פגישה עם חוה מחותן בתיה ברון

"אמנות איננה עניין של תחרות": אומרת הפסלת חווה מחותן "ועל כל אמן למצוא את דרכו שלו".

ההיכרות הראשונה שלה עם עולם הפיסול נעשתה ברחובות עיר מולדתה, פילדלפיה, שהיו עשירים באנדרטאות ובפסלים. בגיל שמונה ידעה כבר על אהבותיה ונרשמה לבית ספר לאמנות. בשנת 1946 עלתה לישראל והתגוררה שנים אחדות בקיבוץ חצור ובשנת 1950 השתקעה בבאר שבע.

פסליה מאותה תקופה הם פיגוראטיביים, הגישה היא אקספרסיבית וכבר יש בה רמז לשינוי שיחול בעבודתה.

"באותם ימים של תחילת מדינה", מספרת חווה מחותן, "היתה באר שבע מדבר רוחני. נסיעה לתל אביב היתה בבחינת מסע ארוך ומעייף והיתה קיימת הרגשת ניתוק קשה ותחושה שאני רחוקה מכל מה שמתרחש באמנות, לא רק בעולם הגדול אלא אפילו בתל אביב הקטנה". מילגת למודים שקיבלה בשנת 1956 מטעם "קרן תרבות אמריקה ישראל" הוציאה אותה מבידודה והטילה אותה לתוך מרכזי האמנות הגדולים של אירופה וניו-יורק.

"תקופה זו", אומרת הפסלת, "היא שהשפיעה על מעבר מפיסול פיגוראטיבי לאבסטראקטי, אם כי המעבר עצמו היה הדרגתי". מעבר זה כבר ניכר בסידרת הראשים שעשתה באותה תקופה. גושי העץ המלוטשים או המחוספסים אין בהם דבר מן הראש הפיגוראטיבי אם כי הם נותנים תחושה של ראשים.

"הגעתי למסקנה", מסבירה הפסלת, "כי צורה חייבת לדבר בעד עצמה ואין צורך בציוני דרך".

עם סידרה זו של ראשים ועם פסלים נוספים היא יוצאת בשנת 1965 לייצג את ישראל בביאנאלה של סאן פאולו וזוכה להצלחה גדולה. שלוש שנים לפני כן היא מוזמנת ליוגוסלביה במסגרת של סימפוזיון בינלאומי לפיסול. פסלים מכל העולם הוזמנו לסימפוזיון זה. לרשותם הועמדו כל האמצעים הדרושים וניתנה להם האפשרות לעבוד כרצונם. ארבעה חודשים שהתה חווה מחותן ביוגוסלביה ויצרה פסל הכולל שלוש צורות, מעין דמויות, הקשורות זו לזו קשר אמיץ למרות שאינן נוגעות זו בזו.

בפסל העשוי שלושה גושי עץ גדולים בעלי טכסטורה מחוספסת וגסה משהו, יש תכונה אורגאנית של גידול והמשכיות שנגדעת בפתאומיות ויוצרת הרגשת מתח ודינאמיות עצורה.

"פסל זה העומד היום במרכז תיירות ביוגוסלביה", אומרת הפסלת, "שייך לסידרת התהלוכות שעליה עבדתי תקופה ארוכה. קראתי לסידרה זו 'תהלוכות' משום שכל הצורות הן אנכיות ופונות לכיוון אחד כמו במצעד או בתהלוכה".

בסידרת "המנחות" שעליה עבדה למעלה משש שנים ניכרת במיוחד האשה שבחווה מחותן. בסידרה זו ביקשה להעביר לשפת הצורה רעיון פילוסופי שעיקרו – יכולת הנתינה על כל גווניה.

היא מציגה רעיון זה מנקודת מבטה של האשה שהתברכה מטבע ברייתה ביכולת גדולה יותר של הקרבה, התמסרות ואהבה.

העץ שהוא כלי הביטוי העיקרי בסידרה זו שומר על צורתו המקורית של בול עץ עד כדי תחושה שהעץ משתף פעולה מרצון במעשה היצירה. ועל כך אומרת חווה מחותן: "היצירה נוצרת תוך כדי הידברות עם החומר. אני אמנם ניגשת לעבודה כשרעיון מוגמר בראשי ואף מקדימה לכך סקיצה ומודל מחימר. אך כשאני מתחילה לעבוד אני נותנת לעצמי לשכוח כל מה שידעתי ופותחת עצמי לקראת מה שיקרה ומתמסרת כולי למאבק עם החומר וזה שיוצר את המתח בעבודה".

