. בעבודות הוידאו אני מעלה שאלות סביב הגבולות במרחב המשפחתי על מרכיביו השונים והמתח שבין המרחב הפיזי וגבולות האינטימיות. אחד הגורמים המובילים את עבודתי הוא תחושת השניות של 'מצג האושר המשפחתי', או המתח שבין ה-Canny ל-Uncanny שמאפיין את מצב ה"נורמליות המשפחתית" שכולנו מנסים להיאחז בה. עבודות הוידאו שלי מהשנים האחרונות נוגעות בהיבטים שונים של הסובייקט האמהי ואפשרות התקיימותו במערך המשפחתי הכולל. העבודות מנכיחות את מצבו המורכב והשביר של הפרט במרקם המשפחתי.

אם בתחילת הדרך תשומת הלב שלי היתה נתונה להתבוננות על המרכיב העצמי כאם וכאמנית בטריטוריה הפרטית של המשפחה שלי, הרי שבשנים האחרונות עבודתי משתנה ומפנה מבט החוצה, לכיוונן של אמהות אחרות בחברה הישראלית. העבודות בכללן אינן מנסות ליישר קו עם אתוס האמהות היהודי-ישראלי, אלא להעלות שאלות החודרות את המנעד הרגשי-פנימי של אמהות רבות לגבי תפקידן ונוכחותן במערך המשפחתי הכולל.

כך אני מוצאת שאופן והרגלי העבודה שלי משתנים. משנים רבות של עבודה עם עצמי, לבד מתוך חקירה עצמית בסטודיו, עברתי לעבודה עם צוות גדול של אנשים על פרויקט וידאו אינסטליישן גדול מימדים ורחב משתתפים. כהרחבה נוספת של ההתבוננות על נושא האמהות, אני מטפלת בימים אלה בנושא כאוב ומשתק בתחום זה, שעד כה לא הייתה לו נראות טקסטואלית או ויזואלית בשדה האמנות בארץ.

פרויקט הוידאו נוטל עדויות, כמו ברדי מייד: חומרי חיים ממשיים, מתוך מרחב הבית הקונקרטי של נשים- אמהות מרואיינות, ו"משתמש" בסיפורי חיים של אמהות, חומר מטריאלי, קונקרטי, הלקוח מן המציאות. אלה הם אבני היסוד, החומר, הבסיס, הלקוחים מתוך ראיונות עומק שאני עורכת עם אמהות אחרות. וכמו באסטרטגיית הרדי מייד, החיבור בין העדויות השונות ויציקתן לעבודה אחת, מציג פאזל של שבעה חלקים המתחבר לכלל "תמונה חדשה" המגדירה את הסובייקט האמהי.

הלן סיסקו מתייחסת בכתיבתה ליכולות האמהית הגלומות במעשיהן של נשים. חלק נרחב מהטענות שלה מתיישב נכון עם תפישתי כאמנית. היא טוענת שהאישה תמיד משמרת בתוכה את הכוח הפרודוקטיבי של האחר. בעצם היכולת של האם להעניק אהבה שאינה דורסנית והורסת, קיימת היכולת שלה להבין נשים אחרות. בנוסף, עצם זה שאני כאישה נמצאת באינטראקציות רבות - אני אם, אחות, בת וחברה, מאפשר לי להבין מיקומים שונים של נשים. יצירת הוידאו אינסטליישן שאני שוקדת עליו בימים אלה מיישם את התפישה הזו. בפרויקט זה, המפגש עם דמות המטפלת "בתוך הבית" מעורר הקשבה שיש בה מעורבות רגשית חזקה. הפרויקט נבנה מתוך התפישה של אמנות כסוכן לשינוי חברתי. 

להבנתי, אותם יסודות של תפישת אמהות מאפשרים לי תקשורת קרובה לא רק באמנות שלי אלא גם עם הסטודנטים שלי במעשה ההוראה.

על העבודות 2009-2013 

בתערוכת היחיד, "ערה בלילה" בגלריה הקיבוץ ב-2010 הצגתי שבעה ציורים ושתי עבודות וידאו. בוידאו אינסטליישן 'ערה בלילה', צילמתי את שלושת ילדיי ישנים. לתפישתי, העבודה אינה עוסקת בשינה, אלא בהפרה הבוטה של גבולות יחסי אהבה/חרדה במרחב המשפחתי. בחינה מחדש של התחושות הבסיסיות, בין אהבה, דאגה, חרדה וחרדת יתר, כחלק מהחוויה האמהית.

