לכל נייר שני צדדים, על איזה להדפיס? האם נייר זה מתאים לתחריט, לליתוגרפיה או לדפוס רשת ? האם הנייר לא ידהה עם הזמן? כיצד סופג הוא צבע? האם יישאר שטוח אחרי ההדפסה או שמא יתגלגל? אולי אפשר להשתמש בנייר אקוורל? שאלות רבות, אלה ואחרות, עומדות בפני האמן בשעת בחירת הנייר הטוב ביותר לסוג ההדפס ואופי יצירתו. יש לזכור שהדפס בוחנים באופן כזה שהנייר ואיכותו הם חלק אינטגרלי מן התוצאה.

כדי לענות על שאלות אלה נבחן את תולדות ותהליכי הייצור של הנייר ואת התכונות והשימושים של סוגי הנייר השונים, באמנות ובתעשיה. נבדוק את המיפרטים הדרושים לכל סוג עבודה אמנותית כדי לדעת לבחור בנייר היותר מתאים למטרתו.

מקור השם:

בלשונות האירופיות נגזר השם (כגון paper באנגלית) משם הצמח "פאפירוס" שממנו הכינו במצרים הקדומה חומר לכתיבה, ויש אומרים כי מקורו של השם היווני פאפירוס נתגלגל מהמונח העברי כנעני , פיפי יאור" כלומר הגומא של היאור.

תולדות ייצור הנייר

איננו יודעים מי היה האדם הראשון שזכה לכתוב או לצייר על נייר. אם לא היה זה טסאי־לון אין ספק שהוא היה סיני בן המאה השניה לספירה. הסינים עמדו מיד על חשיבותו של הנייר ולכן שמרו היטב על סוד ייצורו. עם כיבוש סאמארקנד (אז בפרס וכיום באוזבקיסטן הסובייטית) על ידי הערבים למדו הם את סוד הנייר מפי שבויים סיניים. השימוש בנייר התפשט בארצות האיסלם והגיע במאה השתים עשרה לספרד ומשם התפשט דרך איטליה לכל ארצות אירופה.

תהליך ייצור הנייר במלאכת יד

תהליך הכנת הנייר נשאר במשך דורות, מאז המצאתו, בידי הסינים ועד ראשית מיכונו במאות האחרונות - תהליך ידני. חומר הגלם של הנייר הוא התאית (צלולוזה), הנמצא בכמות גדולה בצמחים. הסינים השתמשו בצמחיה המקומית שלהם, עצי במבוק, כותנה ותות. האירופים העדיפו לייצר נייר מסמרטוטים של כותנה ופשתן, כלומר מצמחים מעובדים. את הסמרטוטים מיינו, ניקו וניפצו, לאחר מכן, הם בושלו במשך שעות אחדות עם חומרי הלבנה (סיד) כדי לייצור תרחיף (פולפה) שהוא חומר הבסיס לייצור הנייר. בגיגית המכילה פולפה נהגו לטבול מסגרת מרושתת כעין נפה ישרת זויות, לשאוב כמות מסוימת מהתרחיף, לנער את המסגרת עד שהחומר הסיבי מסתדר על גבי הרשת באופן אחיד והמים מתנקזים ממנו באופן שנוצר משקע לבן ולח על הרשת. משקע זה הוא גליון הנייר. הנפה עשוייה שני חלקים: מגש העץ או התבנית הקרוי mould ומסגרת עץ פנימית קטנה ודקה יותר הנקראת deckle. מכאן בא השם דקל לנייר ששוליו חופשיים.

כדי לשחרר את הגליון הלח מפרידים את המסגרת מן המגש והופכים אותה על שמיכת לבד עבה. כאשר נאספת כמות של שכבות אחדות של לבד ונייר לסירוגין, מכניסים אותן למכבש ענק הסוחט את עודפי המים מהגליונות. בשלב זה מפרידים ומייבשים כל גליון לחוד. הייבוש נעשה בתליה או על גבי מגשי-רשת.

נייר כזה נקרא גליון טבעי, water-Leaf, והוא סופגני ומחוספס מאד. הנייר עבר, ועד ימינו הוא עובר, עיבוד מיוחד בדבקים. בתחילה היו טובלים אותו באמבטיות עמילן, שנתחלפו עם הזמן לדבקים ג'לטיניים עשויים מעצמות בעלי חיים, וכיום משתמשים גם בחומרים פלסטיים. נייר טבול פעם אחת בדבק מכונה "רך", ואילו הטבול פעמיים מכונה "קשה" soft, hard sized. פני הנייר בשלב זה מאוד מחוספסים ולא דחוסים. כדי להחליק אותם הם עוברים במעגילה בין שני לוחות מתכת חלקים, תהליך הנקרא גיהוץ קר cold pression ואילו כדי להגיע לנייר חלק מאד מגהצים אותו בחום בתהליך הנקרא hot pression.

