האחרון שבא לנהל את ״המדרשה״ מלא בכוונות טהורות שב הביתה ללונדון, מעט מריר, וגם לראשת המוסד החדשה, הילה פלג, כדאי להמתין עם פירוק המזוודות. תגובה לראיון איתה

*

חינוך ואמנות הולכים יחד פחות או יותר כמו צבא וחינוך. רק אקטיביסט/אמן/אוצר אידיאולוג תמים, אנין ובעל דופק יציב, או אחד בעל אוריינטציה צפון קוריאנית, יכול עדיין להאמין בשילוב אמנות עם חינוך. "המדרשה" לא מחנכת לכלום. "המדרשה" הוא סמינר למורים לציור ולעיתים גם לאמנות, נקודה. החיבור בין הרוח לחינוך עשוי בתפרים דילטנטיים גסים ובמצלול דמגוגי מישהו זוכר מי היה ראש המדרשה הקודם? והקודם לקודם?

פעם, לפרק זמן של שני עשורים פחות או יותר - בעיקר בשנות ה-70 וה-80 - המדרשה בבית ברל היתה מקום בעל משמעות לשדה האמנות המקומי. זה קרה בעיקר בגלל אמן ולא ״מנהל״ - רפי לביא - ובזכות צירוף מקרים פלאי. לביא, "סתם עוד מורה", שלא אחז בתפקיד ראש המדרשה (בראש המדרשה עמד בזמנו צייר מינורי ודהוי לחלוטין), היה מורה דעתן, סמכותי פסקן ונפוח עד להתפקע מכריזמה; אמן בעל השקפת עולם אמנותית שהעדיפה את ה״מה״ על פני ה״איך״ - כלומר, על פני המיומנות הטכנית.

המפגש בין המה של לביא לרוח הזמן הקונספטואלית, שבסיסה הוא המצאות, רעיונות שנונים ופסבדו אינטלקטואליים, ייתר את האיך - עד כדי ביטולו המוחלט. כל זה בליווי בוז ארוך לכל מה שהוא חפץ "יפה" בעל פוטנציאל סחירות, ועם אמונה לוהטת - של לביא והצייטגייסט - בביקורת ותפיסתה ככלי ערכי והכרחי מובנה לתוך הוראת האמנות ובפעולת האמנות עצמה. בקיצור הרבה עונג, רוח וצלצולים. מתוך האש הגועשת הזו צצה לנו "דלות החומר", מעמודי התווך של האמנות הישראלית לטוב וגם לרע כמובן.

כל זה בזכותו של לביא ובעזרת הסטודנטים הצעירים שהריחו טוב ממנו את כיוון הרוח וסחפו אותו עמם לכיוונה. והעולם נהג כמנהגו. רוח הזמן זזה הלאה ואין מקום יותר (לעת עתה) לדמויות אוטוריטטיביות נוסח לביא. הביקורת הוחלפה בשיח מנומס, ממש חוות ליטופים, והאמנות הפכה למולטי־מדיומלית, למערבולת "בלתי אחראית" של סגנונות ושפות.

ראשי המדרשה שבאו אחרי לביא עשו בעיקר לביתם וצבעו אותה בשכבות רבות של אפור חיוור. הפיכת המדרשה למוסד אקדמי וקבלת הסמכה מהמועצה להשכלה גבוהה אינן הישגים להתהדר בהן, אלא הישגים מפוקפקים הראויים לכל גנאי.

וכך ממלאים את מדשאות המדרשה סטודנטיות וסטודנטים שכל שחפצם הוא בקבלת תואר אקדמי באופן הקל ביותר. הרי מה אפשר לעשות היום ללא תואר אקדמי, בטח לא להיות אמן ואיש רוח. אם לא נהיה אמנים, לפחות יהיה ממה להתפרנס, נחזיק בתואר ובתעודת הוראה.

לכן, אם יורשה לי להשיא עצה לראשת המדרשה החדשה, הילה פלג, שמהראיון עמה היא מצטיירת במלאת כוונות טובות: כדאי לה להמתין עם פירוק המזוודות. האחרון שבא לנהל את המדרשה היישר מלונדון היה מלא אף הוא באמביציה ובכוונות טהורות. הוא שב הביתה, ללונדון, מעט מריר, מבלי שהגשים ולו במעט את תוכניותיו השאפתניות.