הדפס אבן LITHOGRAPHY

הדפס האבן, מבוסס על העקרון של דחייה הדדית בין מים וחומר שומני מחד והתקשרות בין חומרים שומנים זה אל זה מאידך, או בפירוט רב יותר, כאשר מגלגלים גליל שעליו מרוח צבע דפוס שמן על פני אבן או לוח רטובים, הצבע השמן יתחבר רק למקומות השמנים (הציור) ויידחה מעל פני המקומות הלחים (לבן).

המונח: דפוס אבן בעברית היא תרגום המילה ליתוגרפיה. (ביוונית ליתוס-אבן) כיום מדפיסים לפי אותו עקרון גם מחומרים אחרים כמו מלוחות צינק או אלומניום או אפילו מלוח נייר מיוחד. המאפיין שיטת הדפסה זו הוא שאין התייחסות לגובה פני הלוח, בניגוד לדפוס בלט (חיתוך-עץ) בו מדפיסים מהחלקים הבולטים בלוח ובניגוד לדפוס שקע (תחריט) בו מדפיסים מהחלקים המשוקעים שבלוח.

לתולדות הדפס האבן HISTORY OF LITHOGRAPHY

בעוד שאין יודעים מי ומתי בדיוק החלו בהדפסי העץ והתחריט – לגבי הדפס האבן אין חילוקי דעות. ממציא הליתוגרפיה הוא אלואיס זננפלדר (ב-1797). ההמצאה באה אליו בהסח הדעת. מספרים כי הגברת זננפלדר חיפשה פיסת נייר כדי לרשום עליה את רשימה הכבסים שנמסרו למכבסה. בנה שהיה עסוק באותה עת בהעתקת תווים הסכים לרשום את הרשימה על לוח אבן ששימשה לו לחידוד מכשירי העבודה.

יש לציין שאלואיס הצעיר עסק בהעתקת תווים בשיטת התחריט. הוא היה מצייר את התווים בחומר שמנוני על גבי לוחות נחושת ואחר כך צורב אותם. אין אנו יודעים כיום באם היה מוטרד ממחירה הגבוה של הנחושת. וכשראה את רשימת הכבסים על האבן ניצנצה בראשו המחשבה שמא ניתן לצרוב באבן כתחליף לנחושת. ואפשר שסתם מתוך סקרנות טיפל באבן כמו במתכת. כך או כך, אחרי גלגול צבע על אבן רטובה נולדה במזל-טוב הליתוגרפיה הראשונה.

אולם מכאן ועד לליתוגרפיה כמו שהיא מוכרת לנו היתה עוד דרך ארוכה. היה עליו לשכלל גורמים רבים מאד. את התהליך הכימי, חומרי הציור, מכבש הדפוס וכד'. ב־1818 סיכם זננפלדר את הישגיו בספר שהפך לאבן היסוד של שיטה זו. מעניין שהשם: ליתוגרפיה נולד רק בצרפת מאוחר יותר. זננפלדר קרא לה בשעתו פוליאוטוגרפיה Polyautography או הדפסה כימית. השיטה החדשה התפשטה תוך כמה שנים לכל אירופה. זכות רבה יש למשפחת אנדרי ששלושה אחים עסקו בתחום זה. יוהאן שותפו של זננפלדר באופנבך בגרמניה, פיליפ בלונדון ופרדריך בפאריס. בימיה הראשונים נחשבה הליתוגרפיה כשיטת דפוס חדשה, המתאימה לשכפול תווים ספרים וכד'. ההשלכות האמנותיות של הדפס האבן נוצרו רק בשלבים מאוחרים יותר.

המפורסמים שבאמנים הראשונים שעסקו בהדפסי אבן היו דלקרואה ב־1814 וגויה ב־1820 (למד טכניקה זו בהיותו כבר בן 70 שנה). הליתוגרפיה השתכללה כדפוס, הדפיסו ספרי מדע ולימוד, עיתונים מצויירים וקריקאטורות (דומייה). הומצא האופסט והדפסה מצינק.

