היינריך צילא –

צייר ההווי האפור.

–

תקופת יצירתו של היינריך צילא ( 1858 – 1929), חלה בימי שינוי חד בשדה האמנות בגרמניה. מנהלי הסאלונים והמוזיאונים העירוניים ראו בציוריו הנאטורליסטים של פרנץ פון לנבאך את חזות הכל. אהובים במיוחד היו בעיניהם דיוקנאות כהים-בהירים של קברניטי האומה כקיסר וילהלם הראשון, מולטקה וביסמרק. לאהדה רבה בחוגי האצולה זכתה כ"כ יצירת האנס פון מארס. יצירתו הניאו-בארוקית השתלבה בזרם האמנות האידיאליסטית, האירופאית שבמחצית השניה של המאה י"ט. הניצנים הראשונים של האימפרסיוניזם שנראו בבדיו הכתמיים של מאקס ליברמן, ייסוד ה"סצסיון הברלינאי" בשנת 1900, ימי הסער של גוסטאב קלימט מראשוני ה"יוגנדסטיל" שבציוריו הדקאדנטים והארוטיים הפך ל"בירגר שראק" ("סיוט הבורגנים") — עוררו מבוכה ואנדרלמוסיה שמעטות כמותן בתולדות מלחמת ה"איזמים" באמנות. גולת הכותרת של "הסער והזעף" החדש ניתן לראות בהופעת האקספרסיוניסטים, שבדומה לעמיתיהם הצרפתיים, זעזעו את יסודות הפנתיאון השמרני של אמנות ארצם. יצירתם של השווייצרי פרדינאנד הודלר, עולמו הקליני של אדווארד מונק הנורבגי, השרו את רוחם של אנשי ה"גשר" ("די בריקה") והציירים כאנרסט לודוויג קירכנר, אריך הקל ודומיהם, התחרו ביניהם בעיוותים צורניים ולחמו כאחד בחידושיהם הקולוריסטיים של ציירי "הפרש הכחול". באווירה סוערת זו של "שקיעת האלים", חי ופעל הרשם ואמן הגרפיקה היינריך צילא, המכונה בפי כל "אבי הרחוב הברלינאי".

המעלעל באלבומים של רישומי צילא נזכר באקראי בסרטו של רנה קלייר "תחת גגות פאריז". אלה הם פנים קטנים, רשומים בקווים שחורים, מוצללים, הסובבים סביב ה"מילייה" של האיש הקטן. בבתים מפויחים, מוטים ליפול, בפונדקים מצחינים, בחצרות אפלות מתנהלת קומדיה אנושית עצובה-עליזה. עפרונו של צילא רושם כסייסמוגרף כרוניקה אפורה וקאריקאטורלית של יום חול. ברקע, חוגג את נצחונו ה"בידרמאייר", הנוצץ והמזוייף, המיוצג ע"י אנשי החוק והשררה. נשים פאטריוטיות מ"חיל הישע", בכובעים רחבי תיתורת מהוות ניגוד אירוני לפרולטריון מחוסר עבודה, לילדים מוכי-שחפת ופרוצות עלובות, גרומות בשר. איישם, תחת גגות ברלין מזמר זמר עיוור בליווי תיבת הנגינה באלאדות-רחוב, ה"מוריטטים", הידועים ממחזותיו של ברכט. הרישום החד והנוקב המלווה לרוב בטקסט סאטירי קצר הופך לכעין "קומיקס" מוגדל וכל סיפור מצויר מהווה חוליה נוספת בשרשרת האיור. דמיותיו של צילא נתפסו כבמצלמה נסתרת; קווים חזיתיים כקווי פרופיל, מדגישים את עיוות הפנים ומבעד לממדי הגוף ניכר מעמדה החברתי של הדמות המצוירת. צילא השתתף באופן קבוע בשבועון הסאטירי "סימפליציסימוס" ויחד עם לוויס קורינט, מאקס ליברמן ומאקס סלפוקט לחם את מלחמתו במוסכמות החברה. עם זאת שונה הקריקטורה של צילא מציורי עמיתיו.

