“ברצוני לגעת בדו-שיח שבין הפרט לבין המרחב הסביבתי שלו, לגעת בצליל אישיותו של הפרט בתוך תהודת המרחב. זוהי בעיית האדם. הצליל עולה אליך כסמל מנופי-טבע שונים, כמו מתוך עצמך…" (מיכאל גרוס)

במשפטים ספוראדיים של מיכאל גרוס, המתייחסים לדו-שיח בינו לבין הסביבה, טמון המפתח ליצירתו. הצליל העולה כסמל, לדבריו, משתקף בעבודות הצבע, האבן, העץ והברזל. ולא בדואליזם מדובר כאן, אלא בצליל אחד, החוזר והנישנה בגוונים שונים במכלול עבודותיו של גרוס. לציוריו המינימליסטיים, לדיוקנאותיו המעומעמים, למתארי-הקו האופקיים והאנכיים, כמו לאבניו ולעציו הפורצים אל המרחב – יש שפה אחת.

בשקיפות האויר של חופי-הכנרת ובאור השמש, נחשפו המשטחים בצבעוניות מוארת, צלולה ועדינה; העימות בין המהויות השונות של היצירה, לא טישטש את יעדו העיקרי, המסתכם בוידוי נוכח העולם.

במרכזה של כל יצירה יחודית, עמד הדיוקן העצמי של יוצרה, שניתן לזהות על-פי מרכיביו השונים, שלכאורה אינם מתיחסים אליו כלל. במרכז יצירתו של מיכאל גרוס עומד האדפ עם עצמו וסביבתו הקרובה. בדיוקנו העצמי, ממוקדת דמות בירכתי הבד, אך היא איננה עיקרה של הקומפוזיציה.

ה"אני" שלה, שרוי בשדה לבן, הדמות העשוייה משטחי-צבע בהירים ללא סימני היכר אינדיבידואליים, ממשיכה את חיותה מעבר לעצמה, בקרב משטחי החלל.

בדידותו של הדיוקן וכיסופיו לשייכות סביבתית מקרבות אותנו אל הלך הרוח האקזיסטנציאלי שביצירת מיכאל גרוס. עולם בדוי השרוי במצב מתמיד של זרימה ותמורה, יוצר רושם של רצף, אך עם זאת, מתחת לפני השטח, נדמה כי לפנינו חיפוש אחר זהותו של האדם, הניצב מול מרחבים ומישורים ריקים.

ובאשר לטכניקות והצורנות הפלאסטית ביצירתו: הדומה ההתמודדות הדו-ערכית בין הפריצה אל החלל והעצירה בשטח בציוריו המינימליסטים לעיצוביו המונומנטלים בעץ, אבן וברזל? כולם חופפים הגופים הפיסוליים את הלשון המתמודדת של תמונותיו, או שמא לפנינו שפת הבעה שונה, סימן למוטיבציה אחרת, שאין בינה לבין ציורי-הנוף ולא כלום? תשובה חלקית לכך, נמצא בפסל סביבתי בגן "סימון בוליבר" בירושלים, העשוי בטון מזויין. קשת מקומרת הנשברת בקציה העליון ופסגתה המרכינה מטה, יוצרת מעין "עקומת" שער שקיומו הוא נתון לסביבתו, בלתי נפרד מהטבע והאדם. המונומנטליות הפיסולית – הומאנית ורוחנית ביסודה, הקשת הינה בהישג ידו של כל אדם, שכמו נמצא מעומת עמה ובנופה.

במבט שני, יהפך הקימור הקשתי ל"אנטי-שער" שבשל משקלו הסגולי המופנם – שום מנצח לא יעבור דרכו!

בפסלים, כבכל ציורי מיכאל גרוס חוזרת ונישנית תשתית מגע בין קו, חלל ואדם ואין להפריד ביניהם.

הקבלה נוספת בין ציוריו ופסליו ניתן למצוא בציוריו ובאוביקט של ברזל צבוע, העשויים לזכר חללי הים.

המתח הנוצר בשניהם, הוא פועל יוצא של קרעי "הטלאי", שכמו מפרקים את בסיסה הגיאומטרי של היצירה.

בפריצתו של הגליל הלבן בפסל, כבחיפושי המרחב של מרכיבי הציור נוצרים צלילי רטט חרישים, המקפיאים לרגע את זרם התנועה, כדי להתפשט לאחר-מכן במרחבי החלל. דימוי פיסולי מעניין, ניתן למצוא גם בציור-שמן "גג וחלון".

בסיסו הרבועי, מצמיח מתוכו דימוי אובליסקי, שמוקדו הקווי מוצק ויציב, אך בהמשכו הופך לשברירי ורפה. המשטח הדו-ממדי יוצר אשליה של תחושת המרחב, מרחב הפורש את יריעתו מעבר לעצם המצוייר; המרכיב האובליסקי מהווה מעין גוף בתוך החלל, בעל מימד שקוף, שצורנותו הפלאסטית תואמת את המדיום הציורי והפיסולי האחד.

בציוריו, הבנויים בחלקם בשילוש של הקו לצבע, הצבע לחלל והחלל לאדם, מיכאל גרוס מעיד על עצמו, שעולמו בנוי "קונטרפונקט במהות מרחבית" שהוא אולי "קפריזה" של עצמיות הפרט… חתך ערוץ בשדה לוהט. קטע חלון בחלל האויר. קטע דלת. תנוחת שלשה גגות כתומים-דהויים, במרחב שדה ושמים…

בשיחות עם מיכאל גרוס, באיסוף החומר האינפורמטיבי ושכתובו – השתתפה עליזה קדם-שוקלניק.