אך רק בסוף המאה הקודמת שוב היתה תחיה של ההדפס האמנותי. נרתמו לה אמנים כמו: מאנה, דיגא, רנואר, גוגן, בונאר, וייאר ואחרים. המפורסם שבהם הוא ללא ספק טולוז-לוטרק. הוא פיתח את הכרזה הליתוגרפית הצבעונית והביא אותה לרמה אמנותית אותה אנו מעריכים עד היום.

במאה שלנו עסקו רבים בהדפס-האבן. הוא שימש כלי בטוי לאכספרסיוניסטים הגרמניים, למונך ולהבדיל לקאטה קולביץ. סדרות רבות הוציאו מירו, בראק ושאגאל. בעיני רבים נחשב פיקאסו לגדול שבין אמני הליתוגרפיה.

האבן הליתוגרפית LIMESTONE

תכונתה העיקרית של האבן הליתוגרפית היא הספיגה השווה של שומן ומים. היא מסוגלת לקלוט ולשמור על הציור לכל משך הדפסת מהדורה ולהמשיך להיות ספיגה למים. האבן הליתוגרפית היא אבן גיר נדירה (באווריה, צרפת, קאווקז) נקבובית ואחידה. קיימות אבנים בדרגות קושי שונות. לכל דרגה צבע אחר. להבדלים שבין צבעי האבן חשיבות רבה לבחירת האבן המתאימה לציור זה או אחר. האבן הצהובה רכה וקל לצייר עליה, כיוון שאפשר היטב לראות עליה את הטוש או הגיר השחור. אך, חסרונה בזה שהיא נסתמת בנקל והציור עשוי להתקלקל תוך כדי הדפסה. האבן הכחולה-אפורה היא הקשה ביותר. אמנם פחות נעים לצייר על רקע כהה אך טיבה בהדפסה עולה לאין ערוך על הצהובה. הממדים של לוחות האבן נעים בין הקטנים ביותר ועד לגדולים שבהם כ־140 × 100 ס"מ. (פלקטים של טולוז-לוטרק). כל האבנים מסותתות לצורות מלבניות.

עובי האבנים שונה בין 6-10 ס"מ ויותר. ככל שהאבן גדולה יותר כן היא חייבת להיות עבה יותר, כדי שלא תסדק או תשבר בזמן ההדפסה כאשר היא נתונה ללחץ הגבוה של המכבש.

הכנת האבן להדפסה PROCESSING THE STONE

על האבן הליתוגרפית להיות משוייפת באופן אחיד וישר לחלוטין. שטח קעור או קמור אפילו במידה הקטנה ביותר משבש את ההדפסה ומסכן את האבן. מאבן שכבר השתמשו בה יש להסיר כל שריד שומני. מקובלות שתי שיטות לשיוף אבנים. בראשונה משייפים אבן אחת על גבי השניה. שיטה מוגבלת רק לאבנים קטנות ובינוניות, אך יתרונה בכך שבעת ובעונה אחת משייפים שתי אבנים. שליטה גדולה יותר על תהליך השיוף משיגים כאשר משייפים בעזרת גלגלת מתכת. Levigator. הגלגלת היא דסקית ברזל עגולה. קוטרה 20-21 ס"מ ועוביה כ־5 ס"מ. הידית אינה קבועה במרכז כדי שאפשר יהיה כפי שבוצע בידי אדולף מנצל. לסובבה ביד אחת ללא הפסק. משייפים עם חול ים או אבקת שמיר (קורבורונדום). מתחילים בחול או אבקת שמיר גסים, עוברים לבינוני וגומרים בעדין ביותר. כל התהליך נעשה בעזרת מים לאחר כל שלב שוטפים ובוחנים את מצב האבן. לציור בגיר ליתוגרפי יספיק שיוף גס. לעבודת מכחול או טוש ליתוגרפי – על פני האבן להיות חלקים ביותר. ליטוש אחרון זה נעשה בעזרת אבן ספוגית מיוחדת (אבן פימס). תנועת הליטוש היא סיבובית כמו הספרה 8, מנקים היטב במים ומייבשים. היבוש נעשה בעזרת מניפה אופיינית לעבודה ליתוגרפית. כיום משתמשים במייבש שיער חשמלי FAN.

