רעיון ביצוע התערוכה דוקא במפעל היה עמי זה זמן רב. לפני מספר שנים פניתי למפעלים שונים כדי לעניין אותם ברעיון שילוב אמנות בתעשייה. אולם עד כה שום מפעל לא היה מוכן ל"סכן" את שעות העבודה בשעות "תצוגה". הענין נראה להם יקר מדי. עתה זאת ההזדמנות לערוך מפגש/עימות מעין זה ולהפגיש אנשים אשר לא מכירים סוג כזה של אמנות באותה אמנות או אולי להפגישם בפעם הראשונה באמנות בכלל. זאת למעשה המטרה; לפרוץ את התחומים המצומצמים של הגלריות והמוזיאונים לקהל שונה לחלוטן כי איני מאמינה שהאמנות היא מנת חלקם של אליתה בלבד, אלא תצוגה דוקא במקומות בלתי מתקבלים על הדעת, כמו קאסל בגרמניה, שם מתקיימת תערוכת "דוקומנטה" – כלומר במקום הבלתי צפוי ביותר – בפרובינציה רדומה...
רעיון "שילוב אמנות בתעשייה" בא במטרה ליצור "עימות-מפגש" בין טכנולוגיה מתוחכמת ביותר לבין מה שהאמנות שלי באה לייצג את האדם עצמו. גם אם באופן אישי אני סולדת מהשינויים המהירים שמביאה עימה הטכנולוגיה והשיעבוד של האדם אליה, הרי שאני מודעת שאין מנוס ממנה, מהקידום, פיתוח ושיעבוד. האמנות שלי עומדת בדיוק בקצה הקוטבי, היא חלק מהאדמה; מהקשר של האדם לאדמה והנגיעה הצנועה ב"נשמתה" של האדמה.

התערוכה בנוייה בשלושה חלקים; שני פרויקטים תיעודיים 1) מאהל החולות, וה"מאהלים" שהן עבודות בחלל. ושלושתם יחד בונים את מכלול[.] 2) ה"מאיה במכסיקו["] התערוכה "פתיחות", שהוא חלק מרצף של פעילויות והתבוננויות ממושכות; ולתערוכה מספר משמעויות; "פתיחות-סגירות", "פרוחות-נבילות["]; בוקר-ערב[;] קייץ-חורף; יום-לילה; אהבה-שנאה; שמחה-עצב – כשלצבעים משמעויות המתרגמות תחושות אלו (כחול=הגות, מלנכוליה; כתום=להט, אי שקט, חום ועוד)[.] הרישומים הצילומיים משתלבים כחלק מאותו תהליך.
העבודות עצמן מבוססות על "פתיחה וסגירה" כמו מאהלים בדואים הנפתחים ונסגרים בהתאם לתנודת השמש, ולעונות השנה, ותנודות הרוח. כל עצם בעבודות הוא בעל משמעות, לתקופה מסויימת למקום מסויים. אולם קשה להתייחס בתערוכה זו לכל פרט. (העצים למשל הם עצים בני מספר שנים, [שהוצאתי אותם] מחוף ימה של נהריה בעונה סוערת ביותר כשהים פלט עצים מרובים. זאת היתה העונה היחידה שבה נפלטו "עצים מעובדים" מהים. היום הם משמשים את העבודות "מאהלים" – כחלק מהעבודות, ובכך מסתיים מעגלם והם חוזרים לנהריה, למקום ממנו באו...[).]

לגבי תצוגה או תערוכה הינו מעין שלב מסכם של מכלול פעילויות ולא מטרה בפני עצמה. נקודה בסוף פסוק, מעין שלב מנוחה ממסע ארוך ומייגע כשאז הזדמן לבדוק דברים מחדש לפרש פשר דברים בלתי ברורים (החלק החשוב של עבודתי הוא העבודה עפ"י דחפים אינטואיטיבים וכאן ברצוני לתקן מבקר אשר כתב שאני מתבססת על תיאוריות[.] ההפך הוא הנכון, אני קודם עובדת, פועלת בשטח ורק לאחר שכל העבודה נעשתה, אני עוצרת ועושה מעין חשבון נפש, אותו אני מתרגמת במילים ומעבירה גם למבקרים. אבל לעולם לא להיפך)[.]

על התערוכה: 

"הזמן הוא מעגלי ולא לינארי וכך גם היצירה לגבי אשר מבטאת זמן או זמנים מסויימים; והכל נמצא בתנועה."
אנרגיית האדם זורמת במקביל לאנרגית האדמה בתוך צינורות הזורמים מכיוונים שונים לכיוון המרכז. אנרגית האדם מסוגלת להנחות ולהשפיע על אנרגית האדמה לחיוב ולשלילה.
האדם מטבעו הבסיסי הוא חלק מאותה זרימה קוסמית ובעברו ההיסטורי הוא היה נווד. הוא נדד בהתאם לשינויים שהסביבה הביאה עימה. בתקופות אלו הוא חי בהארמוניה עם ה"יקום", בברית החדשה, למשל כתוב, שלשועלים היו בורות/בתים, לציפורים היו כנים ואולם לאדם לא היה כל מקום לשים בו את ראשו. לחיות היו מקומות מחיה קבועים אולם לא לאדם. בתקופות האלו הוא היה חלק מהזרימה הקוסמית, ולא היה זקוק לכל מקומות הפולחן. אולם לאחר שחיפש דרכי התיישבות, מקום קבע להתיישב, עוד לפני שבנה לעצמו בית הוא בנה מקום פולחן לאל, במטרה לרכז את הכוחות המשפעים על האדמה בנקודה אחת ותחת שליטתו. (ר. פרויקט התרבויות שנכחדו – תרבות המיה ) וכאשר הקימו "ציוויליזציות" - מקומות מגורים קבועים במטרה ל"כבוש" סופית את אותו "פנומן" הטבע – היינו, הטבע האנושי; תפקיד האמנות הפך אז לראשון במעלה מכיון שבתוך אותה סכמה אמנותית היו חבויות צורות החיים מן העבר באופן מצומצם ומפוכח. וכאשר אין מטפחים אמנות, או יותר נכון כאשר מזניחים אמנות, כל אותה תרבות שוקעת. אפשר לראות אלפי ערים אשר נהרסו לאורך ההיסטוריה, והוקמו תמיד מחד, בתנאי שהיה אתר מקודש במקום (סלע, פיסת אדמה ועוד) –

[שאר הטקסט אינו קריא]