איטליה היא ארץ מעבר. מי שעבר אותה לאורכה ולרוחבה נתקל בתופעה שארץ זו בנויה למעשה משתי מדינות שונות: הצפון – שמרכזו במילאנו, והדרום שלפי דעת הצפוניים מתחיל כבר ברומא. ב״מדינת״ הדרום שלטת המנטליות של הים התיכון: מילה אינה תמיד מילת כבוד, חוסר יעילות מתקבל בהבנה והשעונים פוסקים ללכת מיד לאחר שקנית אותם. הצפון לעומת זאת הוא מרכז עסקים בינלאומי, ומקשר בין המזרח למערב. פה מרוכזים מפעלי תעשיה גדולים וכאן יושבים גדולי מעצבי המוצר האיטלקים, הידועים בעולם כולו. בעקבות מלחמת העולם השניה חולק העולם לשני גושי ענק עם כמה איזורים אפורים בלתי מוגדרים. הלאומנות היתה בשפל מדרגה והיה צורך במרכז תרבותי עולמי שיהיה נטראלי וחסר עבר פשיסטי או נאצי. כך נבחרה בטבעיות רבה פריז, מה גם שהיתה ידועה מתמיד כעיר סובלנית למהגרים. מרכזיות זו נגמרה דוקא בתקופתו של דה-גול ששאף להיות ״הראשון בין-שווים״, חיזק את הלאומנות בעולם כולו וגרם בעקיפין לירידתה של פריז כיוון שנתפתח חרם אנטי-צרפתי מצד הקליינטים הגדולים שבעולם אמנות-האמריקאים. המרכז האירופאי עבר ללונדון כיוון שהיא עיר אנגלו־סכסית. היא אומצה מיד ע״י האמרקאים כיורשת של פריז. אם הסיסמא היתה עד אותו זמן שהעולם הוא יחידה אחת בגלל אפשרויות הקומוניקציה הבינלאומיות (טלוויזיה, מטוסים) הרי בעקבות עליית הלאומנות עלו וצצו מרכזי תרבות לאומיים חדשים, שהדגישו את השוני והמיוחד להם, ולא את המאחד. ניו-יורק המציאה את הפופ האמריקני, גרמניה – את הריאליזם האכזרי, סקנדינביה את המופשט הקר, ומילאנו – את ה״חומרים החדשים״. אומרים האירופאים: ״אנו מפתחים אמנות שונה זו מזו כיוון שכל ארץ מתגוננת בצורה אחרת מפני האמריקניזציה של החיים״.

אם העולם המערבי והקומוניסטי כאחד פוזלים לעבר אמריקה מדוע אין הם יוצרים אמנות בנוסח אמריקני? 'התשובה״ – אומרים האירופאים – ״היא כיוון שבסתר לבנו אנו בזים לאורח חיים כזה. אנו מסתייגים מנוקשות עסקית, ממיכון ומיעילות. ארוחה אמריקנית היא ארוחת עסקים ואילו עבורנו היא חוויה רוחנית ואסתטית וכו' וכו'. אנדי ווארול אמר: האידיאל שלי הוא להיות מכונה, אי אפשר להתאים אידיאל זה לחברה כפרית מיסודה שמתבשמת בניחוח של העצלות כמו האירופאים״.

הדור הצעיר של האיטלקים עבר את חוויות המלחמה ואת הפצעים שעדיין לא הגלידו בדומה לספרדים, לבלגים, לצרפתים ולגרמנים, אך מדוע איטליה כל-כך שונה בתגובתה האמנותית משאר אירופה? אני חושב, שהאמנות האיטלקית נוצרה מתוך ה״אנטי״ לעומת החיוב שהוא הבסיס של שאר האסכולות. האמנות הזאת מבוססת על שלוש ״אנטי״ – אנטי-תרבות, אנטי־פיגורטיביות ואנטי-צבע.

אנטי תרבות

החברה הממוסדת של איטליה דורשת מהאמנים הצעירים לכבד את העבר. הארץ מלאה יצירות הקלאסיקה הרומית: פסלים של אתלטים, עירומים של נשים, ציורי הרינסאנס והבארוק. הגעגועים לעבר המפואר מביאים לאידיאליזציה של האמנים הקלאסיקניים. הברונזה, צבעי השמן, והזהב הופכים לפרות קדושות. ככל שהלחץ על הצעירים היה גדול יותר כך ההתפוצצות היתה חריפה יותר. אין עוד ארץ בעולם בה מרוכזות יצירות הפאר של העבר בחיכוך כל כך חריף עם חיי היום-יום. הצעירים, שרגשי הנחיתות שלהם מפני העבר שמשו להם מחסום בפני אסכולות חדשות, החלו בניפוץ טוטאלי של אלילים, הם חיפשו חומרים שיהיו ההיפך הגמור מהחומרים האציליים של הברונזה והכסף, והמעבדה המודרנית נתנה להם את מבוקשם: חומרים סטריליים ואנטי-אנושיים, חדישים, זולים וחסרי כבוד – החומרים הפלאסטיים. אם הברונזה היא סמל לעולם הישן ולסדר חברתי, הרי הפלסטיק הוא סמל לאנארכיה ולעולם חדש, בעקבות הפלאסטיק אומצו חומרים נוספים חשופים וזולים מלכתחילה – זכוכית, אלומיניום וכו'.

אנטי פיגורטיביות

הצרכנית מספר אחד של אירופה בעבר היתה הכנסיה הקתולית. גדולי האמנים שבעולם עבדו עבורה ולפי הזמנתה. בגלל הצורך של המוני העם הפשוטים לראות תמונות של קדושים שימשה הפיגרוטיביות כאידיאל של האמנות. הנוף לא שימש אלא כתוצר לואי וכתיפאורה.

הכנסיה האיטלקית מעורבת בחיים החומרניים יותר מכל ארץ באירופה. כספה מושקע בבית חרושת פיאט, במניות הבורסה, בחברות תיירות, מפעלים, מסעדות ובתי מלון.

בפקודת מוסוליני היא שוחררה גם מתשלום מסים חוקיים לממשלה האיטלקית. לא פלא שהאמנים הצעירים, שרובם שמאלנים בדיעותיהם נלחמו בכנסיה ובפיגורטיביות שהיא ״ייצגה״ בעזרת המופשט הטכני האנטי-פיגורטיבי.

אנטי צבע

הדקות, הרגישות של הקלאסיקנים, והצבע התרבותי בתור ״פרה קדושה״ נוספת הביאו לריאקציה וכך נבחר הלבן כצבע יסוד באמנות האיטלקית החדשה, הוא קר ועיסקי. והוא מכיל בתוכו את כל צבעי הקשת. ע״י הלבן שוללים האיטלקים מהחומר את חשיבותו ומצבעי השמן של העבר את מעמדו. הבולטים שבין הצעירים הם: פומודורו, אלויני, קאמארז'ו, פונטנה, ברטוצי, ג'ילארדי ופיסטולטו ועוד רבים רבים.

ההבדל בין הפופ האמריקני לפופ נוסח איטליה הוא בכך שהאמריקאים רואים ב״קיטש״ של חברת השפע את התרבות העכשוית ולומדים לחיות עימה ואילו האיטלקים נזונים מרגשי ״אנטי״ חזקים ומשתמשים ב״קיטש״ כבנשק.

אמריקה ואיטליה עזבו את הציור המסורתי וייצרו זרמים שהחלו מנקודות מוצא שוות, אך המנטליות המקומית הביאה לשתי אסכולות שונות זו מזו, אחת היוצאת מתוך החיוב ואחת – מתוך השלילה.