לבסוף יש לבדוק את מפלס האבן. שמים סרגל מתכת לאורכה של האבן (או באלכסון) מתחתיה רצועות נייר משי. אם אי אפשר למשוך אף אחת מהן – סימן שפני האבן ישרים.

אזהרה! כל פגם באבן, שריד מציור קודם או שריטה שנתהוותה בזמן הליטוש חוזרים ומופיעים בכל הדפס.

הציור על גבי האבן DRAWING ON THE STONE

למי שלא עסק בהדפס אבן, אולי נראה הציור על האבן כתהליך אחראי ומפחיד. אלא, שאין הדבר כך. הליתוגרפיה אולי יותר מכל שיטה אחרת היא טכניקה ישירה שבה יכול אמן לצייר ככל העולה על רוחו. כל מה שהיה רגיל בדרך כלל לעשות על נייר, ואין סוף אפשרויות נוספות. עומדים לרשותו האמצעים הקלאסיים של ציור בטוש וגיר. טוש בעזרת ציפורן – רישום טוש אטום במברשת. טוש מדולל, במכחול – (אקוורל). גירים מדרגות קושי שונות בהם אפשר להתחיל ברשום גס ולהגיע עד להצללה עדינה ביותר. קיימות טכניקות נגטיביות כמו: אטימה בגומי ערביקום. טכניקות גרוד בהם מתחילים מאבן שחורה. ויש טכניקות אופייניות לליתוגרפיה בלבד. למשל תוספות של חומרים שונים לטוש הליתוגרפי. אפשריות התיקון בליתוגרפיה הן רבות יותר מבכל טכניקה אחרת. פיקאסו למשל צייר למעלה מ-10 מצבים (States) על אותה אבן עד שאושרה על ידו להדפסת הסדרה. יש להדגיש שהמאחד את כל החומרים בהם מציירים על האבן הוא אופיים השמנוני. זאת על מנת שהשומן ייספג ויתחבר לאבן.

הגיר הליתוגרפי LITHO CRAYON

הגיר הליתוגרפי מיוצר בצורת מוטות רבועים או עגולים באורך מקובל של 55 מ"מ. קיימים גירים שונים זה מזה בדרגת הקושי. גיר קשה – מס' 1, ככל שהמספר עולה הגיר רך יותר. אופי הציור מתקבל ע"י זוית ההחזקה; צורת הלחיצה, מידת החידוד וכד'.

פעם עשו האמנים את הגיר בעצמם מהחומרים הבאים:

דונג דבורים טבעי; סבון כביסה משובח; חלב כבשים מותך ; של לק; פיח עדין משובח.

כיום משתמשים גם בעפרון שמן מהסוג בו המעטה עשוי שכבות נייר המתקלפות במשיכת חוט.

טוש ליתוגרפי LITHO TUSCHE

הטוש הליתוגרפי משמש לציור בעזרת מכחול, טוש נקי לצביעת שטחים, או מדולל למעברים כמו באקוורל. הטוש הליתוגרפי עשוי ממש מאותם חומרים כמו הגיר וההבדל רק ביחסים ביניהם. גם כאן יש להדגיש שהטוש הליתוגרפי הוא טוש שמן ובזה הוא נבדל מסוגי טוש אחרים הנמכרים בחנויות. אם כי משווקים טוש ליתוגרפי בצורתו הנוזלית, באופן מוכן, מומלץ לקנות מוטות מוצקים (עטופים סטניול) ולהמיס אותם בכל פעם לפי הכמות הדרושה.

