מבצע הפסלים של קרן תל-אביב לספרות ולאמנות

המבנה ״וורמונט 1971, 72, 73" מאת האמן האמריקאי החשוב, קנת נולאנד, הוצב בחודש יוני, 1973, בפארק הירקון בתל־אביב. מבנה זה הינו הפסל השני מתוך ארבעה הכלולים במבצע נסיוני בעל אופי בינלאומי בתחום האמנות הציבורית, שאותו יזמה, מימנה ואירגנה קרן תל-אביב לספרות ולאמנות. כידוע, הפסל הראשון שהושלם במסגרת המבצע, בחודש מאי, 1973, היה ״עקידת יצחק״ של ג'ורג' סיגל, המוצב באולם הכניסה של ״היכל התרבות״. תקלות טכניות ולאחר מכן המלחמה ומצב הכוננות הצבאית הגבוהה והממושכת, גרמו לכך שביצוע פסליהם של מנשה קדישמן ויצחק דנציגר התעכב. סדר הביצוע – כלומר, קודם האמנים האורחים ולאחר מכן האמנים הישראליים – נקבע על מנת לחסוך משני האורחים סבל מיותר בקייץ הישראלי הלוהט.

מידות פסלו של נולאנד: גובה – 3.68 מ'; אורך 3.43 מ'; רוחב – 4.25 מ׳. החומרים מהם עשוי הפסל:  קורות עץ אלון, פלדת ״קור־טן״, פלדת אל-חלד, ארד. בדיו המופשטים הגדולים של קנת נולאנד, המושתתים על תימצות קיצוני ודרמטי של ערכי צורה וצבע, של קווניות וצורניות שהן גיאומטריות במקורן, אך מבלי שאמנותו תהיה ״גיאומטרית״ באופיה, מוכרים בקהילת האמנות הבינלאומית כאחד משיאיו של הציור המופשט של עשר השנים האחרונות. נולאנד איננו ידוע כפסל וזה משני טעמים פשוטים: ראשית, ״תפוקתו״ בתחום זה, לאחר פעילות של כחמש שנים, היא חמישה פסלים בסך הכל; ושנית, נולאנד מוסיף להתיחס לציור כאל עיסוק הכמעט יחידי ומשום כך, לא התפנה וגם לא היה מעונין במיוחד לפרסם את מעט פסליו ברבים.

הפסל הושם ליד ביתו במדינת וורמונט, לאחר קרוב לשלוש שנות עבודה בהן פורק המבנה והורכב שוב, פעמים אחדות תוך כדי שינויים וכיוון דקים ביותר. לדוגמה: בשל החלפת קורת עץ כבדה באחרת היה צריך לחכות שבועות ואף חדשים עד שגזע מתאים, יבש די צורכו, יובא אל המנסרה ויוכן ממנו קורה מחליפה. וכל זאת משום שהאמן הגיע למסקנה שהראשונה היתה מילימטרים ספורים קצרה מדי בהקשר הצורני הכולל. נולאנד בוחל מלדבר ישירות על אמנותו אך בעת שהותו בארץ בחודש יוני לצורך הרכבתו מחדש של המבנה, שמעתי מפיו כמה הערות בקשר לעיסוקו ה״צדדי״ הזה באמנות תלת־ממדית ולא צבעונית. אביא כאן שלוש מהן שלדעתי מגלות היבטים של ערכיו ושל דרך מחשבתו היוצרת.

״ישנם מעט מאוד פסלים טובים בעולם היום. אולם, לציירים טובים היכולת להיות גם פסלים טובים״.

בנקל ניתן לעמוד על כך שעבור נולאנד המעבר מיריעת בד לעיצוב של נפח וחלל ממשיים נעשה ברצף אורגאני וחלק לחלוטין. על כל פנים, עקבות סגנונו ותפישתו, שהיו מוכרים לנו על מסך ציוריו בלבד, ניכרים היטב בפסל. המבנה בפארק הירקון מהווה היבט פיסולי של נושאים מופשטים מסויימים שהעסיקו את נולאנד בציוריו בשנים האחרונות, כגון: חלל מרכזי גדול דחוס יותר או דחוס פחות שסוגרים עליו קווים מצולבים, וכדומה. הפסל והציורים מהווים פתרונות מקבילים כשהאחד כלל אינו תלוי בשני.

פרט מעניין הוא שחומרים גולמיים הם הם אשר היוו עבור נולאנד את הגירוי הראשון לעשות פסל. אלה היו לוחות פלדה שנשארו בסטודיו של ידידו הקרוב, הפסל דוד סמית, לאחר מותו. עצם היות החומרים חלק מעזבונו של סמית הנערץ ושקשה היה לנתק אותם מסגנונו של סמית הרתיע את נולאנד, תחילה, אך בכל זאת, לא עמד בפני הפיתוי ורכש אותם.

״פיסול הינו עיסוק הדורש הרבה זמן״.

