כמדומני לא נכתב עד כה כמעט כלום במוספים האמנותים שלנו על הצייר אריה אקשטין. אינני רוצה להתיימר שאני מגלה אותו. אקשטין חי בינינו מאז מלחמת השחרור, עת בא לארץ ממחנות ההשמדה בכדי ללחום למען מולדתו החדשה. יודעי דבר למדו מזמן להכיר ולהוקיר את ציוריו. אישית, אני חושב שאילו היה אקשטין נוסע בסוף שנות ה-50 לפאריס או ללונדון, היה שמו מצורף מזמן לאלה המשנים והמביאים יסודות רציניים לאמנות הציור בכללותה. אך הגורל רצה אחרת ואקשטין חי כאן בארץ והלך בדרכו כלוחם בודד, מבלי שיתחבר לקבוצה מסוימת, מתוך רצון עיקש לא לבסס לעצמו בעזרת הסולידריות הכנופייתית. ידוע הדבר וכבר הוכח מזמן שדרכם של הבודדים, למרות היותה תמיד קשה ולמרות היאוש האכזיסטנציאלי הטמון בה, מביאה את האמן הלומד את פירוש המילה סבלנות ליעד הנכסף והרי זאת היא הגשמת החלום האמנותי האישי. בראיון שערכתי עם הצייר היתה מטרתי להביא לידיעת הצבור הישראלי את דרך מאבקו בחייו ובאמנותו.

מתי התחלת לצייר?

התחלתי די מוקדם, בגיל 13. הייתי משיג ומביא אוכל לצייר מאוד ידוע בשם וינצבראונר אצלו באטלייה, פגשתי למעשה בציור בפעם הראשונה. כשלעצמי אינני בא ממשפחה של אינטלקטואלים. הייתי יתום מאב משחר ילדותי והתגלגלתי בבתי יתומים. בהיותי בן 13 הייתי מנקה את האטלייה שלו ולמרות שלא ציירתי בכלל זה נכנס להכרה ומשהו נשבר בתוכי. הבנתי שזה עולם קסום, גדול, שלא ידעתי באיזה כלים לגשת אליו, וזה השאיר בי רושם שלא יכולתי להשתחרר ממנו. וינצבראונר היה אומר לי: אם תצייר ואתה בוודאי תצייר תחתוך חלק מהחיים שלך ותכניס אותם לתוך מיסגרת. אם זה בשמחה, אזי התמונה תתמלא שמחה ואם זה בעצב אזי דם יטפטף מהמסגרת. הוא, וינצבראונר כך צייר. זה היה סגנונו. בלודג' באותה תקופה היו הרבה בתים עזובים שנשארו ריקים לאחר שהיהודים הוגלו למחנות הרכוז. מה שעשה עלי רושם נורא ואיום, היו פרטים קטנים, חפצים אישים שנישארו זרוקים, חפצים שהיו שייכים ליהודים, חפצים עזובים שלאנשים היתה אהבה אליהם, כגון ספר תפילין שנעזב, טלית שמצאתי פעם על גדר אחת ואני זוכר היטב שפעם מצאנו באחד הבתים העזובים ערימה של תצלומים צהובים מגשם והנה וינצבראונר שהיה גבר גבוה וחסון לקח את התצלומים לידיו התבונן בהם, כרע על ברכיו והתחיל לבכות כמו ילד קטן באומרו: הנה, לולק, היו חיים ואין חיים.

בפועל, מתי התחלת ממש לצייר?

רק כשעליתי לארץ. הייתי דייג וגרתי אצל צייר בשם אברהם בראונשטין. חייתי שלשה ימים על ספינת דיג וארבעה ימים על החוף. באותה תקופה נהגתי לשתות המון ולהתפרע אז אמר לי בראונשטין: אתה משתולל יותר מדי ואתה מפריע לי וכדי להירגע אולי תתחיל לצייר והוא הכיר לי את יואב בר-אל, באותה עת שנינו התחלנו לצייר. שם קבלתי את היסודות הראשונים. אך הלכתי להיות ימאי ושוב חדלתי לצייר. לאחר תקופה מסוימת עזבתי את הים והלכתי לקיבוץ ושם נתנו לי יום אחד בשבוע לצייר לאחר שקודם לכן הספקתי להיות טייח וגם למדתי קידוחי נפט.