המסת טוש מוצק. השיטה הבדוקה היא לשפשף בלחץ קל את המוט של צלחת חרסינה קטנה. להוסיף כמה טיפות מים מזוקקים או לפחות מורתחים. לעבור באצבע עד שהשכבה שעל הצלחת נמסה במים. את המים מוסיפים טיפות-טיפות. תוספת מים גדולה מדי מדללת את הטוש והוא אינו ראוי יותר לשימוש ליתוגרפי. אי אפשר לחזור ולעשותו סמיך ע"י שפשוף המוט, ולא נשאר אלא לשפוך את הטוש הדליל ולהתחיל את הפעולה מחדש. אחרי העבודה יש לכסות היטב את הצלחת, להגן עליה מפני גרגרי אבק. לשימוש נוסף שוב מטפטפים מים וחוזר חלילה.

השימוש בגיר, עפרון, מברשת, מכחול ועט מאפשר למעשה ליצור על האבן

כל טכניקה מקובלת על נייר. אלא, שהנסיון מלמד שעל ידי תוספות

קטנות של חומרים שונים לטוש הליתוגרפי, אפשר להרחיב את קשת הטכניקות. התוצאות לפעמים מפתיעות ונותנות חופש לדמיונו של הצייר. אנו נרמוז רק על כמה עיקריות. טוש ליתוגרפי עם תוספת קטנה של נפט או בנזין תישא אופי של שטח מתבקע. תוספת של אלכוהול תיצור דגמים משונים. תוספת של בירה או סודה תגרום ל"שבירה" עדינה. פיזור מלח על שטח מרוח במכחול יוצר כתמים לבנים.

גרוד תיקונים אפשר לעשות בעזרת גרוד בסכין אך אפשר להשתמש בגרוד כחלק מן הציור, ממש לחרוט קווים לבנים בתוך שטח כהה, שיטה בה הירבה להשתמש פיקאסו.

התזה: טולוז לוטרק אהב להשתמש בהתזה כדי להשיג מעברי צבעים. השיטה הפשוטה ביותר; מטבילים מברשת שיניים בטוש ליתוגרפי ועוברים על פני רשת המתוחה על מסגרת מתאימה. פעילות זו יוצרת נקודות רבות, שהשליטה בהן היא ענין של נסיון. אפשר להתיז, כמובן, גם על ידי צינורית המיועדת לכך.

כיום ישמש לתפקיד זה אקדח האויר.

לצורך התזה מערבבים את הטוש הליתוגרפי בטרפנטין במקום במים.

אטימה: מציירים על האבן בטוש ליתוגרפי מעורבב בצבע נמס במים (גואש או טוש רגיל) מייבשים וממשיכים לעבד את האבן למשל בהתזה. מקומות שנאטמו על ידי גומי ערביקום ישארו לבנים. (פלקטים של טולוז לוטראק). כדי לקבל רישום לבן על גבי רקע שחור – מציירים בעזרת גומי ערביקום. אחר כך מגלגלים צבע שחור ומפתחים.

פעם ציירו אמנים על כל אבן בטכניקה אחת בלבד. במאה שלנו משתמשים

בערבוביה בכל הטכניקות לפי הצורך. מצטיין בזאת פיקאסו.

הכנת האבן THE PREPARATION PROCESSING THE STONE

ע"י הכנת האבן אנו רוצים להגיע לשתי תוצאות:

1)לקבוע את החלקים השומניים עמוק יותר באבן כדי שלא יעלמו תוך כדי ההדפסה. 2) להביא את החלקים שאינם מדפיסים להיות יותר סופגים ושומרים על לחות משך כל ההדפסה. הכנת האבן מתחלקת ל-5 תהליכים יסודיים, עד לששי שהוא ההדפסה עצמה. יש לציין מראש שכל סוג ציור וכל אבן דורשת טיפול מתאים ושונה יש וחוזרים על חלק מהתהליכים כמה פעמים, אך באופן כללי, אלה הם שלבי ההכנה.