האינטלקטואליזם הדק היה זר לרוחו ובדיחתו המצויירת היא פשטנית מיסודה ומובנית בתוכנה. בימי מלחמת העולם הראשונה חלה תמורה מסויימת ביצירתו. הפעם, לא הסתפק עוד ברישום לוקאלי של סביבתו הקרובה. הנוודים, מחוסרי בית, השכורים – הפכו לקרבנות המלחמה, כשהמפלצת הנאצית מאיימת עליהם ומבשרת את בוא ימי השואה והחורבן. בשנת 1924 מתמנה היינריך צילא לחבר ה"אקדמיה הגרמנית לאמנויות". העתון הלאומי "פרדריקוס" כותב לבחירתו: "היינריך צילא, צייר המחראות ונשים בהריון התמנה לחבר האקדמיה הפרוסית! נצרי את נפשך, בת השיר!!!" צילא ממשיך לשוטט במשכנות העוני ולצייר את דמויותיו כתמיד. בספר זכרונותיו הוא כותב בין השאר: "בימי הילדות הרשימו אותי במיוחד הליטוגראפיות של הוגארט["]. אז נגלו לעיני בברלין מראות המתוארים ע"י צ'ארלס דיקנס ב'דייויד קופרפילד'". רישומיו ותחריטיו הרבים של צילא אינם ידועים כיום לדור הצעיר ורק בגרמניה נזכר שמו.

גיאורג גרוס

"ההן הקטן והלאו הגדול"

–

שנת 1925 היא שנת מיפנה ביצירתו של היהודי ההונגרי גיאורג גרוס (1893 – 1959). המחאה האנארכיסטית של תנועת "דאדא" לא סיפקה אותו עוד ואז מצא בזרם של ה"ריאליזם החדש" כר נרחב לפעלו המהפכני. את "ההן" הקטן שלו וה"לאו" הגדול, שאב לדבריו מכתבי פלסתר של קורט טוכולסקי. הביורוקרטיה, הזלילה וסטיות המין שאוכלסו את רישומיו מימי ה"דאדא", התיחסו עתה ישירות אל זוועות המלחמה. הדפורמאציה הצורנית כמו-קוביסטית מימי ה"דאדא", פנתה מקום לרישום קווי וקונקרטי, התחום בטקסטורה נוקשה. בשנת 1928 מעמיד לרשותו הבמאי ארווין פיסקאטור סטודיו בתיאטרונו בברלין, שימש לו מעבדה נסיונית לרישומי לוואי בשולי ההצגות. גולת הכותרת בתקופה זו יש לראות ברישומי הרקע למחזהו של ירוסלב האשק "החייל האמיץ שווייק" אליהם אתייחס הפעם. רישומים אחדים עומדים כאן בסימן של התמודדות אירונית של האמן עם סגנונות ציור אסתטיסטיים כשל ה"יוגנדסטיל". הרישום "עץ החיים" מהווה פאראפראזה מאקאברית לעץ הגינאולוגי הנוצרי, שענפיו מסתעפים מהאדם הראשון ועד ישו. "עץ החיים" של גרוס בנוי קוים מאונקלים, לולייניים, דמויי סימני שאלה, עליהם תלויים כבובות עץ זעירות קרבנות המלחמה. מיתאר-קו רגיש, הצללת גוונים שחורים-אפורים מציינים את הרישום הסארקאסטי "היד והלב למען המולדת". קרוב לרוחו ההומוריסטית של האשק הוא "מיסדר המשתמטים". חיילי הקיסר עקומי רגליים, גלריה של גופות כחושים מסורבלים, מוכי שחין, חולים אמיתיים ומדומים, הם בשר תותחים הטוב ביותר. רישומה של חרפת המלחמה ניכר במיוחד באיור "נא לחייך". קצין מצוחצח ומהודר בלבושו, מצלם נערה תלויה על עמוד התליה ומבקשה לחייך. ברישומי אילתור אחדים חוזר ונשנה הנושא האהוב על גרוס של דמות היונקר הפרוסי. במשיכת קו אליפטית אחת, מצטיירות מסכות אכזריות של משרתי המיליטריזם הגרמני. הוואריאציה האירונית של גילגול ישו בימי מלחמת העולם, הצופה מעל לצלב במעוניו הנאצים, הוא מוטיב ידוע בציורי האוונגארד. מוטיבים דומים ניתן למצוא אצל אמיל נולדה ואילו מארק שאגאל עוטף את ישו הצלוב ע"י הגרמנים בטלית ותפילין. "ישו במסכת הגאז" של גרוס קרוב למבע סוריאליסטי. ישו הוא חייל קרבי, נעול מגפי עור, המלמל בפרפורי הגסיסה: "נא לסתום את הפה ולשרת". שורשי האפוקליפסה השחורה של גרוס נעוצים בנושא "שלטון המות", השכיח במיוחד באמנות הגותית ששרתה את האינטרסים של הכנסיה הקאתולית במלחמתה נגד הכופרים.