כמה שנים חיית בקבוץ?

שבע שנים אבל לבסוף גורשתי[.]

מדוע?

באסיפת חברים קבעו לי שלשה סעיפים:ראשון, טיפוס אנטי-סוציאלי, שני, טפוס אנטי חברתי, שלישי, חוש סדר לא מפותח. באותה תקופה הכרתי את אשתי ובעצתה עברתי לראש פינה והיא עודדה אותי לצייר בלבד. וכך התחלתי לצייר ברצינות.

אני זוכר ציורים שלך מתחילת שנות ה60, עלי לציין שמבחינת הנושאים התקרבת לזרם "הנובל פיגורסיון", כוונתי בעיקר לגנרלים מעוותים וחולניים מלאי מדליות שציירת, אני גם יודע שבהיותך תקוע כאן לא היתה לך כל אפשרות לבוא במגע עם הציור האירופאי, יחד עם זאת עלי לציין שהתפתחותך כאמן היתה נכונה למרות הבדידות שבה היית, איך הגעת לגישה כזאת, אז כשכל הארץ היתה שטופה במה שנקרא בסלנג הישראלי "האברסטרקט הלירי"?

כשהתחלתי לצייר עמדה לפני בעייה חשובה מאוד כשראיתי ולמדתי מה זה ציור גדול וכוונתי לבקמן, פיקאסו, גויה וכו. הגעתי למסקנה שבאמנות המטרה היחידה היא להיאבק למען האדם. פירוש מאבק זה הוא היופי של החיים, ובקשר לגנרלים שציירתי היה לי נורא חשוב לחשוף את פרצופם האמיתי, כיון שהגנרלים לא יודעים לבכות רק להרוס. הם שונאים את האדם כיוון שאינם מסוגלים לאהוב. הם נראים אמנם נורא חשובים כשעל גופם מדים ועל חזם מדליות אבל מאחורי כל מדליה מסתתרים אלפי הרוגים. חייתי עדיין תחת השפעת האסון, כלומר השואה, והפחד הסתום שזה עלול לקרות שוב. היה לי חשוב מאד להעביר לבני אדם רגישים, לילדים שצומחים, את התחושה שלי ולומר להם: בני אדם, הביטו על הגנרלים האלה! הם לא גבורים אלא רוצחים! לתת להם משהו טהור הרי זה כאילו היינו נותנים לגורילה מבוטה ביד. בקשר לאמנות האבסטרקטית, היא לא דיברה ללבי, הייתי זקוק לקשר חי וחד עם החיים.

שמתי לב שלמרות שעברת את השואה, לא הפך הציור שלך דמונסטראטיבי ומעולם לא נסית למכור בצורה זולה את מה שעבר עליך. כיצד הצלחת להתחמק ולא ליפול למלכודת הרגשנית? ראית פעם אדם מת?

כן, כשהייתי ילד, ובמלחמת סיני.