שני צדדי הנייר

הנייר מונח על הרשת של מסגרת השאיבה מצידו האחד ותוך כדי התנקזות הנוזלים מוטבעת בו צורת הרשת. לאחר מכן הופכים אותו, כאמור, על גבי לבד וצידו השני של הנייר מקבל הטבעה של הלבד. מסיבה זו, כשהרשת צפופה, ההבדל אינו בולט כל־כך (מדובר בנייר שלא עבר החלקה). ההבדל היה הרבה יותר בולט בתחילת ייצור הנייר כאשר הרשת היתה עשויה מסרגלים מקבילים על פי מסורת מזרחית של כפיסי עץ ארוכים תפורים זה לזה באופן צפוף ומקביל.

גם כיום ממשיכים יצרני נייר המיועד למטרות אמנות, להשתמש ברשת מחוספסת כדי להבדיל נייר זה מנייר תעשייתי אם כי לאמיתו של דבר אין כל צורך טכני בכך. דבר זה מקובל בעיקר בנייר מגוון המשמש לציור פסטל, למשל, מסוג אינגר ingres. הגוונים בו צובעים את הנייר נקלטים באופן לא אחיד בנייר ומבליטים את הפסים.

סימן המים בנייר

בסימן המים אפשר להבחין רק כאשר מגביהים את הנייר אל מול האור. סימן המים הוא חלק אורגני של הנייר ומוטבע בו בשלב השאיבה מן הגיגית (לכן מקור השם סימן מים). הוא היה עשוי מחוט מתכת מכופף ומןלחם לרשת שבנפה. הנייר מעל לסימן דק יותר מאשר בשאר הגליון ומכאן שקיפותו. ייצור הנייר באירופה היה בידי גילדות וסוד ייצורו עבר מאב לבן אשר היו גאים בתוצרתם. סימן המים הוא סימן ההיכר של בית המלאכה שייצר את הנייר והמאשר בכך את איכותו, מעין חותמת של בעל המלאכה על תוצרתו.

סימני המים הראשונים הוטבעו באיטליה ומשם התפשטו בכל ארצות אירופה. הסימנים הראשונים היו פשוטים ובלתי מסובכים כמו צלבים, כוכבים ומעגלים, בעלי אופי של שלטי האצולה. סימני המים שימשו את החוקרים של ההדפסים העתיקים. למשל, החוקר יוסף מדר, ספר בקטלוג שהוציא על דירר, שלוש מאות ושבעים סימני מים שונים בהדפסים של אמן זה. מסתבר שרק עשרים מהם היו של יצרנים שעבדו בתקופתו של דירר. משתמע מכך שכל היתר חזרו והדפיסו בתקופות מאוחרות יותר מפלטות של דירר או מחיקוייהן. סימן מים שהופיע בהדפסים רבים של דירר הוא של אלטדורפר (Altdorfer) שסימנו שור עם פרח בראשו.

כיום מטביעים סימני מים בנייר המשמש למטרות מיוחדות, כשטרי כסף, צ'קים, בולים יקרי ערך כדי שקשה יהיה לזייפם וכמובן נייר לאמנות. שיטת ההטבעה שונה כיום. במקום חוט ברשת עובר הנייר בתהליך ייצורו גליל עליו מורכבת גלופה, המשאירה הטבעתה בנייר, לפיכך אפשר כיום לייצר "חותמות מים" מסובכות כמו פורטרטים על גבי שטרות הכסף: ביאליקים, הרצלים, וכו'.

ייצור נייר בתבניות MOULD MADE PAPER

למעשה כמעט ואין מייצרים כיום נייר בעבודת יד, אולם רוב המפעלים הידועים מייצרים בתהליך חצי חרושתי השומר למעשה על כל התכונות של נייר מלאכת יד. העקרון הוא של תוף ענק הסובב על צירו שאל בדפנות מצויות תבניות מתפרקות המתאימות דפנותיו נלחץ התרחיף. בגודלן לגודל הדף. את הניירות הלחים מסירים ממקומם בעבודת יד. יתר התהליכים של גימור הנייר, הטבלתו בדבק וכדומה זהים לתהליך הידני. כאשר מוזכר במסגרת מאמר זה נייר עשוי ביד הכוונה בדרך כלל לתהליך החצי חרושתי, כי נייר כזה דומה בטיבו (אם הוא עשוי מחומרי הגלם המשובחים כמו סמרטוטים ופשתן) לנייר עשוי כולו ביד. יש לו אפילו יתרון של אחידות בעובי, בגרעיניות, במידות וכדומה.

