סימפוזיון בינלאומי לאמנות הפלאסטית בעין הוד (25-21.5.73)

ב-4 ימי עיון ודיון השתתפו 12 אורחים, 6 מצרפת. מישל הוק – מנהל מוזיאון לאמנות מודרנית בפאריס; פייר רסטני – מבקר אמנות ידוע; מוריסון, ופייאטו ציירים; הנרי שופן – משורר העוסק בקומפוזיציות צליליות (ר. אופוס אינטרנאציונל, ינואר 1973) ואיונל ג'יאנו, פרופ' לאמנות ומו"ל של ספרי אמנות. בין הישראלים השתתפו: פרופ' שרפשטיין, פרופ' מנדלסון; מבקרי האמנות – רן שחורי ואמנון ברזל; הצייר רפי לביא ומרסל ינקו.

"כוורת ללא מלכה", "תוהו ובוהו", "כאוס", "לאן פנינו מועדות" – אלה היו מילות המפתח בדבריו של מרסל ינקו. לדעתו הגיעה העת לערוך שולחן דיונים פתוח וגלוי בפרט למען הצעירים ה"אומללים" שנקלעו בעל כורחם לדרך ללא מוצא, למבוי סתום של סבך האמנות החדישה של שנות השבעים.

פיאר וסטני הציג את הזרמים החדישים, מאז 1907 (בראק), 1921 (שוויטרס), 1960 (ראושנברג ובצרפת של שנות הששים קבוצת הריאליזם החדש: איב קליין, ארמן, טינגליי, קריסטו, סזאר, ספוארי ואחרים) נקבעה התפישה של השחרור ההדרגתי של האמן ממשקעי התרבות המסורתי, מעצם עשיית היצירה, כדי להגיע להתנהגות עצמה במטרה להציג את הלוגיקה של האובייקט המצוי ולראות אותו בהקשר למשמעות הפסיכולוגית של האוטורפורטאג'ה של היוצר. לדוגמא – ארמן מציג בגלריה קיבוצי אובייקטים מצויים כמו פח "ניו-יורקי" טיפוסי כיצירת אמנות. באירוע אחר הוא מפוצץ מכונית ע"י חומר נפץ. סזאר עורך אירוע סביבתי של שפיכת חומר כימי נוזלי המתייבש תוך כדי התהוות והמדגיש את יופי החומר עצמו בלי כל שאיפה לשנותו, אותה התפתחות חלה באמנות אקולוגית וסביבתית – נעשים נסויים אקולוגים במדבר נבאדה; בביתו ברוסיה – על חוף הים השחור, בקרים; בסלווקיה

עורכים אירוע סביבתי באיזור הטאטרה. לדעת רסטני אותו עימות של האמן עם סביבתו, עצם הפעילות האקטיבית מסוגלת לתרום יותר מאשר כל פעילות נאו־פולקלוריסטית קלאסית ומיושנת במקצת ולעולל שינוי מהותי בעולם בכלל.

לעומתו השווה ג'יאנו את אותם אירועים של היום רק לדקדנציה ממוסחרת והישווה אותם לרוח הלוחמת של הדאדא אשר השתמשו באספקט השערוריה כבאמצעי לחימה וזעזוע ולא כבמטרה בפני עצמה. לדעתו האמנות היא תוצאה של אהבה ופתיחות לעולם ולא של חידושים מהפכניים דסטרוקטיביים.

רפי לביא רואה את עתיד האמנות בדרך ההמחשה. לדעתו חייבת אמנות להיות מעורבת מבחינה פוליטית וחברתית ועל כן עליה לצאת מקירות המוזיאונים והגלריות ולהיות מופצת באמצעות אפיקי התיקשורת למיניהם כמו: הטלויזיה, שידורי רדיו, לוח המודעות, הרחוב ומודעות עיתונים – או אפילו בצורת אינפורמציה המועברת באמצעות הדואר. על החברה יהיה בעתיד לתמוך בקבוצת האמנים מבחינה כלכלית, בביצוע ההמחשה אשר תדרוש תמיכה כספית גדולה מאשר בעבר בגלל יוקר האמצעים. וכאן חייבת תודעת האמנות להשתנות באופן קיצוני בציבור ובחברה שקיימת בה צנזורה מנטלית חמורה של אנשים צרי אופק, של פקידים קטנים וחנפנים, של קהל בלתי סובלני, של שביעות רצון והתעלמות טוטאלית מחומרת המצב השורר בחברה שיש בה נטיה לכיוון ריאליזם סוציאליסטי, נוסח ירושלים של זהב וללבנטיניזם.  רסטני ענה לדברי רפי שעוררו סערת רוחות בקהל שלבנטיניזם פירוש הדבר לחרוג מעצם הנושא שהוא סימפוזיון בינלאומי ולדון בבעיות פנים של ישראל. הוא אמר שאמנם בעית העתיד באמנות היא בעית אמצעי המחשה של המאס־מדיה, אלא שיש לצפות בעתיד לשיפורים טכנולוגיים מרחיקי לכת, כשבאמצעות המצלמה האודיו-ויזואלית יוכל כל אדם ליצור ולהפיק יצירת אמנות פרטית משלו ולהקרין אותה ישר על מסך הטלוזיה החדש – ובכך להשתתף באופן פעיל המרכזית ביצירה עצמה.