מרכיב אופייני אחר בעבודתה הבולט כבר בסידרת "המנחות" הוא העימות והניגוד מצד אחד והקירבה והשייכות מצד שני בין גושי העץ שהיא מעמידה זה ליד זה, זה מול זה וזה על גבי זה ונקודות המגע המעטות הקיימות בין גושי העץ הן שיוצרות את הרגשת המתח ביצירותיה.

עקרון זה של ניגודים מגיע לשיא ביטויו בשתי הסדרות האחרונות שלה "אותות" ו"נופים" הבנויות על המיזוג מול העימות, הישר מול הקמור, גושים סטאטיים ושלווים מול דינאמיות ואי-שקט, צורות גדולות ופשוטות מול קטנות ומסובכות.

בניגוד לסידרת "המנחות" שבה הותירה את עקבות הגרזן בעץ בולטים וגלויים הרי שבסידרת "הנופים" שלה העץ חלק ומלוטש מאד[.] היא משתמשת בטכסטורות השונות של העץ עצמו ומדביקה שכבות בעלות טכסטורות שונות זו על גבי זו ויוצרת על ידי כך תחושה של נופים עשירי מבע, שדות, גבעות ורכסים.

המעניין בסידרה זו הוא העימות החריף הקיים בין המשטחים החיצוניים החלקים, מלוטשים עד כדי ברק והשלווים בעגלוליות שבהם או במישוריות שבהם לעומת הרגשת המתח והאיום החוצים, משסעים וקוטעים בפתאומיות את השלווה החיצונית.

פסל דמוי גבעה עגלגלה, חלקה ורגועה שראשו חצוי באופן חד מאד ושני חלקיו החצויים מושכים כל אחד בנפרד כלפי מעלה והצידה כמו רצו להתנתק זה מזה וזאת, כאמור, בניגוד קיצוני לצורתה העגולה, החושנית כמעט, של הגבעה והמעטה החלק והמלוטש שלה.

מבחינת הנושא קרובה סידרה זו לסידרת "האותות" שהקדימה אותה מעט. בסידרה זו רואה הפסלת את תשובתה למוות שעיקרה – חיוב החיים.

"תשובה זו", אומרת הפסלת, "הייתי צריכה להעביר לשפת הפיסול וזאת ביצירת צורות וצרוף צורות הנותנות תחושה של התרחשות ותנועה בלתי פוסקת של פתיחה וסגירה, קטיעה והתחברות". על סידרת הנופים התחילה לעבוד בעקבות מלחמת יום הכפורים. "היתה זו מעין אנאלוגיה למה שארע ביום הכפורים, אלא שתוך כדי עבודה התרחב הרעיון והקיף את הקיום האנושי".

ואמנם הנופים שלה כמוהם כחיי האדם. כלפי חוץ הם שלווים ושלמים בעוד שבתוכם מתנהל מאבק שבמקרה הטוב הוא מתגלה במרומז ובמקרה גרוע הוא פורץ החוצה ומביא בעקבותיו הרס גמור[.]

רעיון זה מעבירה חווה מחותן אל גושי האבן והעץ על ידי קטיעה פתאומית של צורות עגולות, על ידי שיפוע פתאומי וחד שבירה חריפה של משטח חלק ועל ידי תלייתו על בלימה של גוש עץ עגלגל ויצירת התחושה שהנה הוא עומד לצנוח כל רגע.

סידרת "הנופים" היא שזיכתה אותה לאחרונה בפרס דיזנגוף ועל כך אומרת הפסלת בחיוך שלוו. "אני אפילו לא חשבתי על זה. היה זה הרעיון של ראש העיר באר שבע. הוא אמר שזה חשוב לעיר באר שבע והסכמתי".

אין ספק שיותר מן הפרס עצמו חשובה לבאר שבע עצם שהותה של הפסלת חווה מחותן בתחומיה. היא עשתה ועושה רבות לפיתוח התודעה האמנותית בעירה. לאחרונה היא מנסה להשפיע על הצד האסתטי של באר שבע על ידי הוספת מוקדי אמנות בשכונות. "בקרוב עומד להתבצע פסל גדול של פייגין", מספרת חווה מחותן, "הפסל יוצב בכניסה לעיר ועלי להודות ל'קרן תרבות אמריקה ישראל' שסייעה לנו בכך".

