קוקושקה נולד ב-1886. קנדינסקי היה מבוגר ממנו בעשרים שנה. בתקופת ״הפרש הכחול״ במינכן הוא היה כבר די מבוגר. איך קרה שאתה שהיית במינכן וקיבלת את החינוך האמנותי בזמן של איזמים רבים הושפעת רק קצת מהאכספרסיוניזם, אבל בעצם המשכת לרשום בצורה המקובלת במאה שעברה?

לפני זמן-מה עיינתי בספרו של קנדינסקי. השתעממתי וסגרתי אותו מיד. הפילוסופיה היא עניין משעמם עבורי כל עוד אינני עושה אותה בעצמי. זה עניין יבש. אינני יודע מה לעשות אתו. מעניינים אותי דברים חיים, העוזרים לי לשמור על עירנותי. כמובן חינוכי השפיע על התפתחותי. נולדתי בעיירה קטנה ומבודדת, בוכאן. חייתי בנעורי מחוץ למרכזים הגדולים של האמנות. אבי היה חזן ומורה בקהילה הקטנה. היינו שלושה ילדים. הייתי הצעיר. תמיד התבוננתי בלהט באבי כשהיה מצייר עיטורים לספרי תורה. קלטתי אז בעניין רב כל שהיה קשור לציור. יום אחד כשהייתי בן שש הבאתי לאבי את ציורי הראשון – פנים צוחקות ופנים בוכות. הוא התיחס לזה ברצינות רבה ונתן לי חמישה גרושים כפרס. זה היה הכסף הראשון שהרווחתי בחיי. אהבתי לצייר פנים.

איזה פנים ציירת אז?

בדרך כלל של אנשים מפורסמים. אני זוכר שציירתי הרבה את הקייזר וילהלם עם שפמו האדיר. ציירתי הרבה בעלי חיים, כל דבר שחי ונע. אהבתי לצייר את הנוף של מולדתי, את העצים הנפלאים. בפעם האחרונה כשביקרתי באיזור זה ראיתי ששם שורשי. צעדתי לבדי ביערות, טיפסתי על עץ בקצה היער. בתמונותי יש הרבה מהאין סוף, מהאופקים של האיזור שבו גדלתי. גם עכשיו כשאני מצייר אופק, תמיד קיים הצד הזה, הבלתי ניתן להשגה. חייתי בעולם רומאנטי ובכלל לא נגע לי מה שעשו האמנים המודרניים.

אבל מהטבע לא מקבלים רומנטיות או קלאסיות, אלא מתרבות. מאיפה אתה קבלת את הרומאנטיות הזאת מהציור או מהספרות?

אני חושב שמהספרות של המאה ה-19. קראתי הרבה. הייתי רחוק מכל מה שקרה במרכזים. היה לי חבר שהיה שולח אלי ספרים ועתונים כדי לעדכן אותי. רק בגיל שתיים עשרה הגעתי בפעם הראשונה לעיר גדולה, לפרנקפורט. הייתי מאוכזב שהבתים אינם גדולים יותר ושלים יש אופק, סוף. כשהייתי בן שבע עשרה בית הפסר לאומנויות שבו רציתי ללמוד היה סגור. ופרצה מלחמת העולם הראשונה. זה היה המאורע שהשפיע על כל חיי. אני התגייסתי ב-1916. האבדות בצבא היו עצומות ואז התחילו לגייס גם אנשים די מבוגרים, ציירתי אותם. הם נראו כמו ילדים.

תומאס מאן קיבל תחילה את המלחמה בהתלהבות. היא היתה בשבילו הגנה על תרבות גרמנית כפי שהצרפתים דיברו על הציוויליזציה שלהם, במשך המלחמה חלה אכזבה. האם אתה הלכת בהתלהבות לצבא?

אני התגייסתי מפני שהתביישתי לא להיות חייל, גבר בן 19 שמסתובב בין נשים. אבל אחי שהתגייס ב-1914, בתחילת המלחמה, היה מלא התלהבות ושמחה.

