גלריה לאמנות בחוצות העיר – כך כינה פלוני את מלאכת הכרזה. סימני הכר של התקופה הוטבעו אל הפלאקט ועל-אף הפונקציונאליות השימושית בן הוא החזיק לעתים מעמד רב יותר מאשר אמנות מוצהרת לשמה. יש וראו בו פליטון בקוו וצבע, מוזה קלילה, שחייה קצרים וערכה נמדד בקריטריונים של פרסום המוצר בלבד. אולם, מציאותה העיצובית של הכרזה, שונה היתה מדעות מגדיריה, השפעתה עשויה היתה לחרוג מהתחום המוגבל של עיצוב המוצר וכל אשר נראה היה כזמני ואקטואלי בזמן הווצרותו בלבד – הפך לא פעם ברבות הימים ליצירה ייחודית צרופה, כאשר תפקודה המעשי, למענו נוצרה – נשכח כלא היה. וידוע לכל, שאלמלא יצר ז'ול שארא בשלהי המאה שעברה את כרזותיו, יתכן כי לא היו נבראים אחדים מציוריו של סארא ואלמלא עוצב ה"דיוואן היפאני" בידי טולוז לוטרק, לא היינו זוכים לפריחתו המסחררת של הפוסטר האמנותי בראשית שנות העשרים של המאה הנוכחית. כך מצאנו בציוריו של פיקאסו כבר משנת 1901 ה"חדר הכחול" את דגם הפלאקט של לוטרק "מאי מילטון". ועוד קודם לכן, בימי הסער והמרי של "Art Nouveau” תאם הסגנון הפלוראלי, המאולתר של הקוו המסולסל את שפת הפלאקט החדש. לאחר מכן, ראה פייר בונאר ועמיתיו, אפשרויות רבות, הטמונות בעיצובי כרזה, שעשויות היו להוות מעין חיקוי פרוגראמטי של אסכולת "אוקיו" היפאנית. רבות נכתב בשעתו על הפואמות הפלאקטיות של ולדימיר מאיקובסקי, המהוות מעין פרשנות תמלילית לכרזותיו המצויירות בנושאי המהפכה הרוסית.

אף הקולאג'ים השיריים של אנשי ה"דאדא", בדומה לחרוזיו המחוספסים של מאיקובסקי, הם כמו תרגום בו-זמני של הכרזה המצוירת. לימים, סלל הפלאקט נתיב אמנותי משלו, בבשרו זרם אמנותי חדש, הנראה באופק. ה"גלריה לאמנות בחוצות העיר", היתה לעתים לסנונית של האוונגרד לעתיד לבוא וכרזותיה על חומות העיר הפכו למנשר ציורי ולטרנספרנט פוליטי וכשיר-עם, שאיש לא ידע את מלחינו – הפך לסמל כמו הראלדי, לקוד גראפי המובן לכל בימינו נעשה הפלאקט לעתים קרובות ל"פלאקטי" מדי ומרוב השימוש בו למלאכת התקשורת ההמונית – אבד רבות ממשקלו הסגולי; את מקום הייחוד האינדיבידואלי, תפסה שגרתיות תריסרית ואילו האיכות העיצובית, פינתה מקום לזעקנות ראוותנית. על רקע של וולגאריזציה פרסומית של עיצוב הכרזה, בולטים ביתר שאת אמני הפלאקט האיכותי, מחפשי האמינות הגראפית, שהושפעו לטובה מציירי ההווה ובאורח דו-סטרי, אף הם ישפיעו במוקדם או במאוחר על סגנון של אמנות זמנם. זאת ועוד, אין לשכוח את תרומתו העיצובית של ה"באוהאוס" הגרמני, שתרם רבות להתהוותה של אמנות דמוקראטית בין שתי מלחמות העולם. דרכי הביטוי של אמנות טוטאלית בשפת יוצריה במדיות שונות, כיצירת מהולי-נאגי, אוסקר שלמר, פאול קליי וגרוריהם – פועלים עדיין מתחת לפני השטח ומהווים מקור בלתי אכזב של השראה וחיקוי לגיטימי. בדרך דומה תשפיע הכרזה הפרולטרית של קטה קולביץ', שאת נושאיה האפורים נמצא אצל ציירי הכרזה המהפכנית של ימינו.

