על תערוכת ISSUE שהתקיימה ב-ICA בלונדון נוב.-דצמ. 80 ועל תערוכת כרזות מתוך התערוכה

בחודש נובמבר ודצמבר 80 התקיימה בלונדון ב-ICA (במכון לאמנות חדישה) תערוכה ראשונה מסוגה בעולם שבה השתתפו כ-20 אמניות מארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, תורכיה וישראל שאורגנה ע"י מבקרת האמנות והסופרת האמריקאנית לוסי ליפארד. תודות לתמיכה ולמימון הפרויקט ע"י I.C.A וה-British council יכלו האמניות להגיע לסימפוזיון שנושאו היתה דרך העבודה והאמנות של האמניות שהשתתפו. התערוכה כללה למעשה 20 אספקטים שונים של אמנות נשים; אספקטים חברתיים ופוליטיים כפי שבוטאו ע"י נשים, טריטוריה שהיתה בלעדית לגברים. הנושאים המטופלים נגעו בשאלות אפליה עדתית, גזענות, בעיות של זיהום סביבתי וגרעיני, בעיות בריאות, אינפלציה, פרופגנדה, רעב ואימפריאליזם והעברת המסר באופן הנרחב ביותר לציבור. על אף שמדובר היה בנושאים חברתיים לא מדובר בתערוכת פרופגנדה, כי עיסוק באמנות באופן הפרוגרסיבי ביותר. האמנות הפמיניסטית שפעלה בתחילת דרכה כמחתרת אמנותית מצאה עצמה בהתחלה מחוץ למימסד האמנותי מאונס אשר הפך במרוצת הזמן למחאה במימסד ובדרכי תיפקודו ולחיפוש של דרכי ביטוי מחוץ למימסד האמנותי, שהובילו לפיתוח שפה חדשה, משוחררת מהתלות בפטרוני האמנות מהדיקטטורה האמנותית של מוזיאונים וגלריות יוקרתיות שראו עצמם כמעצבים בלעדיים של מושגי האמנות החדישים. אפשר לאמר שהנשים לא רק הרגישו עצמן חופשיות מהתלות הממסדית והמחויבות לחוקים הנוקשים של האמנות וההיסטוריה של האמנות, אלא גם לבחירת הנושאים והתכנים להתעסקותן האמנותית. כך קרה שאט אט צמחה אמנות אוונגרדית, נועזת, שוברת מוסכמות של נשים במקומות שונים בעולם שטיפלו בנושאים דומים אולם בהקשרים חברתיים שונים וספציפיים לחברה שממנה צמחו. ההרמוניה הכמעט מדהימה של העבודות שהוצגו תחת קורת גג אחת, בין אם מדובר באמנית מקליפורניה, פאריז, לונדון, ניו-יורק או תל-אביב, היתה כמעט מדהימה וקירבה את האמניות שבחלקן זו הפעם הראשונה שהכירו האחת את השניה. ברור היה כמו כן שמשהו מהפכני קרה כאן שאולי עדיין מוקדם מלהגדירו. לא מדובר כאן בכל אופן באירוע שהוא ממסדי או תחת חסות המימסד, כי אם פעולה שנעשתה בשיתופה המלא של הגלריה וההנהלה בתערוכה כולה אורגנה ע"י המארגנות ללא כל צנזורה או פגיעה ושינוי בדרכי התצוגה שנבחרו ע"י האמניות עצמן שהיו שותפות לתלית תערוכתן. הכרזה, הפוסטר, גלויות, סרטים, סרטי וידאו ועוד, הפכו לאמצעי קומוניקציה פופולארים כדי להעביר את המסר האמנותי.

תערוכת כרזות – מבטאת את אחת הדרכים להפצה פופולארית. הכרזה מוצגת ומופיעה באופנים שונים ולמטרות שונות. [להלן] 4 דרכים לפונקציות של הכרזות.

מאריה קאראס – משתמשת בכרזה כמוצג המופץ בהמוניו במקומות ציבוריים. כ-1000 כרזות הוצגו באוטובוסים כ-6 חדשים בלוס אנג'לס. היא קבלה מילגה מיוחדת לביצוע הפרויקט מהשלטונות האמריקאים למשך כ-שנה. העבודה נגעה בנושא הדו-תרבותי של נשים ממוצא שונה החיות כיום בארה"ב. האמנית ערכה כ-14 ראיונות ומטרתה היתה לעורר את הבעיתיות של הנסיון הנשי בהגירה בארה"ב ובבעיית האסימילציה לתוך התרבות הכללית.

לוראן ליזון – היא אמנית בריטית שעבדה בשיתוף עם פיטר דנקאן על אמנות שמטרתה לשנות את התודעה הציבורית לבעיות דחופות. הפוסטרים הופצו במרכזים עצמם במטרה לשנות מבפנים, באמצעות האמנות. הפרויקט המוצג הוא פרויקט הבריאות באיזור המיזרחי של לונדון ובאפלייה של מצב בריאות הנשים. בו בזמן שהנשים הן הצרכניות המרכזיות בשרותי בריאות, אין כמעט נשים שתייצגנה ותטפלנה בבעיות שלהן, הקשורות ללידה, למחלות הנפש (תוצאה של דיכוי חברתי וכד) – העבודה הזאת נוגעת בעובדות יבשות שמוצגות באמצעים ויזואלים ישירים.

הפוסטרים שלי מתעדים פרויקט ספציפי שבוצע במקום מסויים; בנמל, במדבר, או על הר הגילבוע. מטרת הדף עיתון או הפוסטר להעביר את אשר התרחש באותו מקום, או יותר נכון את ההשתנות של האיזור, של האנשים בעקבות העבודה האמנותית והפיזית שבוצעה באותו מקום. הפתיחות המיוחדת שנבעה מהעבודה עם האנשים, היא שמופיעה בפוסטר.

–

הפוסטרים של מרי [בת׳] אדלסון לא היו חלק מהתערוכה אולם הם חלק מהתפתחות פרויקטים פמיניסטים ספציפים שהפכו במרוצת הזמן להיא-סטוריה של פמיניזם בארה"ב – הם פירסמו התרחשויות כמו הקמת עיתון קריסלס, גלריה אי.אי.ר., [הטקסט נקטע כאן]