הנייר והדפוס

תעשיית הנייר קשורה בהתפתחות הדפוס. אלמלא קיומו של הנייר אי אפשר היה לחלום על המצאת הדפוס וכל שהתפשטה מלאכת הדפוס רבתה וגדלה הדרישה לנייר. תחילה היה זה נייר להדפסת ספרים: נייר מעולה לספרים יקרי ערך, נייר פשוט יותר לספרות יום־יומית, נייר דק לספרי תנ"ך עבי כרס וכדומה. עם התפתחות שיטות ההדפסה נוצרו ניירות מתאימים לדפוס בלט, לדפוס תחריט ואופסט, נייר לטכסט ונייר מיוחד לרפרודוקציות. מפנה נוסף חל עם התפתחות העתונות שדרשה כמויות נייר גדולות ללא תקדים. במקביל להתקדמות התפתחה מלאכת הכריכה. הקרטונים למיניהם עשויים הדפוס גליונות נייר בודדים מודבקים זה לזה תחת לחץ. בקרטון החום המשמש לתיקים מלווה הלחץ בחום.

כאמור, מצאו הנייר והקרטון מקומם בעולם האריזה. קרטון גלי, למשל, משמש בתחומים רבים ומגוונים של האריזה. תוזכר כאן מלחמתו של יצרן הקרטון דובינר למען אריזת פירות ההדר במיכלים של קרטון גלי. הנייר נכנס לשימוש ביתי בתחומים שלפעמים כבר אין אנו מודעים אליהם. נייר ציפוי לקירות וארונות, נייר היגייני ובאחרונה לייצור בגדים ללבוש חד פעמי. הנייר ותוצרתו משמשים גם לבניה, כגון: נייר זפת המגן על גגות מפני חדירת מים, המזוניט המשמש למחיצות, והמוצר הנפוץ פורמייקה עשוי מגליונות נייר מודבקים לשכבות שרף. פורמייקה היא דוגמא לשילוב של הנייר עם החומר הפלסטי. בשעתו, עם ראשיתו של העידן הפלסטי, חשבו כי הפלסטיק ידחוק את הנייר לסוגיו. אך מסתבר שהם הגיעו לדו-קיום בשלום, ואילו משבר האנרגיה מעודד שוב את השימוש בנייר שכן מרבית החמרים הפלסטיים הינם מוצרים פטרוכימיים.

חמרי הגלם לייצור הנייר

חומר הגלם הבסיסי להכנת הנייר הוא התאית (צלולוזה). החומר שממנו הפיקו את התאים במשך דורות היה, כאמור סמרטוטי פשתן וכותנה, שהם תאית כמעט נקיה. הם משמשים עד היום לייצור נייר מטיב מעולה ביותר. בעיקר נייר למטרות אמנות כפי שיפורט להלן, וכן לייצור נייר מיוחד המשמש לשטרות הכסף ולבולים. תאית מסמרטוטים מוסיפים גם לחומרי גלם אחרים.

למעשה, כל צמח מכיל תאית, אולם משתמשים ליצור הנייר בצמחים שקל להפריד מהם את התאית. בשנים האחרונות נעשו נסיונות לפתח מקורות נוספים להפקת נייר מתוך ניצול חמרים מקומיים. בצפון אפריקה, למשל, ניסו את סיבי העשב הקרוי אספרטו, במצרים את סיבי האורז, בארצות מזרח אירופה את סיבי הסוף, בהודו את צמחי הבמבוק ובישראל נעשו נסיונות בסיבי תירס, אגבות, קש ועץ שלא היה מקובל בתעשיית הנייר – האיקליפטוס. מקור חדש יחסית, אך מקובל מאד הוא פסולת הנייר. מכל מקום, חומר הגלם העיקרי הינו העץ.

העץ עשוי סיבים בעלי תכולה גבוהה של תאית. ליצור נייר משמשים סיבי עצים מחטניים בעלי סיבים ארוכים וחזקים וסיבי עצים נשירים שהם קצרים יותר וצפופים יותר. את העצים כורתים ביערות. בטחנות נייר מיוחדות חותכים לגזרים, כותשים ומרסקים אותם. בתי המלאכה הראשונים לייצור נייר היו ממוקמים על דרכי מים ופעלו כטחנות ומכאן נגזר שמם "טחנות נייר".