שבעה-עשר רישומיו של גיאורג גרוס בשולי המחזה "החייל האמיץ שוויק", המהווים פארודיה גרוטסקית שחורה ל"פייטה" הנוצרית, מעוגנים בתחום האמנות המגוייסת, שרישומה הפורמאלי ניתן לראות בחוגי ה"אגיט-גרופ" (אגיטציה ופרופגנדה) של ימינו.

הסיוט הפנטסטי של אלפרד קובין

–

יצירתו של האוסטרי אלפרד קובין (1877–1959) שאין דומה לה בתעתועי דמיונה, הינה מפגש רב-ממדי במישורים שונים בין תכני ספרות וציור. המלה הכתובה של הטקסט הספרותי עוברת תמורה בקונטקסט ציורי, תוך הדגשת הנעלם החזותי, הלובש באמצעות הקו והצבע תצורה מוחשית. איוריו של קובין לתנ"ך, לאגדות אבירים "ריבצאלי", ל"כפיל" של דוסטוייבסקי ולסיפורי פו, מהווים עם זאת יחידה צורנית אוטונומית, הבאה להרחיב את היריעה המאראטיבית מבלי שתיתימר לפרשה בלשון הרישום והצבע. ניתן לומר, שקובין כמו שיכתב מחדש בפחם, עיפרון, דיות וצבעי המים את יצירות המופת, כדי להדגיש בהן את סיוטיו הדמוניים וחלומותיו בהקיץ. כך הפך הציור לדברי קובין ל"פסיכוגראפיקה" אישית של הצייר. עם זאת, יש להבחין ברישומיו בסגנון ה"דנובה" שהוא מעין ענה ציורית, פולקלוריסטית שבאוסטריה עילית. הצטרפותו של קובין לקבוצת המודרניסטים "הפרש הכחול" היא פורמאלית ביותר ונובעת אך מקשרי ידידות אמיצים עם פאול קליי ופראנץ מארק. התכחשותו לצבע כמרכיב דומינאנטי (צבעי המים ברישומיו, אך מנמירים את האיורים) עומדת בניגוד מוחלט לתורת "המופשט הגדול" של קנדינסקי וקבוצתו. יצירתו האירונית מושתתת על מיתאר-קו מקוטע, משורבט ומסולסל כשהקשר בין אחד למשנהו רופף ומסתגר בטקסטורה קישוטית. הגוף כמו משתחרר מכובד משקלו ונוותר מסתכם בשלדים מוצללים, מקווקוים וסכמאטיים. התהליך הצבעוני ביצירתו הוא ספוראדי ומאולתר. הטכניקה המיוחדת של צבעי-דבק, הכוללת תערובת אקווארלית עם חומרים דבקים, מהווה אך שלב נסיוני וחסר חשיבות. את מקור השראתו אנו מוצאים בספורו הפאנטסטי ה"צד השני" (1908).

"...קדחת היצירה תקפה אותי; תוך מחצית השנה, בגבור יסורי, יצרתי את מיטב עבודותי. הדפים שלי שרויים ברוח נכאים של מחוז החלום וממחישים את חלומותי. למדתי להכיר את הפיוט של חצרות נדחות, עליות-גג חבויות, חדרי מדרגות מאובקים ושל צבעי לבנים חיוורות. סובבתי סחור סחור סביב הנימה המלאנכולית של עוני ועצובה, תוך נחשולי ריתמוס סודיים ומזועזעים, בקשתי לברוא צורות ביטוי חדשות של שיטה ליניארית, מסתורית ויוצאת דופן". איוריו של אלפרד קובין בעפרון, צפורן וחרט מאוכלסים דמונים ורוחות רפאים. הנושאים שאובים מאגדות עם עקובות דמים ובאלאדות עתיקות, בהן שורצים עופות טרף מאונשים, מפלצות אימתניות ופולחנים מפחידים. אך ה"מטאמורפוזיס" הסיוטי הוא בעיקרו תרגום סמלי של מציאות קיימת בימי הרג והאבדון. ברישום "השבויים היהודים", נראים כבר באופק גיטאות ומחנות ריכוז לעתיד לבוא; בעלי-מום כרותי רגליים ברישום "הנכים" שכמו נלקחו מציורי פאנטאסמאגוריה של בוש וברויגל הם בעלי משמעות קיומית ומשקפים בדומה לסיפורי ארתור שניצלר, יוסף רות והרמן ברוך את שקיעתה של הקיסרות האוסטרו-האבסבורגית.

רישומם של איורי קובין, שמרכיביהם הטראומטיים מזכירים את עבודותיהם של אנסור ורידון (קובין מודה בכתביו ברושם עז שעשו עליו השניים) ניכר בחוג הוינאי של ה"ריאליזם הפאנטסטי" בימינו, הרואה בו את אחד מחשובי הסוריאליסטים שבין שתי מלחמות העולם.