בניגוד לדעת רבים. תהליך היצירה של נולאנד הינו אינטואיטיבי ואף ספונטאני. אין בתהליך זה חלוקה לציוריו. נולאנד ציין שעל אף זאת, קצב עבודתו בציור לשלבים של תכנון וביצוע. האמן איננו מכין סקיצות מהיר מאד והוא מספיק הרבה. הוא נמנה עם היוצרים המגבשים את יצירותיהם תוך כדי עשייתם. עם זאת בכל חטיבת תמונות הוא מתרכז ברעיון מנחה מסויים שאין הוא סוטה ממנו באותו פרק זמן.

ברור שיישומו של אותו תהליך במדיום של פיסול בעל  ממדים גדולים (ובעל משקל של טונות, המחייב מזלג הרמה או מנוף בהרכבה ובפירוק), ללא דגם מדוייק לפי קנה מדה או ללא דגם כלל וכשהיצירה המוגמרת הינה תולדה של שרשרת ארוכה של קביעות, פסילות, בדיקות, הרהורים, שינויים, וויסות דייקני בלתי־מתפשר אין ה״תפוקה", יכולה להיות גדולה.

בביצוע פסליו נעזר נולאנד בפסל צעיר המטפל בצדדים הטכניים (עוזר זה, יאן וולפ, גם ליווה את נולאנד בשהותו כאן ופקח על הרכבת הפסל מחדש). במשך תקופה מסויימת העסיק נולאנד עוזרים בביצוע ציוריו. בשיחה כאן, אמר לי נולאנד שהוא לא ימשיך בשיטה זו והחליט לחזור ולעבוד שוב ביחידות. כנראה, ששיטות הייעול שכוונתן להגביר את ההספק אינן מתישבות, בסופו של דבר, עם אישיותו או עם אופי יצירתו. עיסוקו של נולאנד בפיסול מצוי מחוץ לתחום של לחץ מועדי-תערוכות תכופים, הסכמים עם מזמינים וחישובי כדאיות, שאמן בעל פירסום בינלאומי בתקופה שלנו חייב להתמודד אתם ללא הפסק במשך שנים רבות – לחיוב ולעיתים גם לשלילה. התרשמותי היא  שנולאנד גמר בנפשו להנות מכל רגע של יצירה ״חפשית״ מעין זו שהפיסול מאפשר לו ורואה באיטיות העשייה דוקא ברכה.

ייתכן גם, שהשקעה עצומה זו של זמן ולבטים בכל פסל ופסל (בד בבד עם הרב-חזיתיות שבטבע של יצירה פיסולית) גם מעלה את משקלו ומורכבותו האמנותיים לעומת הציורים של נולאנד, הנתפשים על־ידי מבקרי אמנות וגם על ידי האמן עצמו בסדרות  ובחטיבות. דומה שפסל אחד של נולאנד איננו ״שווה״ לציור אחד בודד שלו אלא לצרור ציורים. במובן זה, הפער הכמותי בהספקו של נולאנד בשני ענפי האמנות, קטן מכפי שנראה תחילה.

״מעולם לא ראיתי מיזוג מוצלח של צבעוניות עם פסל״.

תגובתי הראשונה לידיעה שנולאנד מעוניין להציב פסל בתל־אביב היתה שהפסל בודאי צבעוני. נולאנד הבהיר שאין ״צבעים״ בפסל אלא מצויים בו ״ההבדלים הטבעיים של חומרים״. ואמנם ברק, גוון, חלקות, חספוס, משטחים חלודים (של ה״קור־טן״), הירוקת הגוברת של הארד ("הירוק יצור קשר בעתיד בין הפסל לבין הדשא מסביב"), משמשים בפסל כמעין ״פאלטה״, בנוסף לאור והצל החריפים שבו.

האם קביעתו של האמן ביחס לצבעוניות מורכבת בפסלים, מכילה רמז כי הוא בעצמו עשוי לנסות ולמצוא פתרון אישי למה שנראה לו כבעיה כללית שלא נפתרה עדיין? לא הספקתי לשאול אותו.

״הפסל הינו חמור מאד״, אמר (לא לחינם החליט להקדיש דוקא אותו לספורטאים הישראליים שנרצחו באולימפיאדת מינכן ב־1972), ובשל כך הביע ספקות אם הפסל יתחבב על הקהל. הוא היה מופתע ומאושר כשנודע לו שקבלן הבניה שבצע את משטח הביטון עליו מוצב הפסל, איש שאיננו אוהד נשבע של האמנות ולא אספן, הפליט, ״לפי דעתי, אדם בעל נטיות דתיות יכול בהחלט למצוא בפסל זה משמעות״. כמובן, נולאנד לא התכוון לנושא מוגדר ובודאי לא לאובייקט פולחני, אך רוח דבריו של אותו קבלן, בהתיחסו לאוירה המיוחדת שחש בפסל וסביבו, הלמה כנראה את כוונותיו של האמן. הוא ראה בכך סימן מעודד.

(ראובן ברמן היה המרכז של מבצע הפסלים).