הפרדת התאית מהעץ

קיימות מספר שיטות לניצול העץ לייצור הנייר. ישנן שיטות חימיות המפרידות בין הצלולוזה וחומרי הבנין הלא רצויים של העץ, כמו הליגנין. קיימים תהליכים בסיסיים ותהליכים חומציים. הם נעשים בדודי ענק סגורים היטב שבהם מתבשלים שבבי העץ עם החומרים החימיים בחום ובלחץ גבוהים. הנייר המופק בשיטות אלה מעולה ותכולת התאית בו גבוהה (וניתן לכן להלבנה). בשיטות אלה מפיקים את רוב סוגי הנייר המוכרים לנו בדפוס, אך הניצולת נמוכה כי רק כ־40% מכמות העץ הופכת לתאית. כדי להעלות את הניצולת עברו לתהליכים חימיים למחצה, כלומר נוסף לבישול העץ עם כמויות קטנות של חימיקלים, הוא נטחן תוך כדי בישולו כדי לזרז ולהשלים את הפרדת הסיבים זה מזה. הניצולת בתהליך זה היא כ־70%. המוצר משמש לנייר אריזה וקרטון גלי. בגלל המצאתם של חומרי לווי מקבל נייר זה גוון חום צהבהב. על נייר זה מודפס החלק האחרון ברבעון זה. השיטה היותר יעילה, בה משתמשים ב־95% מכמות העץ להפקת נייר היא הפיכתו לעצית שהיא שיטה מכנית.

נייר מכיל או נטול עץ

נייר המופק באמצעים חימיים נקרא נטול-עץ. השם מטעה כי הכוונה היא שחסרים בו חומרי הלוואי של העץ, וזאת להבדיל מנייר המכיל עץ. על נייר נטול עץ מודפס המאמר אותו אתה קורא עכשיו.

נייר מכיל עץ

הוא נייר מיוחד לעתונים. הוא עשוי מעצית המתקבלת בתהליך של שחיקת בולי עץ באופן מיכני ואינו עובר תהליכים חימיים. נייר כזה הוא חלש, ספוגי, צהבהב ומצהיב יותר במשך הזמן. מאידך, הוא זול יחסית בגלל הניצולת הגבוהה של העץ. בהתאם לטיב נייר העתון מעשירים אותו בתוספות של תאית נקיה.

ייצור הנייר בתהליך החרושתי

מאז תחילת התהליך הידני, שוכלל בהדרגה ייצור הנייר. התקדמות בולטת היתה המצאת מכונת ריסוק בהולנד (הולנדר). היא מרסקת תוך כדי סיבובה את הסמרטוטים או חומרי הגלם האחרים. השימוש בהולנדר חדר גם לתהליכים נוספים. שלב נוסף וחשוב במיכון הוא המצאת מכונת הנייר על ידי רובר (צרפת 1799) ושיכלולה על ידי האחים פורקרינייה. העקרונות שביסוד מכונה זו קיימים עד היום. החידוש במכונה הוא שבמקום שאיבת גליונות בודדים, נשפך התרחיף על נפה אינסופית הנעה ללא הפסק, ותוך כדי התנועה נסחט הגליון ועובר בסרט נע בגליל סחיטה, יבוש, ולאחר מכן במעגילת נייר המחליקה אותו ומגהצת אותו עד היותו חלק. בסוף התהליך נחתך הנייר לגליונות בגודל הדרוש.

נייר המשמש למטרות אמנות

לשתי מטרות משתמשים אמנים בנייר. האחת היא לציור ישיר עליו בטכניקות ציור שונות. השניה היא להעברה לא-ישירה. הצביעה נעשית על פני לוח אבן, עץ או רשת וממנה עובר הציור אל הנייר תוך תהליך של הדפסה. לכל אחת מהן נחוץ נייר מיוחד. ישנן תכונות המשותפות לכל סוגי הנייר המשמשים לאמנות המבדילות אותם מנייר לדפוס או לאריזה, ואלה הן:

1) עמידות בפני אור: העדר תכונה זו גורמת שהנייר יצהיב באופן שכל הצבעים המקוריים ישתנו. לפיכך משתמשים למטרה זו בחומרי גלם מעולים ביותר, ומקפידים לסלק את כל החומרים הזרים שאינם צלולוזה טהורה. ציורים דרכם להיות תלויים וחשופים לאור. כדי לבדוק שהנייר עליו עומדים לצייר או להדפיס לא ידהה, אפשר לעשות את הבדיקה הבאה: לחשוף את הנייר שחלקו מגולה וחלקו מכוסה למספר ימים כאור (לא לקרינה ישירה) ואחר־כך משווים כדי לגלות את ההבדל. רוב ניירות ההדפסה מיוצרים בשני גוונים: לבן ושנהב. לכל גוון סכנה משלו. הלבן מתכהה והקרם דוהה.

2) חוזק. רצוי שהנייר לאמנות יהיה חזק ועמיד בפני התבלות. עד היום אנו מתפעלים מציורי הרנסנס או ציורים יפניים וסיניים קדומים. צייר המכבד את יצירתו יעדיף תמיד נייר מעולה ויקר על פני נייר פשוט המתבלה, מתפורר או מקבל גלים. זו אחת הסיבות שמייצרים ניירות לאמנות עבים יותר מן הנייר לדפוס, שבו הדרישה לחסכון מורגשת יותר.