איך עברה עליך המלחמה? אני יודע עליה ביחוד מהצד הצרפתי-אנגלי, ולא מהצד ה״אוייב״.

עשיתי את כל הדרך, מהגבול הבלגי עד למילהאוזן. אחרי שעברתי את האימונים נקלעתי מיד לתוך הקרבות הקשים והאכזריים ביותר. זה נמשך שנתיים. בפנקס המשכורות שלי, פנקס החיל, לא היה מקום לציון הקרבות והיו צריכים להדביק פסי נייר צרים. תחילה הקרבות סקרנו אותי, הלהיבו או הפחידו. אבל המשך הזמן כשרוב החברים שלי נהרגו, נכנסתי למין מצב של סטואיות ופאטאליזם משונה. הכל נראה לי מקרי וארעי, חסר ממשות. פעם אחת בזמן הפצצה לא הסתתרתי אפילו בתוך השוחה. הוצאתי את הראש וחשבתי שבעצם למוות אין כל חשיבות ושהחשוב הוא איך חיים, מבלי לחשוב מהמוות, כי הרי זה פשוט מאד לעבור מהחיים אל המוות.

התחלת ללמוד אחרי המלחמה?

כן נסעתי לקארלסרואה, שהיתה אז עיר פקידים רדומה ונרשמתי שם באקדמיה. לעיר הייתה באמת אופי של פקידים. המשורר ויקטור פון שפל תיאר כך את האווירה בעיר: ״אתמול היתה רעידת אדמה בקארלסרואה. אני מתפלא לראות דבר כזה בעיר זו!״[.] שם התחלתי לראות אמנות. קיים שם אוסף נפלא של ציירים גרמניים מימי הביניים והרנסאנס. במוזיאון זה התרגלתי לנושאים נוצריים בציור, שתחילה התריעו אותי כשראיתי אותם בכנסיות. ישבתי מול ה״ישו״ של גרינוולד וחתכתי אותו בעץ. נפגשתי גם בציור אכספרסיוניסטי, אבל הוא נראה לי משונה והתיאוריה שלו, הסברי-התמונות מגוחכים ביותר.

כמה שנים למדת שם?

שנתיים. למדתי במחלקה לגרפיקה אצל מורה יהודי, לא מבוגר ממני בהרבה בשם גוסטאב וולף. הוא היה אדם נפלא. היגר אחר כך לניו-יורק. כשביקרתי ב-66 בגרמניה החלטתי למצוא את עקבותיו. בבאדן-באדן נערכה תערוכה ״מדירר עד ימינו״. היה שם דף אחד של וולף שאיכזב אותי מאד. האכספרסיוניסטים הדהימו אותי ביופיים. הערכות על עבודת האמן במשך חייו אינן חשובות. עם הזמן יבחינו בין האמיתי ללא אמיתי. החשוב ליצור לפי הצורך הפנימי.

האם לא למדת שמן בקארלסרואה?

