"פמיניזם הוא האוונגרד האחרון של המאה העשרים".[1]

בתקופה הנוכחית, כאשר גל תערוכות פמיניסטיות מציף לפתע את העולם המערבי, קשה לזכור שעל אף שפמיניזם הוא אחת התנועות ששינו את פני המאה העשרים, הדיבור עליו עדיין מלווה בנימה אפולוגטית. עקרונות התנועה עדיין מהווים בעיקר "מס שפתיים" במרבית מוסדות האמנות החשובים בעולם. "מדוע, אם כן, מוזיאונים ממעיטים להכיר בתנועת האמנות הפמיניסטית?" שואלת מאורה ריילי, שיחד עם לינדה נוכלין אצרה את התערוכה Global Feminisms שנפתחה לאחרונה במוזיאון ברוקלין, והיא מיד עונה:

סקסיזם ממשיך להיות כל כך מושרש בתוך השיח המוסדי, בשפה ובהיגיון של עולם האמנות המיינסטרימי, שלפעמים קשה לראות את זה. זה די מדהים עד כמה זה מודחק. אנשים אומרים: אמניות נשים מצליחות מאוד, התקדמנו כל כך. התשובה שלי היא: בולשיט. תסתכלו על ההבדל בין מה שמשלמים אמנים לבין מה שאמניות משלמות על נוכחות במוזיאונים, בגלריות ובתערוכות נושא ובתערוכות ממלכתיות. הסתכלו, למשל, על הקומות הרביעית והחמישית ב־ MoMA: רק 4 אחוזים מהעבודות המוצגות הן של נשים, וזה אחרי הארגון מחדש של 2004! במאמר שלי בקטלוג התערוכה Global Feminisms חקרתי את המספרים של אמנים/אמניות המוצגים ונאספים במוזיאונים לאמנות עכשווית. הסטטיסטיקה אפילו גרועה משחשבתי. ובשביל אמנים שאינם לבנים זה אפילו גרוע יותר. זה אף פעם לא מפסיק להדהים אותי שלמרות עשרות שנים של אקטיביזם פוסטקולוניאלי, פמיניסטי ואנטי גזעני וגיבוש תיאוריות, "הרוב" של עולם האמנות ממשיך להיות מוגדר כלבן, אירופאי אמריקאי, פריבילגי, ומעל לכול, זכר. לפנינו עוד דרך ארוכה.[2]

כאשר הממסד משדר מסר כל כך ברור לגבי נשים, אין פלא שאמניות מובילות רבות מתכחשות למה שנדמה מבחוץ כחלק מרכזי באמנות שלהן. להלן סקירת עיתונות חלקית:

בגיליון האחרון של Frieze מספרת הכתבת ג'ני סורקין, שהאמנית טרייסי אמין מנעה פרסום כתבה על אודותיה, משום שזו נכתבה בהקשר פמיניסטי. אמין טוענת שהיא "לא פמיניסטית ולא רוצה להיות מזוהה עם פמיניזם"[3] (בהארץ מסופר שקנתה חולצה שכתוב עליה, "ככה נראית פמיניסטית").[4]
באותו גיליון דווח גם שהאמנית מרינה אברמוביץ' אמרה בכנס שהיא לא אמנית פמיניסטית, ועוררה תגובות זועמות בקהל. [5]
גם האמנית הישראלית תמי בן תור הרגיזה את הקהל בכנס פמיניסטי בניו יורק כאשר הצהירה, "אני בכלל לא חושבת על פמיניזם"[6]
באותה כתבה מספרים גם שני בעלי גלריות ניו יורקיות נחשבות אשר דווקא מציגים אמנות נשית, עכשווית ובועטת, שימליצו לאמניות שלהם לא להעיד על עצמן כ"כאלה".[7]

אז מהו בעצם המסר? מה זה אומר שבשנה בה כתבי עת מרכזיים בנושא אמנות מוקדשים לפמיניזם; בשנה שבה שני מוזיאונים גדולים מציגים תערוכות מקיפות שעוסקות באמנות פמיניסטית בעבר ובהווה[8]; בשנה שבה יצירת המפתח של ג'ודי שיקאגו, The Dinner Party, זוכה סופסוף לתצוגת קבע במרכז חדש לאמנות פמיניסטית שנפתח בברוקלין - מה זה אומר שאפילו בשנה כזו אמניות רבות עדיין רואות בהצגת עבודותיהן בקונטקסט פמיניסטי צעד השווה להתאבדות מקצועית? גם בארץ, בכל שנות קיום המדינה, ניתן לספור על אצבעות יד אחת או שתיים את האמניות שמציגות את עבודתן כפמיניסטית. הסיבות לכך שונות ומגוונות, וראוי לבודקן.