3) ספיגה. צלולוזה היא חומר בעל זיקה חזקה למים, חומר היגרופילי. צלולוזה יבשה קולטת מים ורטובה פולטת אותם. מכאן שכל נייר סופג במידת מה. נייר טבעי סופג מצויין, אך על פי רב מטבילים נייר בדבקים או מצפים אותם בשכבות מרוק כדי למנוע ספיגה מוגזמת.

4) יציבות הממדים. לאמנות או לכל הדפסה במספר צבעים רצוי נייר שאינו משנה את ממדיו, במיוחד קריטית עובדה זו בטכניקות התחריט והליתוגרפיה בהם הנייר נעשה לח תוך כדי תהליך ההדפסה. נייר מתכווץ ומתפשט בעיקר בכיוון הייצור שלו ולכן יש להביא גורם זה בחשבון. יש המפרידים חבילת נייר לפני הדפסת סדרה ותולים כל גליון לחוד כדי שיתאים עצמו ללחות שבסביבה, כך שלא ישנה את ממדיו בהדפסה.

5) פני הנייר. פני הנייר הטבעי שלא עבר כל תהליך גימור משקפים את מצב הסיבים של התאית, המרובדים זה על גבי זה והוא על פי רוב מחוספס ולא אחיד. כדי להחליק נייר מעבירים אותו תהליכי החלקה וגיהוץ במעגילת נייר (קלנדר). נייר עשוי ביד עובר החלקה פחותה מנייר המשמש למטרות דפוס. ככל שנייר יותר מוחלק הוא מבריק יותר. סוג נייר מוחלק מאד נקרא אלוסטרציוני או חקוי אמנותי ומשמש להדפסת תמונות ורפרודוקציות, אולם כדי לקבל נייר חלק עוד יותר, מושחים את פניו בשכבה דקיקה של חומרים מינרליים כמו קאולין, גבס, גיר וכדומה המעורבבים בדבק, לאחר מכן מעבירים אותו במעגילה חלקה במיוחד. לשם כך מצפים את גלילי המעגילה במתכת הכרום, ומכאן שם כל סוגי הנייר המשוחים - נייר כרומו. מעטפת חוברת זו מודפסת על נייר כרומו עבה. לעומת מגמת ההחלקה, קיימים ניירות שיש ענין מיוחד לחספס אותם. אחד מגלילי מעגילת הנייר מטביע בנייר דוגמא מהסוג המוכר לנו מהזמנות או מניירות מכתבים. דוגמת בד, דוגמת עור, מרוקע כאילו בפטיש וכדומה. זה תהליך שהנייר עובר מיד אחרי ייצורו ואילו בנייר המשמש לציור בצבעי פסטל הוא נוצר על-ידי סוג הרשת אשר עליה מתייבשת הפולפה (בתהליך התעשייתי). מבדילים בין שני סוגי החלקה. חמה וקרה.

6) דחיסות. זהו היחס בין משקלו ועוביו של הנייר. נייר דחוס הוא חזק וקשים. לליתוגרפיה ותחריט מעדיפים דווקא נייר רפה. ניירות אלה אינם עוברים כמעט במעגילה. נייר דחוס נוצר על ידי גיהוץ רב. אך יש סכנה בנייר רפה שסיביו ידבקו ללוח תוך כדי הדפסה. יש לבחור את האיזון הדק בין שני גורמים מנוגדים אלה.

מידות הנייר

על הנושא: "מידות הנייר" אפשר לכתוב מאמר שלם. קיימות עשרות מידות שונות זו מזו של נייר. כל מפעל מייצר לפי מסורת ה"טחנה" שלו, לפי מידות הנייר הנהוגות בארצו, ואם ירצה לייצא – גם לפי מידות ארצות אחרות. במשך שנים ארוכות עשו נסיונות ללא ספור להאחיד מידות הנייר. באירופה הצפונית נתקבלה השיטה העשרונית. המידות בסנטימטרים. בארצות האנגלו-סכסיות מודדים באינטשים, אך המידות שונות באנגליה מאשר בארה"ב. נייר הרישום, הנייר המגוון לפסטל ולרשת הוא על פי רוב במידות עשרוניות 100x70 ס"מ וחלוקתו 50x70 ס"מ וכו' כיוון שהוא משמש גם לדפוס. הנייר לאמנות נשאר כאמור במידות שונות ומשונות. באגודת הציירים נמכר נייר צרפתי תוצרת ריבס וארש במידות הבאות : 65×60 ס''מ, 56x76 ס"מ ו-76x105 ס"מ, המקובלות בצרפת.