לדעתה אין צורך בפעולה מכוונת כדי לעורר תודעה לאמנות ואין דרך טובה יותר מהעמדתה של יצירת אמנות טובה במרכזה של שכונה.

עם זאת היא מודה שבלא חינוך אי אפשר ו״מרכז האמנויות לנוער" הפועל עתה בבאר שבע חייב להודות לה על קיומו.

הרגשת הניתוק שסבלה ממנה בעבר נעלמה זה כבר[.] היא מרבה לנסוע, מוזמנת להציג את יצירותיה בגלריות ובמוזיאונים שונים בעולם ופסלים גדולים שלה מוצבים במקומות רבים.

"העולם נהייה קטן", היא אומרת באותו חיוך רגוע שלה ומוסיפה, "בעולם קטן שכזה אין עוד מקום לאמנות לאומית ואמן טוב הוא אמן השואף ליחוד ולקו אישי".

–

אוזיאש הופשטטר – צייר מקורי מניצולי השואה, שסגנונו המיוחד מקנה לו מקום בין הטובים שבאמנינו.

הסגנון האמנותי-פילוסופי שלו משתקף בתמונותיו המתארות את האדם הנבוך העומד נדהם בפני בעיות התקופה.

(מתוך חוות דעת השופטים)

–

ראיון עם עודד פיינגרש מרים טוביה

אתה רואה את עצמך כשייך לריאליזם הסוציו-פוליטי ולמחנה האירופאי העוסק ברגשות ולא בהגיון, ואמנם באמנות זו ובאמנותך אנו מוצאים זיקות לפטישיזם, ציורי מחלות נפש, מזוכיזם וסאדיזם. כיצד הגעת לכך?

תחילה התוודעתי לחווית הפחד[.] זה קרה לי דוקא בפריז. הייתי שם כארבע שנים, זר וחסר אמצעים בעיר גדולה. שם התגלה לי שהדברים הבטוחים והקבועים הם דוקא הארעיות, חוסר הבטחון והלחצים, כשחווית הפחד היא המכנה המשותף להם. אז התחלתי לצייר המונים. אלו היו פנטומים אמורפיים העשויים בחלקם חיות, בתים וסתם עצמים. ציירתי שורות של יצורים כאלה, כי רציתי להראות את האדם כחלק של חומר חסר צורה, מעין ג'לי שאין לו סוף, ורציתי להדגיש את חוסר הטעם שבהצלחה. הכל נראה שם כיורה רותחת המעלה ומורידה במקרה חלקים ודמויות.

מה עשית כשחזרת ארצה?

כאן פניתי לציור שנעשה עפ"י התבניות של הקומיקס והסינמה-רומן, כי רציתי להגיב על נושא אחד שהעסיק אותי והוא הצריכה התרבותית הפאסיבית. ציירתי גבורים דו-מימדיים, בוק ג'ונסים, קאובויים ומרגלים. ערכתי בשנת 70 שלוש תערוכות בעת ובעונה אחת. תערוכה אחת שנקראה ״תמונות סנטימנטאליות עם פצצות אטום" ביפו, תערוכה שניה הקדשתי לפרנק סינטרה בגלריה "מבט", ותערוכה שלישית, ב"דוגית", בשם "פסיכו רישומים".

למה בחרת בסינטרה?

לדעתי הוא הסמל של האדם הבינוני שיש לו בחורות, כסף ואקדח וכן שייכות מסויימת למאפיה.

האלימות היא נושא שמרתק אותך, נכון?

כן, לדעתי אנחנו יושבים ורוצחים בדמיון. כאמן אני מנצל את הפריבילגיה שניתנת לי לתרגם דחפים אפלים לאמנות, ולזכות אפילו במחיאות כפיים ובהצלחה.

אני זוכרת שלפתיחת התערוכה ב"דוגית" הבאת קוסם אמיתי, מה היה הטעם לכך?

