קודם כל התבוננו. שלחו מבט מעגלי/פנורמי, הביטו גם למעלה, התקרבו והתרחקו, נועו אט אט לאורכם של הקירות והאקווריומים, בתוך ובסמוך וסביב העבודות של אבישר. הסו את הקולות. אל תתנו לזמזום המילים "החכמות" לחצוץ ביניכם לבין ההרהור וההיקסמות.
וותרו – ולו לצורך התנסות חד-פעמית – על האובססיה להבין, לדעת על מלא-מלא למה התכוון האמן.
למה להתאמץ? האם המובן הוא גם הטוב והיפה? ומה תיקחו אתכם הביתה במקום מחשבה וריגוש מיופי? פיצוח, פרשנות, תפישה בשכל המסוים?
אני יודע, הגמילה קשה. הרי הורגלתם לבהות באמן, לצפות למוצא פיו, לשלוח ידיים לעבר דפי ההסבר, עוד טרם העפתם ולו מבט חטוף אל עבר עבודת האמנות שמולכם.
כבכל גמילה אתם חשים ודאי בפיק ברכיים, סוג של אין אונים. עולה בכם המחשבה המופרכת שאתם לא מבינים באמנות ובשירה, שאתם נעדרי כישורים, שאין לכם את הכלים ואת הידע לפצח את כתב החידה הוויזואלי, את ההיגיון העומד מאחורי החיבור הכפוי בין הממצאים הארכאולוגיים הקפואים לבין המופע השמאני, האתני, הארוטי, המלהיב של אבישר.
המילים המפרשות עושות עבורכם את העבודה כמו חומר נרקוטי: אשליית ריחוף על ענן תרבותי, ניפוח מדומיין של שרירי האינטלקט והקולטורה. המילים, ברוב המקרים, הן צינוק של שעמום, במיוחד אלו הנצמדות לאובייקט האמנותי.
הן נבראו על פס הייצור של מכון התקנים האקדמי, זה מקומן ושם הן עולות ופורחות, אבל עם יציאתן אל העולם (האמנותי) ניכרת מוגבלותן. אז בואו ועשו מאמץ: חושו בכוח העילוי של השתיקה והצפייה הממוקדת.
האם פתיחת מכון לטיפולים קוסמטיים בליבו של מוזיאון הכט לא יכול להוות מפגש סוער? הצמדת מקרר מוצרי החלב מה"שופרסל" לממצאים הארכאולוגיים מהתקופה הכנענית, או הצבת ממצאים מהתקופה הכלקוליתית ו/או הביזנטית במרכזו של בוטיק Dolce & Gabbana או על המדפים בחנות Nike לצד נעלי air Jordan – לא יכולים להיות מדליקים?
בקיצור, המפגשים, היחסים וההצמדות שאנחנו מרכיבים – באופן מתוכנן או אקראי, בינינו לבין הזולת ובינינו לבין הטבע והחפצים שמסביבנו, כמו גם המפגש הפסיבי בינם לבין עצמם – הם נשמת אפינו. גם העדרם.
מהרגע שתחצו את סף המוזיאון, בחזרה אל הרחוב והאור המסמא, לא תוכלו שלא לגלות ולאצור בדמיונכם מפגשים מופרכים, מפתיעים ומופלאים, ויתפוגג מכם הצורך במפגשים תרבותיים יזומים מהסוג הזה.
יעקב מישורי