נייר לליתוגרפיה

כדי שנייר יתאים לסוג הדפסה זה רצוי שיהיה בעל מספר תכונות:

1) גמישות. כדי לעמוד בסוג הלחץ המיוחד של המכבש הליתוגרפי, לחץ הנוצר ממגב נע.

2) קשיחות פני הנייר. נתון זו סותר, לכאורה, את הנתון הקודם אך הוא חשוב, כיוון שהצבעים בדפוס אבן הם צמיגים יותר מאשר ביתר שיטות ההדפסה. הם עשויים לתלוש ולהרים סיבים של נייר בעל פנים רפות.

3) ספיגות מעולה של צבעי דפוס. כדי שהצבעים יהיו רכים ובלתי מבריקים (להבדיל מהדפסות אופסט על נייר מצופה ומבריק). בנוסף לנתוני יסוד אלה, רצוי גם שנייר לא יהיה דק מדי, שיהיה עמיד בפני התכווצות ובמיוחד בהדפס צבעוני ושלא יהיה גם מדי. לעבודות עדינות עדיף נייר חלק.

נייר לתחריט

המיוחד לשיטת הדפסה זו שמשתמשים בנייר לח, הנלחץ בחוזקה תוך כדי מעבר במכבש אל לוח מתכת. על הנייר להתאים עצמו ללוח כדי לקלוט את הצבע הנמצא בשקעים בלבד. מכאן ברור, שעל הנייר לתחריט לעמוד במספר נתונים:

1. ספיגות גבוהה של מים. אי אפשר להשתמש בנייר מצופה כלשהו או בעל תכולה גבוהה של דבק. על הנייר להיות נקבובי ובעל נפח. ככל שמשתמשים בנייר "קשה" יותר יש להטבילו זמן ממושך יותר במים לפני ההדפסה. נייר יפאני, שהוא מאד סופגני, אינו זקוק כלל להשריה ואפשר להסתפק בהרטבתו ממש לפני ההדפסה.

2. רכות וגמישות. תכונה זו דרושה כדי לעקוב אחר הטופוגרפיה של לוח ההדפסה ועם זאת לעמוד בלחץ המכבש. יתר על כן, כדי שלא יקרע, רצוי שיהיה בעל סיבים ארוכים ורכים. לכן, משתמשים בנייר מעולה ביותר העשוי ביד או בתהליכים דומים.

3. עובי נייר לתחריט מקובל שאינו יכול להיות דק. מייצרים ניירות לתחריט מעל 200 גרם. נייר בינוני הוא בסביבות 250 גרם ויש ניירות של 300, 600 ואף 800 גרם (זהו משקלו של מטר מרובע של הנייר).

נייר לאקוורל

תכונותיו העיקריות הן :

1) התנגדות לספיגה. בטכניקה זו אין ענין בכך שהצבע ייספג מיד לנייר. בנייר העשוי ביד היו מטבילים בשעתו את הגליונות באמבטיות של מי דבק כדי לצפותו בשכבה אוטמת מים, כיום מגיעים לתוצאה דומה ע"י הוספת כימיקלים תוך כדי ייצור הנייר.

2) לובן. תכונה זו דרושה כדי שהצבעים יושפעו במידה מינימאלית מגוון הנייר. אפשר להגיע ללובן של 80% בטבלה בה השחור יהיה 0 והלבן המוחלט (שאינו קיים בטבע) יהיה 100% (לשם המחשה: צבע שמן לבן של תחמוצת הטיטניום שנחשב ללבן מאד מגיע לדרגת לובן של 90%).

3) יציבות הממדים. כדי שלא יווצרו גלים תוך כדי תהליך הציור בצבעי המים, משתדלים להשתמש בנייר שסיביו נטחנו מעט ככל האפשר. בכל זאת, נוהגים בנושא זה בזהירות. נייר אקוורל בגליונות, נמתח על ידי הציירים במספר נעצים על לוח עץ כדי שיתייבש מתוח. יצרני הבלוקים לנייר אקוורל מהמין המשובח מדביקים מראש את שולי הנייר, כך שיש להסיר בזהירות מחשש קריעה את הדף מהבלוק רק אחרי שיבש לגמרי. כדי לשמור על יציבות הממדים נוהגים להשתמש לאקוורל בנירות עבים. לתלמידים כ־90 גרם למטר מרובע ולמקצועיים מ־120 גרם למטר מרובע ומעלה עד דרגות עובי גבוהות.

4) חספוס. מקובל להשתמש באקוורל בנייר מחוספס אך כאן משתלב טעמו האישי של הצייר. במספר ניירות מוטבע בסימן מים מספר לציון

דרגת החספוס.

נייר לחיתוכי עץ

נייר לחיתוכי עץ חייב להצטיין בשתי תכונות חשובות:

1) חוזק רב לכן רצוי נייר ללא חומרי מילוי.