ברונו שולץ

והמיתוס של מחוז הילדות

–

… הציורים המאירים שכמו צומחים מיד זרה, הצבעים השקופים והצלולים! עוד היום, לאחר שנים, מוצא אני אותם בחלומותי, בתחתיות המגירות הישנות, זוהרים ורעננים כמו שחר – לחים מטל-הבוקר, דמויות, נופים ופנים.

ברונו שולץ (מתוך "סאנאטוריום בצל המות").

הסופר והצייר היהודי ברונו שולץ (1892 – 1942) יליד העיר דרוהוביץ' שבגאליציה המזרחית, התפרסם בזכות הרומן "חנויות הקינמון". שולץ שנרצח על ידי הנאצים בגיטו דרוהוביץ', לא השאיר אחריו עזבון אמנותי כלשהו. בתקופת חייו האחרונה הועסק בגיטו על ידי איש הגסטאפו, הממונה על הענינים היהודיים במחוז, בתור צבע, תפאורן-פנים וצייר הפורטרטים של הממונים עליו. יצירתו הספרותית והפלאסטית, הכוללת איורים לספריו "חנויות הקינמון",  "סאנאטוריום בצל המות" וסדרת תחריטים "מגילת עובדי האלילים" נוצרה לרוב בשנות השלושים. בחוגי הספרות הפולנית רווחת הדעה, שיריעת ספוריו צמחה מתוך איוריו. קוויו המשורבטים, המעומעמים והחפוזים, היוו תשתית ובנין-אב ליצירתו הספרותית המאוחרת.

בספרו המאלף "מחוזות הכפירה הגדולה", הדן ביצירתו של שולץ, כינס הביוגראף הפולני יז'י פיצובסקי את רוב איוריו עותקי תחריטיו.

בעיר האפורה, הפושטת מדי פעם את מחלצותיה היומיומיות ועוטה סוד קדומים – שולט ללא מצרים, דמיורגוס בורא העולם המיתי. במחוז הילדות האבודה נרקם המיתוס על האב יעקב, רב מג האהוב והנערץ. יעקב, הכל-יכול, מרחף סביב מנורת הנפט כעכביש, כדי להוליך לאחר מכן את בנו יוסף (ברונו שולץ) אל הקדמון, מהווה ניגוד קוטבי לבנו הכחוש, המוכה תמהון, כמפלל לנס וגאולה. הסקיצות החושניות והנברוטיות, מאוכלסות בדמויות מגומדות ורוטטות, בערב-רב של מאנקנים מאונשים, הסובבים בינם לעצמם.

הדמויות חוזרות על עצמן כמעט בכל איור ואיור. תושבי העיירה פושטים ולובשים צורה. האיור "יעקב, יוסף והאורח" מהווה אדפטציה מקראית, חופשית. האושפיז, הוא גוי טוב-מזג, שאינו שונה ממארחיו. באיורים ל"סאנאטוריום בצל המות" ובסדרת התחריטים "מגילת עובדי האלילים" (1920) בולטים תסכולים ארוטים ואובססיות למיניהן. בכירכרות סודיות, שחורות, מובלות נשים ערומות אל תוך הלילה. בתחריט "העיר הקסומה", מתפלשים גברים שפופים לרגלי נשים מפתות, המתנשאות בקומותיהן הזקורות מעל לבתי העיירה. המיתולוגיזאציה האירונית של חיי חולין משתקפת באיור "מאדמואזל קירקה". קירקה המקורית שהפכה גברים לחזירים, היא כאן לוליינית קירקס פרובינציאלי, המאלפת עדת גברים נפחדים. המוטיב החוזר והנשנה של האב ובנו, לקוח לדעתו של פיצובסקי מהבאלדה של גיתה "שר הלילה", האהובה במיוחד על שולץ. הוריאציות השונות על הנושא של היהודים בגיטו, שצוירו בשנת 1936, מהווה נבואה טראגית. הגורל הדמיוני כביכול, יתגשם בבא היום ושולץ כמו חזה מרוחו את מושבת העונשין הקפקאית.

יקשה עלינו למדוד את ערכיהם הפלאסטים, הצרופים של ברונו שולץ בקריטריונים בקורתיים מקובלים ואין להשוות את איוריו ואיכותם הצורנית אל יצירותיו הספרותיות, שמעטות כמותן במאה שלנו. את הנפלאה נבין טוב יותר לאור רישומיו ותחריטיו. המוסכמות האקאדמיות, על-פיהן נמדדת כאמור היצירה הפלאסטית, אינן הפעם מעניינות.