התחלתי ללמוד צבע אצל דורנר, במינכן, לשם עברתי מקארלסרואה. דורנר לימד כיצד ציירו אמני העבר. ספרו על כך מועיל עד עכשיו. המשכתי גם ללמוד אצל גרפיקאי דגול, פטר פון היים. הייתי יושב שעות שלמות בפינאקותק ומעתיק תמונות. אבל הלימודים נתנו לי מעט מאד. עשיתי רישומים קטנים בשביל עתונים וספרים. היו לי הרבה חברים, ביחוד סקנדינאבים, אתם שתיתי הרבה וביליתי לילות שלמים. ניסנו אז להשיב לעצמנו את מה שהפסדנו בזמן המלחמה. וחיינו כך בלי לחשוב על העתיד, כאילו החיים נצחיים. בני אדם ובעלי חיים המשיכו לעניים אותי. הייתי מצייר הרבה בגן החיות. יום אחד בא אלי אדם אחד ושאל אם יש לי כרטיס-כניסה חינם. אמרתי שלא והוא הציע לי כרטיס כזה. היה זה מנהל גן-החיות. כשבאתי ארצה התחלתי לצייר חמורים. ראיתי בהם את הצד הצנוע, הסכמה לקבלת דין, סבלנות, מין אישור של הריצה אל הסוף המר, או, נאמר אולי, אל הסוף הטוב. בזמן הזה במינכן התחלתי גם לצייר דיוקנאות סופרים. ציירתי את תומאס מאן, את סטפאן צווייג, רבים אחרים. ציירתי אדם שהרשים אותי מאד, אוסקאר פון מילר, שהקים את המוזיאון לטכנולוגיה במינכן. פעם ציירתי אותו במשרדו במוזיאון. הוא קרא באזני מזכירתו את רשימת האורחים והמנות בשביל קבלת הפנים שעמד לערוך לפון שאך, שר האוצר של היטלר. לפון מילר היה זכרון מפליא ביותר. פתאום הוא פנה אלי ואמר: ״בוודאי קשה לצייר אותי אני זז כל הזמן". ואני עניתי לו: ״מעלתו (כך קראו לו) אני רגיל שהמודלים שלי זזים, אני מצייר הרבה בגן החיות".

איך התרשמת מתומאס מאן?

הוא היה בורגני גדול, בעל גינונים מושלמים וחמורים. רק כשהפשיר קצת אפשר היה לראות שיש לו חוש הומור רב. כשהוא יצא מפתח ביתו לקבל את פני, צעד עד חצי הדרך וחיכה שאצעד את החצי השני לקראתו. צווייג היה שונה לחלוטין. מיד נוצר בינינו קשר, הוא קרה לי ״שוורין״ רצה לקנות אחת מתמונותי וכשלא רציתי לקבל כסף התנגד לכך בתוקף ואמר שאמן צריך ללמוד לדרוש כסף בעד אמנותו.

ממה התפרנסת בכל השנים האלה במינכן?

מעיטורי ספרים. הצגתי גם סדרת חיתוכי עץ ״נביאי ישראל״. כל זה הלך לאיבוד בליל הבדולח.

בעצם באת למינכן ב־22. אולי היית שם בזמן של הפוטש של היטלר?

הייתי ואני זוכר את היום הזה. בערב של ה־9 בנובמבר הלכתי לראות את ״פידליו״.

מתאים מאד.

היתה תנועה ברחובות. היה ידוע שקורה משהו אבל איש לא ידע מה. סטודנט קם באמצע הנגינה וצעק: שקט. כשיצאנו היתה העיר מלאה מודעות אדומות, בהן הודענו שהופלה ממשלת באוואריה ושהנאציונאלסוציאליסטים תפסו את השלטון. ראיתי לא פעם את היטלר, שאכל במסעדה לא רחוקה מזאת שאני אכלתי. הוא הלך ברחובות עם שוט בידו. הסטודנטים הריעו לו: הייל! עדיין בלי היטלר.

האם הבנת מוקדם מספיק שעליך לעזוב את גרמניה?

הבנתי זאת היטב, אבל היו לי הרבה בעיות. הבן של אשתי היה בארץ והיא היתה יכולה לנסוע, אבל לא אני. (לא היינו נשואים באופן רשמי כי היא לא קיבלה גט). בסוף היא נסעה ב־36. אני נשארתי בגרמניה ורציתי לראות אותה. שלחו אותי בפרוטקציה אל הקונסול הבריטי בברלין, זה היה בשנת 37. הוא נתן לי אישור לבקר את אשתי, לחודשיים. לפני שיצאתי אחז בידי ואמר: מר שוורין, זהו מקרה חריג שאני נותן לך אשרה. אני רוצה את מלת הכבוד שלך שתחזור אחרי חודשיים, שאם לא כן לא אתן עוד אשרות לשום יהודי שירצה לנסוע לפלסטינה. לחצתי את ידו. נסעתי בנובמבר וביאנואר 38 חזרתי לגרמניה. הצלחתי אחר כך לחצות את הגבול השווייצרי. היה לי מזל, כמו תמיד.