2) ספיגה טובה של שמנים, בגלל טיבם השמנוני של הצבעים המשמשים לחיתוכי עץ. לחיתוך עץ אפשר להשתמש בסוגים רבים של נייר ואין צורך בהקפדה כה רבה כמו בטכניקות שהוזכרו עד עתה, אולם דווקא בתחום זה שהושפע רבות מחיתוך העץ היפאני, מעדיפים אמני חיתוך העץ להתהדר בניירות יפאניים מאד מיוחדים.

הנייר היפאני

דומה לכל הניירות במזרח הרחוק כגון: הסיני, הקוראני וכדומה. הוא נבדל מהנייר האירופי בחומרי הגלם מהם הוא עשוי והם סיבי ירקות וצמחים מזרחיים. סיבים אלה מצטיינים באורכם, בחוזקם, בעמידות מופלאה בפני שיני הזמן ואיכויות אסתטיות מיוחדות. הנייר היפאני אינו מתייבש כמו האירופי בין שמיכות לבד אלא באויר החופשי. ליפאנים מסורת ארוכה בייצור ניירות דקורטיביים, בהם שזורים סיבים בצבעים שונים ובדוגמאות אין ספור. שמם המקובל הוא נייר אורז, אך ספק רב אם הוא עשוי מחומר זה. יש ניירות סופגים אידיאליים ולעומתם ניירות עמידים בפני מים שניתן לייצר מהם מטריות ומעילי גשם. הנייר היפאני שקוף למחצה וספרים יפאניים מאויירים עשויים מנייר כפול, כלומר, כל דף עשוי שני עמודים מחוברים. הניירות הללו גם משמשים למחיצות היפאניות.

נייר לדפוס רשת

בטכניקה זו אפשר להשתמש בכל סוג נייר שהוא ולא רק על נייר. בשיטת דפוס זו אפשר להדפיס גם על מתכות, עץ, זכוכית וכדומה. ובחירת הנייר נתונה לשיקול דעתו של האמן.

ניירות לרישום וציור ישיר

הרישום נוצר תוך כדי שחיקה. רישום עפרון, פחם, גיר וכדומה דורשים נייר בעל פני שטח מחוספסים ולכן משתמשים בנייר כפי שהוא יוצא מהמכונה ללא תהליכי החלקה נוספים. על נייר כזה להיות קשה כדי שלא ייקרע תוך כדי רישום סוער של צייר משולהב. ניירות למטרות אלה מיוצרים בגליונות בודדים ובבלוקים לציור, מהם פשוטים וזולים ומהם מעולים ויקרים. מקובלים גם ניירות מגוונים. הצביעה של נייר כזה, בדומה לצביעת בדים, נעשית על-ידי צבעים המתחברים לצלולוזה באופן חימי תוך כדי תהליך הייצור. כדי להבדילם מניירות אחרים מוטבעים בהם קוים מקבילים.

סוגי נייר הקיימים בשוק

מתוך כל הכתוב לעיל, אפשר אולי להניח שקיים מבחר עצום של סוגי נייר, שמתוכם יוכל המבין לבור לו סוג מסויים המתאים לו. במציאות הישראלית לצערנו המצב שונה והמבחר דל ביותר. גם בעולם הרחב בו מייצרים מיגוון עצום של סוגי נייר לדפוס קטן עד כדי להדהים מספר יצרני הנייר למטרות אמנותיות.

להלן סוגי נייר שאפשר להשיגם בארץ. כל הניירות המוזכרים עשויים מתבניות בתהליך חצי חרושתי הדומה מאד לתהליך הידני (mould made):

ריבס RIVES

נייר תוצרת צרפת עשוי מסמרטוטים. מידות מקובלות: 50x65 ס"מ, 56x76 ס"מ, ו־75x105. צבע הנייר: לבן וקרם. הדבק: בחצי הכמות המקובלת. סימן מים: מימין למטה, משקל: 260, 250, 240, 210 גרם למטר מרובע. זהו נייר רב־שמושי, עמיד ויציב לגבי אור. מתאים לכל סוגי הטכניקה בתחריט וליתוגרפיה והדפסי רשת. כושר הספיגה שלו מוגבל ולכן הוא מתאים פחות לעבודה עם מספר צבעים רב, כי הוא נמתח מעט תוך הדפסה.