בלילות טרופי שינה התחלתי לצלם את ילדי כשהם ישנים. ביקשתי את רשותם ערב קודם, והם לא הביעו כל התנגדות. הרגשתי שאני חייבת לשאול, והם הסכימו. בעבודה נחשף המעשה הצילומי: כשצילמתי, קשרתי את המצלמה לחזי, והתנודות הנראות בעבודה אינן לרוב התזוזות של הילד המצולם, אלא תזוזות המצלמה, עולה ויורדת עם קצב נשימתי. במובן מסוים העבודה הינה סוג של "double take" על נשימה. שלהם ושלי. המצלמה הופכת חלק מגופי, מסגירה את נשימותי, תנודות גופי, את נוכחותי מול הסובייקט המצולם, ובאופן זה מאפשרת את נוכחותי בעבודה. הנשימות הנשמעות ברמקולים המקיפים את החלל הן נשימתם של הילדים הישנים. על אף שקיבלתי את הסכמתם לצילום, מהלך הצילומים נתפש בעיני כמעשה ברוטאלי, חודרני, המטשטש את גבולות המותר והאסור בחיי משפחה, בחיי האהבה.

בסדרת עבודות הוידאו: "סיפורים לארוחת ערב" אני מקריאה לבתי בזמן ארוחת הערב. תחילתו של המהלך נטוע בהקראה ראשונה, ב-2005, כשהייתה בת חמש, ועד היום, 2013, כשהיא כבר בת שתים עשרה. הסדרה משקפת את המאבק בין היותי אם להיותי אמנית, ואישה בעלת רצונות תרבותיים עצמאיים.

עבודות הוידאו הינן חלק מסדרה. כולן עשויות מתוך אסטרטגיה קולנועית של ”Story Telling" אשר בוחנת את היחסים ביני לבין בתי וביני לבין עולם האמנות מתוך תפישה של אמנות=אמהות=חיים. עבודות נוספות בסדרה הינן: 'לוסיאן'-2011 ו-’בודריאר'-2012.

העבודה הראשונה בסדרה, 'פינקלקראוט', 2005, 6:06 דקות.

ב׳פינקלקראוט׳ המצלמה מצלמת את בתי ואותי בזמן ארוחת הערב. במהלך הארוחה, אני מקריאה לבתי כתבה על המהומות האתניות שהתרחשו בפריז 2005. ההקראה שלי נעשית באופן שבו מקריאים סיפורי ילדים, עם האינטונציות המתאימות. בתי, על אף שאינה ממש מבינה את "הסיפור", נמצאת במקביל בעולמה הפרטי, משחקת עם מסטיה, מקשיבה, מתנהגת, מגיבה, משתפת פעולה. עבורי ההקראה הינה אקט הישרדותי. אני מקריאה לה מה שאני בעצם רוצה לקרוא לעצמי, מה שמאפשר לי מצב של שפיות/הישרדות בתפקיד האם.

המאמר שאני מקריאה מתוך עיתון "הארץ", מציין את עמדותיו של הפילוסוף היהודי השמאלני לשעבר, פינקלקראוט, המואשם בגזענות כלפי האזרחים הצרפתים ממוצא צפון אפריקאי. תוך כדי הקראה עולות שאלות מקבילות, בין המצב שם, בצרפת, וכאן, המשקף פחד מפני האחר, המוסלמי, הערבי.

על בודריאר, מתוך הסדרה: סיפורים לארוחת ערב.

עבודת וידאו - ׳בודריאר׳, 5:03 דקות, 2012.

בעבודה 'בודריאר' אני מקריאה לבתי מקטע מתוך המסה של בודריאר: "רוח הטרור", כמו ב'פינקלקראוט', גם בעבודה זו נרקמים יחסי אמנות-אמהות-חיים. ההקראה נעשית כסיפור ילדים, כחלק מסדרה של סיפורים לארוחת ערב, מתוך אסטרטגיה קולנועית של Story Telling. עבודה זו היא חלק משרשרת חוויות אמא ובת, ומשדרת כפילות, נחיצות ומאבק סמוי על מקומה של כל אחת במערך המשפחתי המורכב. הטקסט המוקרא מספר על כפילות המגדלים, הכפלות, השעתוק, וההרס. דימוי המראה והסימטריה-של התאומים, על פי בודריאר, הפך בהקראה, באופן סמוי, גם לאנלוגיה ליחסים בין אם לבתה המתבגרת.