גיליון 10, "פמיניזם ואמנות ישראלית" של כתב העת המדרשה עוסק ביחסים המורכבים בין אמנות כפרקטיקה תרבותית לבין פמיניזם כמחשבה פוליטית בישראל. שני התחומים ארוגים בשדות שיח רבים, משפיעים עליהם ומושפעים מהם לאורך שנים רבות. לכן ההחלטות לגבי אילו טקסטים ייכללו בגיליון היו קשות. נדמה שכאשר עוסקים בנושא שהמחקר עליו דל בהקשר המקומי [9], ועשיר כל כך ברמה העולמית,[10] כל החלטה על כיוון מסוים היא הדרה של הרבה אחרים (ואחרות) – הדרה שבנושא כמו פמיניזם עשויה לשדר מסר פוליטי וחברתי קשה. עד כדי כך.

ובכל זאת, ההחלטות נעשו. ההחלטה הראשונה היא לכלול גרעין חזק ומרכזי של מאמרי מקור חדשים, בתקווה לייצר מקור ביבליוגרפי ישראלי שיהיה לעזר בכל מחקר עתידי בתחום. ההחלטה השנייה היא לנוע לאורך הציר: אוצרות פמיניסטית, תערוכות פמיניסטיות, אמנות פמיניסטית. זאת מתוך שאיפה לספק מעט מן הצורך בתמונת מציאות רחבה ככל האפשר. המאמרים מתמקדים בניסיון לשכתב את ההיסטוריה (הלא מספיק כתובה) של האמנות הישראלית, באופן שמנכיח עשייה פמיניסטית שלא בהכרח נקראה ככזו בשעתה.

בין המאמרים משיקים קווים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא המתח שבין המושגים נראות/עיוורון שנוכח – לעתים מפורשות ולעתים בין השורות - כמעט בכל הטקסטים. במקביל מאפשר הגיליון הצצה להווה באמצעות דימויים של אמניות, בעיקר צעירות, אשר משקפים תמונת מצב בה אמנות עם הקשרים פמיניסטיים חיה, נושמת ונושכת. כמו כן מכיל הגיליון תיק עבודות לאמנית מיכל היימן, אמנית אשר כבר למעלה משני עשורים עוסקת באמנות פמיניסטית במובהק, באופן שבודק שוב ושוב את הדימויים שמהם מורכבת התרבות החזותית בעבר ובהווה.

קשה להגזים בתרומתו של המאמר מכונן השיח למה לא היו אמניות גדולות? (1971). מאמרה של חוקרת האמנות החשובה לינדה נוכלין, שפותח את הגיליון, נחשב לאחד הטקסטים החלוציים בנושא,[11] וזו הפעם הראשונה שתרגום מלא שלו מופיע בעברית. נוכלין מצביעה על הרקע החברתי-פוליטי-כלכלי-היסטורי-תרבותי שמידר נשים מעשיית אמנות בכלל, ואמנות "גדולה" בפרט. במקום לחפש את מעט האמניות הגדולות שהצליחו להסתנן מבעד לסורגים, נוכלין טוענת שיש לבדוק (ולפרק) את הכלא הממסדי, החינוכי והסמיוטי שבנתה סביבן החברה.

בהכללה גסה נדמה כי התנועה הפמיניסטית, על כל משבריה וגליה, פסחה על ישראל בכל הנוגע לשדה האמנות, ולתוך החלל הריק חדר הפוסט פמיניזם כנחליאלי שהקדים את זמנו ביותר מעשור. האמניות שפעלו בארץ בשנות השבעים היו מודעות, כפי שניתן לקרוא בקטלוג הנוכחות הנשית,[12] לתנועות הנשים ששגשגו במערב ואף הושפעו מהן במידת מה. אך כבר אז התייחסו אל עצמן כצופות בהן מבחוץ, במבט אשר ניתן לפרשו באופן כללי כמורכב, מהורהר, כזה שאינו נותן לסטטיסטיקות קונקרטיות על מצב הנשים להפריע למחשבות פוסט מודרניות מורכבות ולא חד משמעיות. זהו הסבר אלטרנטיבי, אופטימי יותר אם תרצו, לנימוק המתבקש, המפרש את "שתיקת הדגות" דווקא דרך נאמנות אדוקה למודרניזם, לדרכו של המורה והרב רפי לביא, למחשבה ש"אמנות צריכה לעסוק באמנות". אחרי הכול, טענה שרה חינסקי, "ישראל היא הקולוניה הקלמנט) גרינברגיאנית הכי יציבה במזרח התיכון".[13]

