כשהנרי שלזניאק חלה הייתי בארה"ב. קיבלתי מכתב מחברה שלי, נעמי שניידר, בו נכתב, בין היתר, מצטערת לא שמרתי לך על הנרי (לפני שנסעתי אמרתי לה תשמרי לי על החברים)

לקח לי כמה שעות להבין

הזמנתי כרטיס טיסה לארץ והתקשרתי ליאיר גרבוז אבל לא היתה תשובה. התקשרתי לרפי והוא ענה לי בעצבנות ובגסות שאני לא צריכה להוסיף על מה שקורה, מספיק מה שקורה, ואין צורך שאבוא. אמרתי חכה, אני לא יודעת מה קורה ובשביל זה אני מתקשרת ובעניין לבוא כבר יש לי כרטיס.

אז רפי אמר לי מה קרה.

כעבור יומיים התקשרתי ליאיר ושוב לא היתה תשובה. התקשרתי לרפי הוא אמר איפה את. אמרתי אני כאן.

רפי אמר כמה טוב שבאת. מחכים לך.

הנרי היה בהדסה תל-אביב ורפי אמר בואי אלי לפני שאת הולכת לבית החולים.

כשבאתי רפי אמר לי איך הוא חושב שיש לנהוג בחולה. לשים לב אם האינפוזיה מטפטפת, אם היא עומדת להיגמר, אם הוא צריך משהו. ולא יותר.

חולה חש רק בכאב.

כשבאתי להנרי

הנרי אמר ידעתי שתבואי.

הוא לא הבריא.

רק יכולתי בכמה לילות לשים לב לאינפוזיה, לראות כשהיא עומדת להיגמר ולקרוא לאחות כשהוא התעוות מכאב.