אצל בודריאר ניתן למצוא התייחסות למגדלי התאומים כארכיטקטורה שנבחרת "בצלמה של השיטה, (אשר) נבעה אך ורק משיבוט ומקוד גנטי בלתי משתנה"... (עמ' 32) כשהפתרון היחיד המוצע בטקסט הוא הרס הדימוי, הרס המונוליטיות. האם גם הפתרון ביחסי אם-בת הינו פתרון של הרס וניתוק? בהקראה זו הבת המתבגרת מכונסת בעולמה ואינה משתפת פעולה עם תהליך ההקראה. היא אטומה לאינטראקציה ה'ילדית' שהאם אינה מוכנה להשתחרר ממנה. ההקראה נפסקת רק עם הסתלקותה של הבת משולחן ארוחת הערב. בטקסט המוקרא שזור ז'רגון המוכר מעולם האמנות, המאפיין את השיח השגור בין אמנות לחיים, אך כאן קו התפר מאפיין נקודת מפגש חדשה, בין טרור, אמנות ואמהות. גם בעבודה זו נרקמים יחסים של כאן ועכשיו לבין תפיסות פילוסופיות חברתיות של אחד הפילוסופים המובילים והמצוטטים ביותר בעולם ובעולם האמנות.

עבודת וידאו: 'ממני אליך', 4:25 דקות, 2012

העבודה 'ממני אליך' הינה מעין יומן ויזואלי ומציגה התבוננות על עבודתי כאמנית בשלוש השנים האחרונות. העבודה מציגה שני מסלולי התפתחות והשתנות המאפיינים את עבודותי בשנים אלו, ומאופיינת בשפת קולאז' ויזואלי מתפתח.

המעבר הראשון הינו מדיומאלי. העבודה מציעה תחביר ויזואלי המגדיר את שינוי נקודת הכובד בעבודותי: מצילום, דרך ציור, ועד לוידאו ארט.

המעבר השני משקף טרנספורמציה תוכנית: מעבר מהעיסוק באמהות הפרטית שלי ובמשפחתי הגרעינית, כנקודת מוצא בעבודותי, להתבוננות על אמהותן של נשים אחרות. כעת, העיסוק באמהות אחרות הינו הפוקוס בעשייה האמנותית שלי. השינוי מתאפיין, אם כך, במעבר מהזירה הפרטית כנקודת מוצא לעיסוק בזירה הציבורית.

עבודת וידאו, שמונה הרמות, 2012-13, 04:20 דקות.

העבודה 'שמונה הרמות' 2012, נוצרה מתוך התבוננות על מושגים לשוניים שחוקים כמו: "חיבוק אמהי" ו"אמא נורמטיבית". כחלק מהעיסוק במושג האמהות בעבודות הוידיאו שלי בשלוש השנים האחרונות, גם עבודה זו בוחנת את האתוס האמהי כפי שהחברה הישראלית והאוניברסלית מגדירה אותו, על מרכיביו האינסטרומנטאליים הרבים.

ב'שמונה הרמות', ביקשתי משש אמהות להרים את ילדיהן. שתיים מתוך השש הרימו את ילדיהן פעמיים. העבודה נוצרת על ידי התערבות ומניפולציה דיגיטאלית, אשר בעזרתה אני פורשת את מרכיבי ההרמה/חיבוק ומאפשרת לפעולה זו להתפתח לכמעט טלטול, מקום המוגדר כמחוץ לקונצנזוס.

אני מבקשת להתבונן מחדש על ההרמה/החיבוק האמהי, או על "אמהות נורמטיבית", זו המוגדרת כמקום הרגשי, אך בהיותה גם פעולה עמלנית, מתוך האילוץ היומיומי, הדגמי והשחוק, היא עשויה להכיל קשת רחבה של רגשות: מהקצה המוכר של חיבוק והרמה, המכיל, האוהב, ועד טווח הקצה המוטרד, המותש, והבודד. הרמת הילד/ה נעשית שוב ושוב כיסוד סיזיפי מובן מאליו של פעולה אמהית. אני מבקשת להסב את תשומת הלב לרגע העלול להשתבש, להפוך אגרסיבי עד אלים. באופן זה אני מבקשת להתבונן על היתכנות השיבוש, ופורשת את האפשרויות הרבות בין אהבה, התמסרות ומשחק, שעלול, בנסיבות מסוימות, להגיע לאפשרות החורגת מכל זה, עד לטווח ההפרעה.

על הציור

בציור, האדום הוא הלבן שלי. משם מתחיל הציור. העבודות שלי מתחילות מתוך האדום. לעיתים קרובות שואלים אותי: למה אדום? תשובתי לשאלה נעוצה בנושאי העבודה שלי, המשפחה, גנטיקה, היותי אישה ואם. שם, בשבילי זה אדום. מכאן מגיע האדום. עבודות על נייר. האדום נמצא בבסיס אך במקרים רבים נשאר חבוי מתחת לפני השטח כתשתית הציורית שממנה מתחילה העבודה.