חיפושי הנתיבים המקוריים, ברוח הזמן, המהווים את חידושי הכרזה העכשווית נמצא בראש וראשונה אצל טומי אונגרר, מילטון גלזר ויאן לניצה. הראשון, קרוב בכרזותיו לשפתו האירונית של שאול סטינברג, אך דיוקן החברה החולה בעבודותיו – הוא נוקב וחד יותר. המעצב מילטון גלזר יוצר ב"מפופי באהבה" חזות גרוטסקית, לירית, המזכירה את הזיותיו של רנא מגריט ונדמה כי אף מקרה הוא שאותיות הטקסט השימושי ברקע מתלוות אל הציור.

יאן לניצה, צייר האנימציה, בונה בפוסטר "וויצק" את קוויו הלולייניים ומשטחיו הטקסטוראליים תוך הדגשת האקטואליזציה של האופרה. "וויצק" של בלכנר ואלן ברג בעיצובו של לניצה, הוא מוצג פסיכודלי והגבור הוא אסיר של מחנה הרכוז וקרבן הסמים כאחד!

הגרפיקה הישראלית משתלבת בו-זמנית בזרמי הגרפיקה השימושית בת ימינו ואת אהבת הפלאקט ניתן למצא אצל טובי הציירים. אריה ארוך – בשלטי ציוריו המחוספסים מבשר את בריאת הפופ ההומאני וממשיכיו אביבה אורי ורפי לביא, הוסיפו להנציח את החילוניות הפוסטרית בציוריהם. ביצירת ארוך ניכרת השראתם של הד׳קולאג'ים משל שוויטרס ואותות הפלאקטיות האסמבלאג'ית של ורקמן ותלמידיו.

ציורו – הוא גלגולה השני של הכרזה, שהפכה לשלט אפור מחנות ישנה, כציור הכרזה מתערוכתו, המהווה הומאג' צנוע לעבר החולף והנעלם.

[הפסקה הושמטה בשל חזרתיות]

מסע ציוריו אל תוך הזמן, בו מקופלת "חנות רהיטים של ראצ'ק", ואריציות על נושאי ריינהולד, וורקמן ודושאן, שלט מוחלד ברחוב אגריפס בירושלים, האות הילדותית והספרה המאגית 7 – הם זכר נשכח לפיוטו החילוני של הפלאקט.

מלאכת החול של הכרזה הישראלית, תוך השגיה האיכותיים, ניתן לראות בסגנונו הכמו-תמים של דן רייזינגר, כאשר מרכיביו ה"תייריים" מצויים בנוסטלגיה אירונית של "סוף התקופה".

מלאכת הכרזה של אורה ואליהו שוורץ חורגת מתחום הארעיות החד-פעמית; היא שרויה באקלים צורני של האימאג' המזרחי, תוך הדגשת קשטנות פרחית, העשויה כמלאכת רקמה.

קצר המצע המשתרע, כדי לעמוד מקרוב על התפתחותה המהירה של הגראפיקה הכרזית הישראלית. השגיה האיכותיים, לא תמיד יבואו על ספוקם והם נבלמים על ידי דרישות ממוסדות, סטנדרטיות של הצרכן המצוי, שטעמו האמנותי, אם להשתמש בלשון המעטה, הוא עדיין שנוי במחלוקת.

ההצע רב מהבקוש והתחרות הבלתי מקצועית בשוק המציאות הגראפיות איננה לטובת העניין. נדמה, כי תהליך שגשוגו של הפלאקט הקולאג'י, כפי שהסתמן בימיהם של ויל ברדליי, אוברי ברדסלי, ואחריהם – של ג'ון הארטפילד, גאורג גרוס, חנה הוך וכו' – בעולם כולו ללא שוב.

יתכן, כי בשעה שהחיים הפכו ל"פלאקטיים" אבד הפלאקט החברתי את ערכו. האנטי-כרזות של רוי ליכטנשטיין האמריקאי, דמויי "קומיקס", על חלומותיהם המתוקים של תינוקות בצל הנשק האטומי, הדיוקנאות הקלישאיים של מרלן מונרו בעיצובי אנדרי וורהול התיקו את הכרזה האיכותית למדיה צורנית נוספת. הזעקה "הֶלפ" המתנוססת מעל הכרזה הפולנית של אקרופוליס, שסכנת המפולת וההרס צפויה לו – מצביעה על יעדים חברתיים של הכרזה שנועדו לה. האתגר האידאי של האמנות איננו נמדד בדיאגנוזה סביבתית בלבד, אלא אף בפרוגנוזה של ראית הנולד. בדומה, תפקידה של הגרפיקה האמנותית בהלם העתיד, הוא לשמש תמרור ומצפן בדרך ההומאניזציה של עיצוב המוצר, לקראת תקון איכות החיים לעתיד לבא.