מדוע רציתי לנסוע דווקא לישראל?

היה לי תמיד קשר עמוק ליהדות. בזמן מלחמת העולם הראשונה התחלתי לקרוא בתנ"ך. ותמיד קראתי אותו בזמן הנסיעות, בלילות.

מתי הגעת ארצה?

באפריל 39. הצגתי בגלריה כץ בדצמבר של אותה שנה. פגשתי אז את מבקר האמנות ורופא העיניים ד.א. פרידמן שכתב הקדמה לתיק הנופים שלי. משה קניוק ממוזיאון דיזנגוף התעניין ברישומי הפאסטל שלי, אבל המחיר, שתי לירות אנגליות, היה גדול מדי בשבילו. ואני עוד טרם למדתי להיות גמיש יותר. עודדו אותי מאד נחום גוטמן ואריה לבנון. לבנון בא לתערוכתי, הניח את ידו על כתפי, הטה את ראשו הצידה ואמר רק מלה אחת: שוורין. הוא היה אדם מיוחד וזאת היתה ברכה מיוחדת, כאילו סמך עלי את ידיו. אני זוכר שפעם אחת ראיתי אוטופורטרט שלו בתערוכה ואמרתי לו: אין לך בכלל אף כל כך ארוך כפי שציירת כאן. והוא ענה לי שכאשר צייר את האף חשב על סבו. שמחתי שאמנים רבים קיבלו אותי בהבנה ולבביות. אמרו לי: התאזרחת, אמרו שיש בציורי החדשים מרוח הארץ, רובינא אהבה את תמונותי. היו לי מעט תלמידים כי לא ידעתי עברית והם הצטופפו בחדר קטן אחד ומרפסת. התחלתי אז לכתוב וכתבתי על ביקורי אצל סלמה לגרלף, זהו אחת הקטעים מספרי שתירגם דב סדן. מאז ציירתי הרבה. וראיתי הרבה תמונות. מה שחשוב לי ביותר כשאני רואה יצירת אמנות זהו רגש של התעוררות והתלהבות שנוצר בי. ומה שחשוב לי כשאני חושב על יצירתי הרי אלו הן המלים של גיתה מה״אמת ושירה״: ״מה שחשוב זאת לא היצירה שנותרה לאחר מות האמן, אלא מידת פעילותו והנאתו במשך חייו ומידת השפעתו וההנאה שהוא גורם לאחרים – כאן טמונה המשמעות האמיתית שלו״.

מתוך ״שחוק הגורל״

הייתי בקי בסדנות-עיר-מולדתי, ולפי שמספר האוכלוסיה מועט וכל עצמה כאלפיים וחצי אלף נפש, ידעתי כל אדם ואדם בעיירה. נמשכתי לצד היצירה שבכל מלאכה ומלאכה. ביחוד התרעיתי עם אומן הקדרות מילר, ופעמים הרבה הייתי, בימות החופש, מצייר את הכדים וצלחות הקיר הגדולות, בצורות של פיתולי אשכול, מעופפות, ציצים. פעמים הייתי גם מצייר מדונה בנוף־ ורדים או משרטט דבר־פתגם בכל הצבעים שהיו בהישג־ ידי – כקישוט בשקערורית של צלחת. האומן הניח לי דרך חירות, אף לא קימץ בשבחים, שכן סחורה כזאת היתה בנקל עוברת לסוחר. אולם פעמים הרבה הייתי יושב ליד האבנים ומתבונן שעות ממושכות, ביחוד שכלי־החרס יפול בו ענין יצירה ויוצר ממש - לידתם מתוך חומר בראשית. בכמה פשטות המובנת ממילא היה האומן נוטל ביד בוטחת את גוש החמר ומטילו באמצעיתו של הדיסקוס וצר תחילה בידיו הרטובות כיפה, חרס מבריקה כעין אדמימות חומה וערבה, בעוד רגלו. היחפה מדהירה ללא הפוגות את הגלגל ואצבעות־הבוהן נוקבות ראשונה בחומר. בביטחה וקלות היה צר את הדפנים הדקים של כד חלב, של דלי מים, של עציץ־פרחים וממשכם כלפי מעלה. אולם כשניסיתי כזאת בעצמי, נתחוור לי מה פירושו של אומן. בערב נאה בירח זיו עלינו לאטנו במעלה־הר ומתחת למגדל־הצופים הישן, שראה עוד את גץ לבית ברליכנגן וכנופיות אכריו הלוחמים, ישבנו בפאת־שדה־התלתן, שריחה עז. ירח מזהיר, כעין אבק־פז מהבהב, הטיל אור-קסמיו במרחב הנוף, שנראה כמרחף גם הוא.