הבחירה בנייר כמצע הינה הבחירה באקט הציורי כמחווה גופנית חד פעמית, נגיעה של 'אל חזור', נעשתה תנועה, המכחול נגע בנייר, אין אפשרות לחרטה. שלא כציור על בד, הנייר אינו סובל עבודה חוזרת ונשנית, מחיקות ושינוי. בניית הדימוי והנגיעה הציורית, הינם חד פעמית. לפחות באופן שבו אני עובדת.

חזרתי לצייר לאחר שנים רבות של צילום. צילום עבורי היה ועודנו אמצעי לחיפוש ולהבנת הקונספטים האמנותיים שמאתגרים אותי. הציור שלי נובע מתוך הצילום, אך מתייחס לדימוי הצילומי באופן אוטונומי, כמו לוקח "מה שצריך" לטובת הציור, ומוותר על השאר. להבנתי, יכולתי לחזור לצייר רק אחרי שהחיפוש העיקרי שלי באמנות הובהר לי וכיום אני רואה ערך בפעולה הציורית כדי לתת ביטוי משמעותי לנושאים המעסיקים אותי: המשפחה, הבית והמבט של האם-האמנית בתוך ועל הבית.

עבודות הציור נחלקות לשניים על פי המצע שממנו הוא מתחיל. עבודות על נייר כותנה מ-2009 ועד היום, ואחרות המצוירות על מצע של נייר משי, החל מ-2011 ואילך. בשני המקרים הטכניקה היא שמן ואקריליק על נייר. על העבודות המצוירות על נייר כותנה חלים כללים שאינם יכולים להתקיים כשאני עובדת על מצע של נייר משי. האסטרטגיה הציורית המאפיינת את עבודותי היא של סימון וקיבוע הדמויות, אבל גם של אפשרות הנזילה, התאדות או התפרקות, אשר לעיתים מייצרת תחושה של אובדן, פגיעות ומוות.

הדימויים המופיעים בעבודות נגזרים מתוך צילומים משפחתיים שצולמו על ידי, או על ידי אנשים אחרים ממשפחתי. בעבודות המצוירות על נייר כותנה מתרחש תהליך רב רבדים. זה מתחיל מתוך המצע האדום, ציור דימוי ועליו משטח צבע, ציור וכיסוי, עוד דימוי ועוד מסך צבע. באופן זה נוצרות 'שכבות של אירועים', כמעין הבהוב של תודעה והדחקה, כיסוי וגילוי, וכמו תהליך של בניית נראטיב, זיכרון או תודעה משפחתית. העבודה מייצרת דיבור בין מה שנמצא מעל ומתחת לפני השטח המתלכד לכדי משפט לא מבואר. זה המעיד על מורכבות האירועים, היחסים, והתפקידים בתוך המשפחה.

האדום כצבע בסיס שמתחת להתרחשות הציורית מתפקד גם כחומר ראשוני הנושא מטען גנטי. החיבור לשאלות של גנטיקה, כמעט שאיתו אנחנו מניעים את עצמנו בעולם, העסיק אותי כבר מתקופת הלימודים בקליפורניה. כבר אז וגם היום ישנה נוכחות מתחום הגנטיקה האנושית בעבודותי. אז, בעבודות שהתבססו על טכניקה מעורבת, הופיעו צילומי רנטגן של מקבצי כרומוזומים אנושיים שנלקחו מהמעבדה לחקר הגנום [באוניברסיטת] סטנפורד.

בעבודות הציור [העכשוויות] שלי יש חזרה לדיון על המרכיב הגנטי והביולוגי והוא מאופיין על ידי נוכחות של דימויי מוח. המוח בצורותיו ובסימניו השונים החל להופיע בעבודותי לפני כשלוש שנים. השימוש בדימויי מוח מציין את נוכחות המרכיב הגנטי, אך גם מסמן את המרכיב הנפשי במערך הסבוך שנקרא אדם. אותן סכמות מסמנות את הנוכחות הביולוגית - המוח, מעידות בעבודותיי על הבסיס הראשוני להתפתחות תרחישי חיים, ובמקרה זה משפחתי, על המטען הגנטי המורכב שלה.

בעקבות העיסוק שלי בדימויי מוח נוצרה תכתובת מיילים ביני לבין חוקרת המוח האמריקאית ג'יל בולט טיילור. במהלך חילופי המיילים קיבלתי מטיילור דימויים סכמטיים של תרשימי דם במוח שפוענחו על ידי חוקר מוח במאה ה-19 ונקראים "the circle of willi" והם משמשים מאז כבסיס עבודה למחקר המוח העכשווי. תכתובת זו הניבה גל של עבודות נוספות שהתפתחו לסדרה של 32 פורטרטים ועבודות נוספות על נייר משי, בהן מופיע המוח כמרכיב מרכזי וחשוב בעבודותי.