כך או אחרת, אף שתמיד היו יוצאות דופן, תנועה של ממש לא היתה עד סוף שנות התשעים. בעשור שסוגר את המאה העשרים החל לצבור תאוצה בישראל שיח אמנותי אקטיביסטי רב תרבותי. הוא בא לידי ביטוי, בין השאר, בגל של פרסום מאמרים וספרים [14] ובאצירת תערוכות העוסקות בזהות מזרחית אשר מופעלים עליה מנגנונים של דיכוי והשתקה, כמו גם בנשים מזרחיות אשר עליהן מופעל דיכוי כפול. שיח זה תרם רבות להעלאת המודעות הפוסט קולוניאליסטית בארץ, וכן לנראות של אמנות פמיניסטית מזרחית.[15] נראה כי מסגרת השיח על אמנות של מגזרים החווים דיכוי כפול - נשים מזרחיות ונשים פלסטיניות - גדלה והתפתחה בשנים האחרונות. זאת בעוד שמסגרת השיח הרחבה יותר – פמיניזם ואמנות בישראל – נשארה כמעט ללא התייחסות.

זוהי כמובן עמדתה של כותבת שורות אלה. עמדה שונה ניתן לקרוא במאמר היכן מסתתרת הגדולה האמיתית מאת טל בן צבי, מהאוצרות החשובות של אמנות מזרחית ופלסטינית. במאמרה היא מציעה מעין תגובה מקומית למאמר של נוכלין, תוך קריאה לשינוי רדיקלי. בן צבי טוענת שנשים רבות בישראל דווקא נמצאות בעמדות כוח בשדה האמנות, וכי הבעיה אינה טמונה עוד באפליה על בסיס מגדרי אלא בכך שנשים אלו אינן משתמשות בכוחן על מנת לקדם אג'נדה חברתית רב תרבותית בישראל.

בראיון שנתנה השנה לברברה מקאדם ואשר תורגם למען גיליון זה, נוכלין עצמה מרחיבה את המושג פמיניזם בהתאם לרוח הזמן ומדברת על פתרון רב תרבותי.[16] "הקרבות עדיין לא תמו,״ [17] טוענת נוכלין ומצהירה כי גם כיום, בארצות הברית, אמניות אינן מתוגמלות כמו אמנים והן צריכות להיאבק כדי לזכות בהכרה ובתצוגה. (בקטגוריה זו אולי נחסכת מאיתנו ההקבלה העגומה, שהרי בארץ רוב האמנים והאמניות אינם מרוויחים כלל...)[18]

בנוסף, דנה נוכלין במקום הייחודי של המדיה של צילום ווידיאו "כהתחברות לסירוב הנשי לקבל את השלטון הפטריארכלי על יצירת המופת המצוירת", כטריטוריה עצמאית המנותקת מכבלי ההיסטוריה להבעה. נועה גרוס בחרה ברוח זו תיק עבודות של אמניות וידיאו ישראליות עכשוויות, תוך שהיא מדגישה את היות הווידיאו כלי זמין שבאמצעותו יכולות אמניות לחקור את גופן, תרבותן וזהותן, להפיק את הדימוי של עצמן ולתקשר ישירות עם הצופה.[19]

במאמרן הקפיצה הקוונטית: אמנות פמיניסטית מיגל ראשון' ל'גל שלישי' מציעות ד"ר טל דקל ושירלי בכר קריאה אלטרנטיבית בהיסטוריה של האמנות הישראלית. הן משתמשות במודל הפמיניזם האמריקאי המחולק ל"גלים", ויוצרות "אחיות" בין אמניות פמיניסטיות מישראל ומארצות הברית על מנת לטעון שאמנות פמיניסטית ישראלית שרירה וקיימת. הסקירה הבין דורית של אמנות פמיניסטית המגיעה עד ימינו היא ראשונה מסוגה, ומהווה גם מקור ידע חשוב, בעברית, על הקשר ההדוק בין אמנות לתנועה הפמיניסטית בארצות הברית.[20]

שרי גולן בחרה במאמרה מטא נוכחות: פמיניזם ומגדר באמנות הישראלית - שני מקרי מבחן אוצרותיים לבחון שתיים מן התערוכות המרכזיות בשיח הפמיניסטי בישראל: הנוכחות הנשית שאצרה אלן גינתון בשנת 1991, ומטא סקס 94 שאצרו שלוש שנים אחר כך תמי כץ פריימן ותמר אלאור. למרות שניתן למנות לא מעט תערוכות בישראל שבהן הציגו אמניות נשים בלבד,[21] גם בהן, כפי שניתן לקרוא במאמר, הובע יחס אמביוולנטי לפמיניזם הן על ידי האוצרות והן על ידי האמניות המשתתפות. תוך שהיא בודקת את הייחודי בכל אחת משתי התערוכות ואת המנגנון הרטורי שהנחה את האוצרות, גולן מבצעת קריאה של התערוכות שהיא אלגוריה למצב הפמיניזם בישראל בכלל, ובאמנות בפרט.