1) איבוק TALC

מפזרים אבקת טלק באופן אחיד על פני האבן ויש שמוסיפים אבקת שרף (קולופוניום). מנגבים במטלית נקיה.

2) צריבה ETCH

מכסים את האבן בתמיסה של גומי ערביקום וחומצה חנקית, מייבשים. רצוי יבוש טבעי של כמה שעות. הצריכה פועלת על אבן הגיר אך לא פוגעת בציור השמן.

3) שטיפה WASHOUT

שוטפים תחילה במים כדי להמיס את הגומי ערביקום ואחר כך בטרפנטין אמריקאי או צרפתי. פעולה הממיסה את שאריות הגיר והטוש הליתוגרפי שלא חדרו לאבן.

4) חימר (אספלט) ASPHALTUM

בשטיפה בטרפנטין נעלם הציור. מחזירים אותו על ידי מריחה ושפשוף של חימר (אספלט) מומס בטרפנטין. האספלט מתחבר רק לציור השומני ומחזק אותו. מגן בפני צריבה.

5) גלגול ROLL-UP

צבע בעזרת גליל מצופה עור מגלגלים צבע דפוס שמן על פני כל האבן. הגלגול נעשה בכמה כיוונים. בעת הגלגול כמו גם ביתר השלבים של ההכנה על האבן להיות תמיד לחה.

6) ההדפסה PRINTING

מניחים נייר על פני האבן ובעזרת מכבש ליתוגרפי מדפיסים את ההדפס. בהצלחה!

עם גמר ההדפסה מכסים שוב את האבן בגומי ערביקום, אלא שעכשיו ללא חומצה. מייבשים ובצורה זו מאחסנים את האבן.

זהו התיאור הסכימטי של תהליך ההדפסה. באופן מעשי יש לחזור כמה פעמים על שלבים שונים לפי הצורך. ברישום עדין, למשל, של גיר – יש לחזור על פעולת הצריבה כמה פעמים. בכל שלב מדפיסים הדפסת נסיון לבדוק מה נקלט ומה לתקן.

הצריבה ETCH

החומר הצורב הוא תמיסה של גומי ערביקום עם כמות קטנה של חומצה חנקנית. 3% חומצה ל־100% תמיסת גומי. כדי לבדוק את חוזק החומצה שמים כמות קטנה של חומצה מדוללת על פינה חופשית באבן, היא צריכה להעלות בועות כעבור 40 שניות. אם תעלה יותר מהר – להוסיף גומי ערביקום, אם לא תפעל להוסיף כמה טיפות חומצה.

יש המסתפקים בבדיקת מצב החומצה ע"י טעימה קלה בקצה הלשון. מכסים את כל האבן בעזרת מברשת רחבה בשכבה עבה אחידה. במקומות הכהים להבריש יותר. חוזרים על הפעולה כמה פעמים. מסירים את עודפי החומצה ונותנים לאבן להתייבש באופן טבעי לפחות לילה אחד. תפקיד החומצה, לפתוח את האבן במקומות שאינם מדפיסים ולעשותה ספיגה יותר ואילו במקומות המצויירים כך שהשומן של חומרי הציור יחדור עמוק יותר לאבן.

תיקונים CORRECTIONS

לאחר הדפסת נסיון ניתן לתקן את הציור. מסלקים חלקים מיותרים באופן מיכני, גרוד או שיוף, אם בעזרת סכינים ואם ע"י מוט עשוי אבן פימס. חלקים כהים אפשר לשפשף עם נייר זכוכית. זכור! לשמור על פני האבן בגובה אחיד. כדי לחזור ולצייר שוב, יש להכשיר את האבן לקבלת שומן. פעולה זו נקראת הפגה. מפיגים את פעולת הגומי ערביקום והחומצה.

