(מתוך סימפוזיון שנערך במועדון "מלוא" ב-4.1.74)

נאספנו היום כדי לשוחח על הציור בשנה שחלפה. אי אפשר לדבר על איזה שהוא תחום מתחומי חיינו בלי להזכיר את מלחמת יום הכפורים. אני מסכימה שאנו שרוים מכל הבטים שאנחנו הוא איום על עצם קיומנו ודבר זה בלבד דיו כדי להזעזע ואולי גם לגרום להתבגרות בתוך עצמנו. אבל, אני חושבת שהדבר ניכר בתחום הציור פחות מאשר בכל אמנות אחרת. אם קיים הרצון לדבר על ההשפעה שהשפיעה עלינו המלחמה הרי יש לוח מקום רק בתחום האנושי והאישי ואולי רק באמנות שעלי ביטויה החלה. יתכן שהדבר קל יותר באמנות של הרבה יותר חוקרת. אני חושבת שמשמיד לציור ולהתפתחות תהיה מושפעת יותר מתהליכים בהתפתחות הציור עצמו. 

לכן, שיחה זו אינה יכולה להיות שונה מאשר לו התקיימה לפני מלחמת יום הכפורים כפי שתוכננה. אני חושבת שהציור בארץ אינו רק העתק של הנעשה בחוץ-לארץ. קיים בארץ ציור מקומי כן המושפע מן האקלים האזורי, הרוצה לתת ביטוי למיזוג רוחני מקומי, בלי להתעלם ממה שנעשה בעולם. ציור שאינו מודרך על ידי חקיינות לשמה. אבל בכל זאת אין לומר שהכל עכור ואין לנו בעיות.

כשאני חושבת על השנה שחלפה אני רואה שני קווים בולטים המאפיינים את הציור ויש להם חלק חשוב בקביעת מצבו כפי שהנו. 

א. המסחור של הציור. 

ב. ריבוי הסגנונות. 

אינני יכולה לומר שאני יודעת בוודאות מהו המצב בתחום האמנות הפלסטית בחוץ לארץ. אצלנו יצאה יוזמת הטיפול בה מידי המוזיאונים, בלי לסרס את סיועו, והיא מצויה בידי בעלי הגלריות, דבר שגרם למיסחור של היצירה. זהו תהליך לא פשוט שגרם להתפרקות של המוכרים למיניהם והוא משקף בתוכו את רמת הביקורת, כי "למי חמאה לו הדעה" ואולי אפשר לומר שאין לו השפעה על הציירים עצמם. אולם מעניינת וחשובה לנו יותר הנקודה השניה. עובדת הריבוי של הציור. מציירים היום בכל מיני סגנונות, בנציגים של סגנונות ומשתמשים בחומרים מחומרים שונים ויש המשלב טכניקות קלאסיות. עובדה זו מובנת לכל ואין צורך להרחיב את הדיבור כדי לתארה.

המצב הוא כזה שגם לצופה האינטליגנטי קשה להתמצא במבוך הזה ויש לו הרגשה שאבדו לו כל הקריטריונים. לא פעם אתה נתקל באנשים שחשים שמשטים בהם. ומעניין, מרות כל החידושים, הדברים לא פעם נראים למסתכל כחזרה על דברים שראה כבר פעם בעבר וכאשר השנויים היו קטנים ובמסגרת שנוחיות ידינו הם בעלו על רקע המוכר. התוצאה היא ההתרחבות הפער בקומפוזיציה שהיה קיים גם בעבר בין האסן והצופה; לכן מתקבל ברצון הסוריאליזם, המחיה צורת עיבוד קלאסית, כי בו לפחות הטכניקה טובה. אני אומרת דברים אלה מתוך רצון לאפיון את המצב ולא כדי לבקרו. איני חושבת שהוא שרירותי אלא שהוא תוצאה של תהליך. אנחנו חיים במצב של חוסר וקנה כבר כמה שנים ואין הוא אופייני לשנה האחרונה בלבד. על רקע מצב זה אני חושבת שמעניין ויש מקום לערוך תערוכות רטרוספקטיביות בדבר המאפיין את הזמן וקנה המידה יהיה רדוד, או התייחסות לבעיה מסוימת. אין זו תופעה בלעדית לאמנות הפלסטית, הסתכלו באופנת הלבוש של השנים האחרונות ואפילו באורח החיים שלנו. זה שונה אורח החיים של קבוצות אנשים שונות גם אם הם בני אותה מסגרת תרבותית, שלא לדבר על בני תרבויות שונות. מה שונה קצב החיים של אסטרונאוט, מדינאי או סתם מקצב החיים של איכר או בעל מלאכה. 

אלבין טופלר בספרו "הלם העתיד" עוסק בבעיה זו בהרחבה. לדעתו הפער בקצב החיים עוד יגבר. הוא צופה בעתיד לא רחוק עידן בו יחיו קבוצות אנשים שונות בקצב חיים שונה, זה בצד זה, ואנשים יוכלו לבחור את קצב חייהם עם בחירת מקצועם. הוא אכן רואה את המצב באמנות כדגם לאורח החיים בעתיד; אלא שהוא מפתח את רעיונותיו כאילו התהליך שהוא צופה הוא הכרחי. בעתידו הוא לא עונה, למשל, את בעיית האנרגיה. מתבקשת השאלה באילו מידה הוא רואה את האדם לא רק כגורם הנפעל על ידי קצב התמורה אלא גם כגורם היכול לעמוד בה. 

כאן כדאי לציין שבאמנות, שלא כבמדעי אין התקדמות בעוד אנו מדמים את המדע לקו שבכוונו ההתקדמות, האמנות היא מעגל סגור. האמנות של היום אינה טובה מאמנות האתמול. הבעיה היא שהאמנות היא תמיד אותן הבעיות; אנו מעדיפים את האמנות של היום לא משום שהיא טובה יותר אלא משום שהיא מייצגת אותנו יותר. 

הזכרתי את בעיית הקומיוניקציה בין האמן והצופה שהחמירה לדעתי למרות העיסוק המסחרי. אולם חמורה עוד יותר נראית לי בעיית הקומיוניקציה בין האמנים לבין עצמם. מאחר וכמעט שאין שני אמנים העובדים באותה מסגרת סגנונית, הרי שאין להם בעיות מקצועיות זהות והבעייה "כיצד עושים את זה" נעשתה הרבה יותר חמורה מאי-פעם. לא כל אמן נולד להיות חדשן. אמנים נאלצים להעמיד פנים ולפתור בעצמם. למרות שהאמנים כאנשים הם אינדיווידואליסטים הרי אמנות של דור היא מסר קולקטיבי. דור רבגוני של פול גוגן ליצור אסכולה של ציור משום שסבר שאמנות גדולה היא תוצאה של מאמץ קבוצתי. אחת הסיבות, לדעתו, לניוולה של המוסדות היא המניעה היא הזנחת מפעל של קבוצת אמנים שהמשיכו אחד את השני. 

רמז לכך שציירים חשים בחוסר הקומיוניקציה שביניהם ראיתי בתערוכתו של בני אפרת שהתקיימה בגלריה גורדון בשנה שחלפה. הוא שלח לכל עמיתיו הציירים מכתב וביקש תשובה בקו או במשפט. בתערוכתו פשוט צירף את כל התשובות שקיבל, על ידי הדבקתן יחד לתמונה אחת. אני מציגה תערוכות רב-סגנוניות.