באחד מימי אפריל באתי לראיין את צבי מאירוביץ, בביתו, על יצירתו ועל האמנות בכלל. פרשתי את ניירותי על השולחן, הצגתי לפניו את שאלת הפתיחה לראיון. מוכן ומזומן לרשום את תשובותיו. אבל מאירוביץ במקום להיענות ליוזמתי, שתק. חשבתי: אולי שאלתי אינה נהירה לו! שתקתי וחיכיתי! מאירוביץ אמר: ״מה אוכל לומר על האמנות? מה אוכל לחדש לך במילים? ועל עצמי שנאתי לדבר!" ולאחר מכן – היתה שתיקתו נמשכת והולכת, כבדה, עקשת ומלאה.

לסירוגין, היה שולח מבטים נוקבים בי ובתמונותיו שבחדר האורחים שלו. אותה שעה נתקל מבטי באחת מתמונותיו החדשות: טריפטיכון, בעל אופי פיוטי, על הגבול הדק של המופשט שהממשות האוביקטיבית עוד הותירה בו מעין טביעת אצבעות: תופעות טבע שהפכו ממגע ידו של האמן למוסיקה, לפריחה... אמרתי לו: ״מאירוביץ, אמור משהו על היצירה הזאת, האחת!" תגובתו היתה ספונטאנית; המשורר שבו, התמונה ואני ניצחנו, כנראה, את שתיקתו ומאירוביץ הסכים לדבר.

שאלתיו מה קורה, לדעתו, בתהליך הטרנספורמציה של רשמי מציאות אוביקטיבית ליצירת אמנות? מה ההבדל בין טבע המציאות הממשית לבין האוביקט האמנותי? מה קורה לממשות בתנועתה על המבע המופשט?

תשובתו של מאירוביץ הניתנת בזה, מתייחסת לטריפטיכון הצבעוני שבחוברת זו. דבריו, בתמציתם, הם מעין תערובת של שירה והגות ויותר מזה: – נסיון בלתי אפשרי ליצור אקוויוולנט מילולי ליצירה פלסטית. ואלו דבריו:

״אולי נתחיל ככה; יש דרך אפורה או שחורה, עם עורב נחל וצמחיה שדופה וכביש שנעלם ומתחמק בתוך החול, פראי-קייצי. ואם כל זה הוא נושא לציור – הרי ברגע שאני מעלה קווים על הנייר, האובייקט נסוג, וככל שאני ממשיך לצייר האובייקט נעלם כמעט לגמרי. כלומר, נעלם מבחינת הטבע, ואז מתחיל ״הטבע של ציור״ רק של ציור, כמעט כבר ללא ״שייכות״. או אולי, אם להבהיר את זה: בעת העשייה (סטרוינסקי אמר : .I am a music maker) ובכן, בעת העשייה בא לידי ביטוי בצורה סובייקטיבית טבע של ציור, לא טבע של טבע. אולי יש איזה יחס גומלין רחוק בין הטבע והציור, המסוים כמובן, אבל הריתמוס של ציור מסוים הוא ריתמוס של הציור הזה, והוא לא מתחשב בשום דבר אחר, ולפעמים, בכלל, האידיאה באה אחר כך. והפרוש משחק רק תפקיד מישני. האינטרפרטציות מעניינות רק כשהן נובעות מאותו מקור שנובעת האמנות. ולמה טרפטיך? באמת אני לא יודע בעצמי. כמו שאמרתי: הדרך, המדבר, עורבי־נוח, המראה השומם הזה והצמחיה השדופה, כל זה נעלם בתוך החול ועולה ונעלם שוב. ובכן אולי אגיד ככה: הטבע עושה חלוקה, ואני עושה חלוקה אחרת.

וכאן הדרכים נפרדות. הטבע נשאר עם הכאוס שלו והציור זקוק לדיסציפלינה חמורה ועקבית בתוך הריתמים והקפריזה של הדף. ואם לחזור לנקודת המוצא שלנו, כלומר, לשאלה ששאלת אותי על התהליך הרוחני – זהו התהליך הרוחני. זוהי מין פאטא־מורגנה שנשארת לעמוד בתוך הדף.

אבל אני לא חושב שצייר מעמיד שאלות כאלה בפני עצמו. הוא פשוט מצייר, והוא בצרות גדולות עד שיוצא משהו.[״]