את האספקט של "אמנות לשם אמנות" מבטא הצייר פייאטו מהאסכולה אבסטרקט-טאשיסטית ורואה את האמנות כתוצאה של ביטוי אמוציונאלי של הרגש המתבטא בהתפתחות איטית והדרגתית של האמן.

מוריסון, צייר מהאסכולה האבסטרקט-קונסטרוקטיביסטי (ידיד אגם) מדבר בשם "אמנות לשם האמנות" ועל האספקט השכלתני שבה; על אמנות טהורה, מזוקקת, שהיא תוצאה של שליטתו הטוטאלית של האמן ביצירתו והנובעת מהתייחדות האמן עם היצירה במשך שעות, ימים ושנים. הוא מתנגד לערבוב תחומים; נגד הספרות באמנות והאמנות בספרות ונגד האיזמים למיניהם – נטוראליזם, מטריאליזם, רגיונאליזם, סוציאליזם, מיסטיציזם. האמנות האבסטרקטית הפכה לדעתו במשך 50 שנות קיומה ליותר צרופה ואבסולוטית – לאמנות המביעה את הרגש ואת הצבע בלי דמות, בלי צורה אלא אך ורק במכלול של קווים וצבעים, לדעתו קיימת תמיד ההתפתחות באמנות – אלא שהיא בלתי צפוייה. (הוא הציג את ההתפתחות של האמנות האבסטרקט-קונסטרוקטיביזם עם מונדריאן, לוזה, ביל, אגם, וזארלי, מורטנזון ואחרים).

שופן הציג מופע צלילי, שירה המושגת על ידי הקלטת רעשים שונים או רק רעשי קול האדם. פרופ' שרפשטיין דיבר על האספקט של האמנות כאקט פסיכולוגי והשווה את מערכת העצבים של האדם לזו של החיה בכלל ושל השימפנזה בפרט. הנטייה לחידוש מאפשרת לבני האדם להישאר עירניים לחיים ולהנצל משעמום ודכאון. האויב בחברה המערבית עכשיו, אינו לדעת פרופ' שרפשטיין התוהו-ובוהו, כי אם השיעמום. השינויים הקיצוניים מסמלים אי יציבות תרבותית המובילה לתרבות עשירה ומבוססת ואותם אמנים בלתי יציבים (כמו ג'קסון פולוק, איב קליין ואחרים) קונים את יתרון הצלחתם קונים את יתרון הצלחתם בחייהם; ואילו אם אדם השפוי פחות או יותר בדעתו, יעדיף, במקום הצלחה מסחרית להתפתח באופן איטי כשכל פעולה נובעת מקודמתה – מאחר והאדם העל-אנושי הוא תת-אנושי ברוב המקרים.

פרופ' מנדלסון רואה את השתלטות הטכנולוגיה והמדע על האמנות כסכנה הרת אסון הגוזלת מן הפרט את חופש הביטוי האינדיבידואלי של האמוציות והרגשות. הסכנה היא שבעוד כ-10 שנים האדם עלול לטבוע במבול של מכונות המכתיבות לאדם את דפוסי חשיבותו במקום שהאדם ישאר הנווט הבלעדי של רגשותיו ומחשבותיו. פרופ' מנדלסון רואה את עתיד האמנות האור פסימי ביותר.

משה טמיר, נציג משרד החינוך, דיבר על "אמנות כמשרתת את המדינה ואת החברה שבה אנו חיים". לדעתו יש לחזור לערכים יהודיים וישראליים טהורים אשר חייבים להיות מושרשים בתודעת הקהל ושתהווה חלק מן החינוך של הילד כבר בתקופת הגן.

אמנון ברזל מחה נחרצות נגד דבריו של טמיר אותם כינה "שוביניסטים" וטען שהבעיה של כל אמנות ישראלית או לא אמנות ישראלית בכלל לא רלבאנטית בתקופה שמדובר באמנות קונספטואלית ועל ההמשך של דישאן. הוא התפלא שדווקא ינקו שהיה אחד ממחוללי המהפכה הדאדאיסטית רואה בחדשנות מצב של תוהו ובוהו. לדעתו מה שקורה היום באמנות אינו מסמל כל משבר שהוא. בעצם אף פעם לא היתה היענות לאמנות חדשנית כשם שהיא קיימת היום.

רן שחורי כתשובה לפייטו הגדיר את האמנות כמוצר אינטלקטואלי שנוצר מתוך מאבק, בדיקה ונסיום, ולא רק מתוך רגש (גם חיה מרגישה). לדעתו החשוב הוא שהמושגים דמוקרטיה וזמן יהווה חלק מהתודעה הכללית של הקהל משום שבאמנות אין נצח וכל אקדמיזם הוא שלילי ביותר. כמו כן אין להתעלם מכך שאנו חיים בפרובינציה ומייבאים אמנות בהווה כמו בעבר מהחוץ.

אין אמנות ישראלית ואין כל תקוה שתהיה כזאת בעתיד. רק כמה גאונים פותחים תמיד תקופה ואילו השאר מעכלים את אותה אבן שהגאונים זרקו, שנים לאחר מכן.

יש לברך על עצם קיום הסימפוזיון בעין הוד, אך בחירת המרצים ודרך הכנת הכינוס הגבירה את אי הוודאות והחטיאה בכך אולי את המטרה שהציב מרסל ינקו כמוקד הדיון.