כשהייתי נכנס לדירות בגיטו, הכי טראגי היה לראות הפצים עזובים. כסא שבן אדם ישב עליו פעם, תנור קר שלא יחמם עוד אף אחד, קומקום שאיש לא ישתה ממנו עוד. אף פעם לא הבנתי עד כמה צדקתי בתחושתי ורק בגיל מבוגר הבנתי שהגיתי נכון. אך תחושה יותר מוקדמת לתפישתי זאת היתה כשיצאתי מהגיטו אמי ואני עמדנו כשחבילות על גבינו והבטנו לדירתנו שנאלצנו לעזבה בדרך לרכבת, שעתידה היתה להוביל אותנו למחנות הריכוז. ובכן, ראיתי את החדר שלי ולמרות שהיה עני ביותר, נדמה היה לי לרגע, שהפרח מנייר שאמי גזרה הפך למצבה אדירה של יאוש וצער קיומי, מצבה לחיים אבודים שלא ישובו עוד. אצלי אין טבע דומם. היו לי שתי ברירות. אי אפשר להביע את הטרגדיה בצורה כללית. כיצד ניתן לתאר שישה מליון שנטבחו? זה יותר מדי מפחיד. הבובה הנופלת על המדרגות בסרט של איזנשטיין או המשקפים השבורים אצלו, כלומר הפרטים היום-יומיים האלה, מבטאים את הטרגדיה האמיתית. אם הייתי מצייר גוויות בתאי הגזים זה לא היה אומר כלום לאף אחד. כשהייתי חייל במלחמת השיחרור והייתי נכנס לכפרים ערביים, לבית עזוב, הייתי מתחיל לבכות מבלי לשלוט על עצמי, כיוון שהבנתי שלאנשים האלה קורה אותו דבר שקרה לי כשעזבתי את הגיטו.

האם אינך סבור שעצם שהייתך בקיבוץ במשך שבע שנים תמימות (למרות הגן עדן המלאכותי הקיים שם) מנעה בסופו של דבר ההתפתחות שלך כאמן?

בהחלט. למרות מיליוני אפשרויות לא צמחה אמנות בקיבוץ. תאר לעצמך בן-אדם שאף פעם לא רעב והולך לחדר האוכל כמו הכלבים אצל פבלוב הפועלים לפי רפלקסים מותנים. הוא נכנס לחדר האוכל, ממלא את הבטן בכמות אדירה ואחר-כך הוא נאלץ לעכל את זה, שמונים אחוז מהאנרגיה שלו מבוזבזת על עיכול והמושגים האלה של א.ד. גורדון, שרק האיש עם הטוריה יוצר (מושגים שבשעתו נתנו לאנשים מסוימים לחשוב שזה היצירה כשלעצמה) מסולפים בהחלט. אמן אינו מסוגל ליצור ללא הד. בלי שום ספק שהקיבוץ מהווה שממה תרבותית, ועוד יותר גרוע, האנשים שם חיים בסילוף ערכים מוחלט כיוון שעצם זה שמגדלים מלפפונים מקנה להם זכות לחשוב במושגים של "אתה בחרתנו". הם לא סובלנים, הם לא יסלחו לך אם אתה אחר. הם יכולים לסלוח לעצלן, לאדם בעל התנהגות חזירית, אבל לאינדיבידאום שרואה אותם כפי שהם, הם לא יסלחו. בחוץ זה לא שונה, אבל באפשרותך להתחבא, להיעלם ולסגור את הדלת, בקיבוץ הכל מרוכז. כולם רואים אותך ושופטים את התנהגותך ללא הרף.

משום מה תמיד היה נדמה לי שבציור שלך קיימת אוירה צפונית. אם אינני צודק, אנא, תקן אותי.

בשום פנים ואופן אין בציורי אווירה צפונית. בדידות כן, של יהודי וזה משתקף בציור בצורה אחרת לגמרי, יחד עם זאת אני חש הזדהות עם בקמן ופיקאסו ועם חלק מסויים של אקספרסיוניסטים גרמניים, גרוס למשל, אך מעל לכל קרוב אלי בקמן.

מלבד ציור כתבת גם ספורים ואפילו קראתי סיפור משלך בחוברת "עכשיו". הייתי רוצה לשאול אותך ואם תוכל להבהיר לי מה הוא ההבדל המהותי בין הכתיבה והציור?