גם אסנת רכטר מתמקדת בצד האוצרותי של שדה האמנות, דרך מעקב אחר פועלן המתמשך של שלוש אוצרות מרכזיות. במאמרה אריאלה אזולאי, שרה בריטברג- סמל וגליה בר-אור: שלוש נשים אוצרות באמנות הישראלית משנות השמונים ועד היום, מבצעת רכטר קריאה מחדש של עשייתן, כותבת היסטוריה שמעולם לא נכתבה, הכוללת תובנות חדשות ופורצות דרך – למשל, האפשרות לקריאה של דלות החומר כתערוכה פמיניסטית.

כמה מתווים על ז'אק דרידה ומיכל נאמן מאת מיכל בן-נפתלי הוא המאמר היחיד בגיליון המתמקד בפועלה של אמנית אחת. בן-נפתלי מנתחת את פועלה האמנותי של מיכל נאמן כפעולה דקונסטרוקטיביסטית, ובאופן נטול היררכיה המערבב כתיבה אישית, אינטימית, העוברת מסלון ביתה של הכותבת ומהתאהבות בציור בתערוכה עד לשפה אקדמית, פוסט מודרנית גבוהה, לעתים כמעט בלתי נגישה לקורא בלתי מיומן – היא עושה הקבלה וחיבור בינה לבין המתודה הפרשנית שהציע ז'אק דרידה. כתיבתה, שאינה פמיניסטית מובהקת, מורכבת ואינה נכנעת לתכתיבים. הופעתה כאן מהווה הצעה להתכתבות בינה לבין מסורת של כתיבה "נשית" ביקורתית.

היקפו של הנושא ו"קוצרו" של הגיליון חייבו אותנו שוב להעביר מספר טקסטים חשובים על אודות ומאת אמניות הנוגעים בשיח הפמיניסטי, לאתר האינטרנט של המדרשה. זהו אינו מקום של גלות אלא של פעילות והמשכיות.

המאמרים הבאים בכתובת: 975=www.beitberl.ac.il/Links/LinksPreview.asp?ID

אריאלה אזולאי

היא אינה חייבת דבר לאיש זולתה - על האמנית נטי שמיע עופר.

נועה גרוס

ייצוג נשי בווידיאו-ארט ישראלי.

רקפת וינר עומר

מניפסט: כדאי לאישה לסרב ללכת ל"מקומות העבודה".

מעולם לא יצא לאור בישראל כתב עת (או ספר) העוסק בפמיניזם ובאמנות מקומית. נפלה לידי הזכות הבלתי אפשרית לערוך אסופת מאמרים ראשונה העוסקת בנושא זה. כתיבת ההיסטוריה של האמנות הישראלית נמצאת עוד בחיתוליה. גיליון זה שואף להיות חלק ממשימה זו ומנסה לפתוח דיון, לשאול שאלות, לעורר תגובות ולעודד המשך כתיבה ישראלית פמיניסטית.

ברצוני להודות לנשים והאנשים שגרמו לגיליון חשוב זה לקרום עור וגידים: לעורך הראשי גלעד מלצר על האמון, העזרה ונתינת ההזדמנות הלא מובנת מאליה;

ליאיר גרבוז ולכל חברי מערכת כתב העת, ובפרט לדגנית ברסט ורועי רוזן על שיחות מרתקות ומלמדות; למוזיאון חיפה ולאוצרות תמי כץ פריימן ואילנה טננבאום על שיתוף הפעולה המרגש; למיכל לסטר האהובה על הליווי, התמיכה ועל עצות חכמות ויקרות מאין כמותן; לאסנת רכטר, גנית אנקורי, שרי גולן, נועה גרוס, נעמי סימן טוב ושרון פוליאקין על שותפות ותמיכה, מקצועית ורגשית; תודה למשפחתי ולחברי; וכמובן, תודה לכל הכותבות והאמניות שתרמו לגיליון זה.