לאמיתו של דבר זה היה תחליף. היה לי רעיון אחר להזמין את מנהל המרכז לטילים בקליפורניה הידוע בשנאתו לסינים, אבל הוא לא הגיע, ולכן הסתפקתי בקוסם שהוציא שפנים מן הכובע. רציתי שאנשים יתייחסו לאמנות לא כאל דבר מקודש, אלא כאל קסם, תעתוע. לטריק זה היתה הצלחה עצומה, תור של אנשים הזדנב מדוגית עד דיזנגוף.

נושאי הפחד והפטישיזם נמצאים גם בתערוכה שערכת במוזיאון ת"א

אמנם כן. המשכתי בהם גם כאן.

יום אחד לקחתי אחד מן היצורים האמורפיים שלי והתחלתי לצייר את הגיהנום הפרטי שלי שהוא בסך הכל גיהנום בינוני ונורמלי. כאן התרכזתי בכמה נושאים: אחד היה הפטישיזם של הפחד רציתי לבטא באופן הפרימיטיבי ביותר את פחדי כדי לבטל אותם כמובן. הבעיה שעלתה בנושא זה היתה חוסר השורשיות של האדם בחברה העירונית המנוכרת ואימת החירות. ואדם יכול לעמוד על נפשו בקלות יחסית מול פחדים פיזיים וריאליים, אך הוא חסר אונים מול פחדים מופשטים.

ובכן, זה נוסח חדש של עבודת אלילים?!

נכון.

נושא אחר שהעסיק אותי הוא התבלות הגוף האנושי והמלחמה בזיקנה. סידרה שלמה בתערוכה היתה מוקדשת לפולחן היופי וללגלוג על המלחמה האבודה בהתבלות הגוף. ערבבתי מין בשאינו מינו, ויצרתי אנשים מלאי רחמים עצמיים וראוותניים.

ענין אחר שנתוודעתי אליו בפריז, ושעסקתי בו בתערוכה זו היה "המין האנונימי העקר שבין גבר ואישה בחברה העירונית". בג'ונגל האספלט והבטון נדחף האדם הבודד לקשר מיני וזאת כדי לבטל את תחושת הבדידות, אבל מאחר ואין כאן ביטוי לאהבה או נסיון להקים משפחה, קשר כזה הוא אשליה של חוסר בדידות.

באירופה המרכזית שהיתה תמיד מרכז לקנאות דתית נתפס הגוף כמקור כל החטאים ומכאן תסביך של שנאה עצמית, פולחן עינויי הגוף. דוגמא לנוסח זה של חטא נמצא בסרט הסנסציוני של ג'וסט ג'אקין – "סיפורה של או." כאן יש המשך להשקפה שהמין הוא מעין עבודת שטן ושהגוף הוא מקור כל רע.

נדמה לי שרישומי נמצאים בין הצורה האנונימית של הגוף הטכנולוגי חסר הרגש ובין תסביך קדמון של חטא.

הטכניקה שלך יש לה זיקות חזקות לגראפיקה

מובן, אני גרפיקאי במקצועי וכן אני מושפע מאסתטיקה של עתונות צהובה, שבועוני אופנה, פרסומת יומית בטלויזיה. זו איננה אסתטיקה אישית שלי. ואחרי משבר האמון במופשט היה צורך בריאליזם מסוג חדש ולכן חזרו באמנות לנוסחה פשטנית יותר שהיא הריאליזם הצילומי.

האסתטיקה שלי מבוססת על קונטרסטים של שחור-לבן. אין אצלי אפור שהוא המרכיב האמיתי של המציאות היומיומית.

למה בחרת, אם כן, בדרך קיצונית כזו?

לדעתי האמן הוא ססמוגרף של החברה האנושית ועל כן עליו להיות קיצוני.

אופן הציור שלך בנוף של הציור הישראלי הוא יוצא דופן, מדוע?

אני מכיר בארץ שתי קבוצות דומיננטיות; האבסטרקט הלירי מצד אחד והאסכולה של הקליגרפיה מצד שני, ואילו אני ריאליסט. הייתי אומר שגם מקצועי גרם לכך ענף הפרסום הוא מקצוע עצבני במיוחד כמו-כן אני מכיר בערך של המילה הכתובה, אני חי בתוך זה ואני אוהב את ההטחה בפרצוף שיש בפרסום.

האם אתה חושב שהופשטטר קרוב לעולמך?

הופשטטר הוא מאד אינטימי, אישי, ואילו אצלי הגיהנום הוא חברתי. וזהו גיהנום בזמן מסוים מאד[.]