האמת היא שהרבה אנשים המציירים כאן בארץ לא מבינים מה היא המשמעות של אמנות הציור בכלל למשל הקבוצה הקרויה +10, בשעתו הם יצאו במאניפסט מפוצץ אך לא השכילו לדעת שמה שהם ניסו לעשות נוצר מזמן והם היו אנאכרוניזם אפילו בארץ פרובינציאלית כמו שלנו. הגישה שלהם היתה מסולפת כיוון שבשום פנים ואופן אי אפשר לשלול מציור באופן טוטאלי את הנושא. יש נושא ויש צורה. אם שניהם קיימים יחדיו אזר הציור הוא גדול. אם קיים רק הציור אז הדבר הופך לחסר משמעות. עליך להבין שבוש קודם כל הוא צייר ואחר-כך "סוריאליסט" והמגוחך הוא כשאדם מחליט שהוא סוריאליסט בטרם צייר תמונה של ממש.

עדיין לא ענית לשאלתי.

האמת היא שאני לא רואה כל הבדל בין הספרות לבין הציור. זאת היא רק דרך ביטוי אחרת. הרצון להשפיע על בני אדם באמצעים אחרים. הייתי מבטא את עצמי באותה מידה לו הייתי כותב. המטרה שלי היא ראשית כל לבטא את עצמי ולשתף בחוויותי את הקהל. במקום מילים מופיע בציור שלי הנושא. כשאני מצייר אני מרגיש בצורה ויזואלית. אל גרקו כתב פעם לאחיו שהוא מרגיש את עצמו כאדם שנכשל. יתכן שאל גרקו היה משוכנע שלא הצליח לבטא את מה שהרגיש בציור אבל "כשלון" זה, נחשב בעיננו למשהו גאוני. השאלה היא בין התחושהשלך ומה שאתה מעוניין להשיג והתוצאה הסופית. כשלעצמי כשאני מתבונן בציור של מישהו אחר אני שואל את עצמי למען מה האמן שצייר אותו נאבק.

ומה בקשר למילים? כוונתי לספרות עצמה?

אני בן אדם בלי שפה, פולנית שכחתי, עברית לא למדתי, כיון שעברית אינה שפה שלי, אני לא יכול לכתוב. אבל לפני שנים כתבתי פולנית וכמה מספורי תורגמו לעברית אפילו פורסמו. כיום אני ממשיך לכתוב, למרות הכל, בעברית.

ואן גוך כתב מכתבים נפלאים לאחיו תיאו, יחד עם זאת אנו מכירים את ואן גוך על סמך ציוריו ולא על פי המכתבים שכתב לאחיו. האם אינך צריך להיות מרוצה שדוקא העובדה שאתה נאלץ בעיקר לצייר ולא לכתוב, דבר שעשוי היה לפצל את אישיותך, הביא לך לבסוף תועלת והגורל היה נדיב אליך?

לי נדמה שזה בדיוק להיפך. לכתוב, פירושו להביע במילים בצורה סלקטיבית מטרה הניצבת מול עיניך. היום עוזרת לי הספרות להיות המבקר של עצמי בציור. יתכן שאילו נשארתי בפולין, הייתי בעיקר כותב והציור היה הופך אצלי לעניין צדדי אך בגלל קשיי השפה עבר כובד האמנות שלי לציור[.]

האם במשך השנים שאתה חי בארץ ומצייר, פנה אליך מישהו או איזו שהיא קבוצה להציג יחד אתם?

אף פעם לא. הייתי בשוליים של התרחשויות. כששאלתי במקרה אנשים הקשורים במופעים כאלה מדוע לא פנו אלי, אמרו לי: הרי אתה גר רחוק.

כאדם שעבר את השואה במלוא מובן המילה, מה דעתך על אותם האמנים שאף הם עברו את השואה אך הפכו את סבלם למטבע עובר לסוחר?