מימין לדרך הנהירה בהירה, לאורך מחצבת הסיד הצחורה, שבה היינו תמיד מחפשים מאובנים, נראתה מחצית העיירה, הנשוכה בחריצי שדה וקמטי־יער. חלוניה המוארים בעששיות נפט נהרו בליבוב, וממנה והלאה נמשכו הרבי־האודנוואלד, כזזים זה מאחורי גבו של זה. וכאורגים, מתחת צעיפי כסף, מרחקים שאין להם סוף. ריח ציצי השזיף התחרה בריח התלתן רטוב־ הטל, וחיפושיות זמזמו מבעד לענפים. ביחוד היתה קרובה ללבי, לב הנער, עונת העצים, כלומר השבועות שכל העיירה היתה היתה גדושה ערימות ערימות עצים, ובלהט השמש נישא ריח אלות, אלונים וארנים. כל תושב ותושב הוקצתה לו כמות עץ מסוימת מיער־העדה, מה שקרוי ״עצי האזרחים״, שכל אחד ואחד זכאי היה, בתורת משלם מסים ישר, לתבוע אותו.

העצים היו מגובבים ברמה לפני הבתים, ועד מהרה התחילו זקן וצעיר לעשות בהם במסור וגרזן. תלוליות עצים קטנות נערמו לאורך חזיות הבתים, והרחובות שנצטמצמו בשל כך, נעשו שדה השתוללות חביב על בני־הנעורים. הכל היו שקודים למלא בעצים המבוקעים סלי נצרים ולהעלותם בגלגל וחבל, דרך האשנבים, אל עליות הגג. אחר־כך, כשעגלות עמוסות שחת עד רום, התנודדו, גרורות פרות, ברחובות, ובישמו את חלל־האויר, הרי שרישומו של הקיץ היה בתכלית השלימות. גשמי חסד, סערות, שרב־שמש היו כמוספי החליפות של הטבע ובימי נעורי כמעט שלא ידעתי דבר נאה יותר משכיבה על עגלת השחת, שזוף שמש, ופושט ידי לענפי אילני הפרי לאורך הדרך, שעברנו בה.

בקיץ 1914, כשנתעבו דאגותי לפרק-חיי הממשמש לבוא, נפלו היריות בסראייבו. באחרון ימי יולי בקע שאון־התופים של הגיוס וסתם את הגולל על שלום העולם. אותו יום, אחרי הצהרים, ישבנו לבדנו, האומן אוטו ואני, בסדנה. הוא הניח הכל ורץ הביתה. סגרתי בחפזה ורצתי אחריו, ובהדביקי אותן הטלתי את המפתח לכיסו.

– עלי עוד היום להיות בגדודי, בוא לרכבת! – קרא אחרי.

בבית מצאתי את אימי. היא הייתה חיוורת ובכתה. – גם אחיך מוכרח למלחמה…

חבורות-חבורות של צעירי-הכפרים עברו ליד החלון ושירי-מלחמה בפיהם. הם היו כה בטוחים בנצחונם. איש מהם לא העלה על דעתו את המוות…