ארש ARCHES

תוצרת צרפת. חומר גלם: 80-90% סמרטוטים. מידות מקובלות: 50.65 ס"מ, 56x76 ס''מ, 76-106 ס"מ. הגוונים: לבן וקרם. משקל: 250 גרם למטר מרובע. הנייר מיוצר באותו מפעל כמו הריבס אך נתוניו שונים במקצת. זהו נייר גס יותר למגע, פחות דחוס לכן יותר עבה, וכן משקלו מעט גבוה יותר. הוא ידרוש לכן לחץ חזק יותר במכבש. הוא משתנה פחות תוך כדי הדפסה, ולכן יתאים מאוד להדפס בצבעים אחדים. הוא אינו עמיד כל־כך בפני אור, הקרם ידהה וילבין והלבן יכהה במשך הזמן. בנייר ארש עלולים להיות פסים או רצועות לא אחידות.

גרין J. GREEN WATER LEAF

מיוצר באנגליה על ידי .J. Bracham Green Ltd

עשוי כותנה טהורה לגמרי. הוא אינו מצופה כמעט בדבק מכאן שמו water leaf שמשמעו נייר טבעי ללא ציפוי. צבעו לבן מאד ומשקלו בדרך כלל גבוה, בסביבות 300 גרם. אין לו חותמת מים אך יש בו הבלטה של השם: גרין.

המידות שונות מהמידות הצרפתיות. יש סוגי נייר שונים מהגס ביותר ועד לחלק המגוהץ בחום. אותה חברה מייצרת גם ניירות בעובי בלתי רגיל שמשקלם בסביבות 400, 600 ו־800 גרם. לאלה יש כבר עובי של קרטונים. סוגי נייר אלה משמשים לליתוגרפיה, תחריט, אקוורל ורישומים.

פאבריאנו

זהו נייר מתוצרת איטלקית. פירמה זו מייצרת סוגים רבים של נייר בשמות שונים עשויים כולם 100% כותנה. הקלאסיקו מכיל גם הוא אפשרויות שונות: נייר מגוהץ חם חלק מאד, נייר מגוהץ קר בינוני ונייר גס שמידותיהם כמידות הנייר הצרפתי. גוון הנייר: לבן או שנהב. הקלאסיקו כולל עוד סוגים ועוביים שונים שלא נוכל כאן לפרטם. הקלאסיקו הוא נייר רב-שימושי. אותה חברה מייצרת נייר מיוחד לתחריט בלבד בשם רוסספינה שמידותיהם 100x70 ס"מ בשני גוונים: לבן ושנהב. כן מיוצר נייר לליתוגרפיה בשם אומבריה.

פאבריאנו מייצרת (בדומה לבתי חרושת אחרים) נייר לפסטל בשם אנגר בגוונים רבים מאד.

נייר מסוג דומה מיוצר גם על ידי בית חרושת שוודי ושמו טומבה Tumba שהגוונים בו עזים יותר מאשר גווני האנגר. סוגי נייר אלה מכילים דבק לכן לא יצלחו לטכניקות בהם מרטיבים נייר כמו תחריט וליתוגרפיה.

שמירת נייר ואיחסונו

אין צורך להרחיב את הדיבור על החשיבות של איחסון טוב של נייר. ההשקעה בחבילת נייר היא גבוהה על אחת כמה וכמה כיום, בתקופת אינפלציה. בכל פעם כאשר תקנה חבילה חדשה מחירה יהיה הרבה יותר גבוה מהפעם הקודמת. חבילות סגורות הבאות מבית חרושת יש לאחסן באופן שטוח ומדי פעם להפוך את החבילה על פניה כדי לישר גלים וקמטים. חבילות שנפתחו כדי להוציא מהן גליונות, או גליונות בודדים יש לשמור היטב מפני שני האויבים הגדולים של הנייר : לחות ולכלוך. מי שיכול לאחסן נייר במקום יבש, שאין בו אבק ודאי שמצא פתרון טוב, מי שמחזיק נייר בתוך הסטודיו בו ממילא אינם קיימים שני התנאים הנ"ל, יוכל להגן על הגליונות בהכניסו אותם בתיקי פלסטיק מתאימים, ויאחסנם באופן שטוח. ארון מגרות (כמו של שרטטים) הוא היעיל ביותר.

קריעת נייר

נייר עשוי ביד, להבדיל מנייר חרושתי, מצטיין בקצותיו החופשיים. כאשר רוצים להקטינו או לחלקו לחלקים יש ענין רב לחקות בקריעה את אופיים של שאר קצוות הנייר, ולא לחתוך אותו בסכין בקו ישר. יש מספר שיטות לכך:

קריעה ליד סרגל. מסמנים את קו החיתוך בעדינות בעפרון. מניחים על הגליון סרגל מתכת כבד, לוחצים עליו ביד אחת ובשניה מתחילים לאט־לאט למתוח את הנייר כך שלאורך הסרגל הוא נקרע באופן חופשי.

קיפול והרטבה. שיטה זו מתאימה לניירות יפאניים. מקפלים את הנייר ומרטיבים בעזרת ספוגית את הקיפול ואחר כך פשוט קורעים את הנייר.