בן אדם שעבר את השואה ולו רק מבחינה פיזית הוא עדיין המום. בסך הכל עברו רק 30 שנה מאז הסיפור הזה. אני יכול לומר עליהם שהם התאוששו. יחד עם זאת אני לא מאמין שבן-אדם יכול להתאושש לאחר דבר כזה. בכל ההיסטוריה האנושית בני אדם עשו כסף מאסונותיהם של אחרים. באופן אישי אין לי שום יחס לכתיבתם או לציורם. אני מרגיש שזה שקר ושהם אינם אומרים את האמת. אם אי פעם אתחיל לצייר את השואה בצורה משמעותית, אעשה זאת בלי אודם ובלי קוסמטיקה. אני רוצה לומר דבר המעיק עלי מזה שנים רבות. לגטו ורשה הוכנסו 300 אלף יהודים. את המרד בגטו ורשה עשו 40 אלף יהודים. לגרמנים היתה שיטה להשאיר אחרונים את המלשינים, את משתפי-הפעולה ואת המומחים שעבדו בבתי החרושת שלהם. דבר ידוע הוא שמרדכי אניליביץ', מנהיג המרד, פחד יותר מהמשטרה היהודית מאשר מהמשטרה הגרמנית. על השאלה ההגיונית, מי אלה שנשארו בחיים גםלאחר המרד אין צורך להשיב ואת האנשים האלה שנשארו אני פוגש יום יום ברחוב. בארץ הזאת לא היה אף משפט של קאפו ושל זה ששיתף הכי הרבה פעולה עם רוצחי אחיהם. בפולניה, הפולנים ששיתפו פעולה עם הגרמנים נידונו לעונשים כבדים כולל עונשי מוות וכאן אצלנו הם מתהלכים חופשיים וגם קיבלו משרות נעלות. אני לא שונא את הגרמנים. הייתי במחנות ריכוז, באושויץ בבוכנוולד ובאחרים וראיתי שם גרמנים גויים אינטלקטואלים שהובלו לתאי הגזים ביחד עם מהיהודים, כיוון שלא רצו לפגוע ביהודים. המצפון האינטלקטואלי לא איפשר להם את זה. הדבר הכי נורא הוא להיבנות על שינאה של עם שני. שאלי ויזלים והקצטניקים האלה יפסיקו עם השמאלץ הספרותי והמגעיל שלהם ויתחילו להסתכל בפנים האמת הטרגית והמרה.

מה דעתך על אלה שמכניסים לכל ויכוח ונגד כל אלה המנסים לבקר את החיים כאן בארץ את המונח "שואה" כתשובה ניצחת?

הצרה הגדולה והטראגדיה שהם צודקים. אבל הם אומרים אך ורק חצי אמת. בקוראן כתוב: בטרם תתפלל תרחוץ את הידים, לא התרחצת עשית אך ורק חצי מלאכה. כיום אני חי בהרגשה שהרבה לא השתנה בעם היהודי. אנחנו ממשיכים עדיין מרוב פחד לחיות בתוך הגטו ובמחנות הריכוז. כשאני קורא ששוטר מתעלל באסיר בבתי הסוהר שלנו אני מזדעזע כל פעם מחדש. תן לחיה את החופש והוא ישמיד את החופש. כל אלה הצועקים כנגד השואה שיכנסו לבתי-הסוהר שלנו ושיראו ששם מכינים לנו שואה חדשה. שזהו מקום, בו מותר להתעלל בבן-אדם, לאנוס אותו ולהרוס אותו מבחינה פיזית ונפשית. התעללות זאת נעשית באמתלה של צדק. שנה-שנה יוצאים מבתי הסוהר שלנו אלפי קאפוס לעתיד והסוהרים שם מרפאים את תסביכיהם הסאדומזוכיסטיים. זאת השואה שלנו התרבותית והחברתית, וגם את הדתיים אני כולל במחנה הזה, כיוון שהם הפכו כאן בארץ לפקידיו ולמצדיקים של האלוהים, ובמקום להביא את דברי האלוהים לאלה שנזקקים באמת, מבססים את עצמם כאימפריה כלכלית וגם מכאן אני רואה את הצמיחה של השואה החדשה.

מהן התכניות שלך לעתיד?

לצייר הייתי רוצה להגיע יום אחד בציור שלי למצב שאוכל מבחינה ויזואלית לחדור להכרתו של האדם ולעזור לו לאהוב את היופי, לשנוא את הכיעור הייתי רוצה להוריד את המסיכה מאותם בני אדם שעשו את החיים שלנו למכוערים, בכל הארצות ובכל הזמנים.