עינת עמיר, אפריל 2007

המדרשה גאה בכך שזו השנה השלישית שכתב העת יוצא בשיתוף פעולה עם מוזיאון מרכזי בישראל. גיליון 10 מלווה בתערוכה מירוץ שליחות, שאוצרות אילנה טננבאום ועינת עמיר ושתוצג בחודשים יוני עד ספטמבר 2007 במוזיאון חיפה לאמנות.

סמוך לסגירת הגיליון, כאבנו לשמוע שרפי לביא, ממקימי המדרשה, ואולי האמן והמורה שהכי מזוהה עם המסורת שלה, נפטר בגיל 70. בשם המדרשה, כתב יאיר גרבוז כמה מילים לזכרו.

גריזלדה פולוק מצוטטת ב: Kathy Deepwell, "Curatorial Strategies and Feminist Politics", N. Paradoxa, vol. 18, 2006, p. 5
Helena Reckitt, "Unusual Suspects: Global Feminism and WACK! Art and the Feminist Revolution", N.Paradoxa, vol. 18, 2006, pp. 34-41.
Jenny Sorkin, "Social Construction", Frieze 105, March 2007, p. 35.
צפי סער, "חיים של אחרות", גלריה, הארץ, 30 במרץ 2007, עמ' 8.
Kristin Jones, "The Feminist Future: Theory and Practice in the Visual Arts", Frieze 105, March 2007, p.57. 19
Jori Finkel, "Saying the F Word", ARTnews 106, February 2007, p.118.
7. שם, 119.
אוצרות: ריטה מנדס פלור ושולה קשת) בבית האמנים בירושלים. מזרחיות בגלריה עמי שטייניץ בתל אביב (2000, אוצרת: שולה קשת). שפת אם במשכן לאמנות בעין חרוד (2002, אוצרת: טל בן צבי), קריאה מזרחית (2002) שהוצגה במשרד החינוך בתל אביב לרגל יום האישה הבינלאומי. פרויקט מזרחיות וערביות באמנות החזותית בישראל, תערוכות נודדות בשישה יישובים בישראל (2006-2005, אוצרת: שולה קשת).
בעולם פוסט מודרני המונח פמיניזם, ללא אחייניו הפוסט קולוניאליזם ותיאוריות הג'נדר (שזכו, מאז ומתמיד, לרייטינג גבוה יותר) מאבד ממשמעותו ומתוקפו.
ברברה א' מקאדם, לינדה נוכלין על ריבוי הפנים של האמנות הנשית בת ימינו, בגיליון זה.
למיטב ידיעתי לא נעשתה בישראל בדיקה משווה בין שכר אוצרים ואוצרות, סכומי רכישת עבודות, מקבלי פרסים, ואחוז השתתפות בתצוגות מוזיאליות בין נשים לגברים. בבדיקה אקראית שערכתי של מספר אמניות הנשים שמיוצגות בגלריות החשובות בתל אביב, לעומת מספר האמנים הגברים, הסטטיסטיקה נטתה באופן גורף לרעת הנשים.
המאמר המלא על הנושא מאת נועה גרוס נמצא באתר האינטרנט של המדרשה.
חנה ספרן פרסמה לאחרונה ספר חשוב וחלוצי, העוסק בפעילות פמיניסטית בישראל ומשתמש במודל האמריקאי. ר': חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות, פרדס, 2006. כמות החומר הנכתב בארצות הברית על פמיניזם היא משמעותית, אך כתיבה על פמיניזם מחוץ לצפון אמריקה צריכה להיות מודעת לשונות ההיסטורית, התרבותית והפוליטית. זוהי מגבלה של הפמיניזם האמריקאי שצריך לשים לב אליה גם כשהיא לא נאמרת. הבדלים בין גזעים, דתות ומעמדות אינם יכולים בשום אופן להיקרא קריאה זהה במקומות שונים.
בין תערוכות הנשים הנוספות בישראל: החלק המלא של הסימן 1, נובמבר 1993, גלריה בורוכוב, תל אביב אוצרת: אילנה טננבאום. פמינה ספיאנס, 1996, בית האמנים, ירושלים, אוצרת: נירית נלסון. אמניות באמנות ישראל 1998-1948, 1998, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: אילנה טייכר. אוברקראפט אובססיה, דקורציה ויופי נשכני, 2003, הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה ובית האמנים, תל אביב. אוצרת: תמי כץ-פריימן. אפליה מתקנת, 2003, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת אלן גינתון. ליגה, 2005, בית בנמל, תל אביב. אוצרת: גליה יהב.