חומר ההפגה המקובל הוא תמיסת אלום (חצי רוויה). יוצקים אותה במקומות הדורשים הפגה. משאירים כחמש דקות. במקומות אלה נוצר מעין קרום לבן על התמיסה. שוטפים היטב במי ברז, מייבשים ואז אפשר לתקן בטוש או גיר ליתוגרפי. ברור שבמקומות המתוקנים יש לחזור על כל תהליכי ההכנה המוזכרים.

חימום אספלט

יש ציורים עדינים, שכדי להוציא מהם את כל הפרטים יש לחזק אותם. אחת השיטות לכך בחימום אספלט. מגלגלים על הציור גליל עם מעט טוש ליתוגרפי, מייבשים, אח"כ מפזרים אבקת אספלט עדינה וזו נדבקת לציור. מסלקים עודפי שומן בעזרת טלק. מחממים עם מבער מיוחד. האספלט נמס מתחבר לציור ומחזק אותו. האספלט מגן היטב בפני צריבה לכן אפשר להשתמש בצריבה חזקה יותר.

נייר השאה TRANSFER PAPER

כל ציור שמכינים על האבן יודפס בצורה הפוכה כמו בראי. כדי לצייר ישר באותו אופן כמו שיודפס אפשר לצייר על נייר מיוחד הסופג שומן. מדפיסים נייר זה על האבן כך שהשומן נלחץ ועובר אל האבן. ומפתחים אותה בתהליכים הרגילים. ההדפסה שתבוצע עכשיו מהאבן תהיה זהה לציור על נייר ההשאה (לא כמו ראי). ניירות השאה אפשר לקנות. קיימים סוגים שונים המתאימים לפי הצורך לגיר גס, לגיר עדין, טוש וכד'.

נייר ההשאה פותח למעשה למטרות הדפסה הסכונית. הוא פתר בעיה איך לנצל אבן אחת כדי להדפיס ממנה בעת ובעונה אחת מספר רב של ציורים קטנים. למשל: תוויות (אטיקטים) להבדיל משיטה הישירה, בה הדפיסו רק ציור אחד מכל אבן.

ההדפסה PRINTING

לאחר גמר כל תהליכי הצריבה עם גומי ערביקום ולאחר יבוש של 12 שעות, אפשר להתכונן, להדפסה. מניחים את האבן במרכז המכבש הליתוגרפי על הלוח הגדול הנקרא מצע press bed.

החלק האופייני למכבש הליתוגרפי הוא השפשף Scraper שהוא לוח עץ, מין מגב מצופה רצועת עור. השפשף ניתן להחלפה בתוך תיבת השפשף Scraper Box המותאם לפי רוחב האבן והציור. ידית השפשף מורידה אותו לגובה האבן המודפסת. מכינים את החומרים הדרושים להדפסה: צבע ליתוגרפי מוכן על גבי לוח מריחה מיוחד עשוי זכוכית או שיש. (או אבן ליתוגרפית ישנה).

סכין ציירים – (שפכטל) להוצאת הצבע מהקופסא ופזורו על הלוח. גליל עשוי עור. מיכל טרפנטין – רצוי כלי סגור עם נקב בפקק.

שני ספוגים.

שתי קעריות למים.

מגלגלים את הגליל על לוח הזכוכית או שיש עד שתהיה עליו שכבה דקה ואחידה של צבע ואז מעבירים ומגלגלים אותו על פני האבן. פעם לכיוון אחד ופעם לכיוון אחר. יש לחזור ולהרטיב את האבן עם הספוג כדי לשמור על הלחות. אם יקרה והאבן תתייבש – יכסה הצבע את כל האבן. כך חוזרים ולוקחים צבע מלוח הזכוכית מגלגלים על האבן עד שהציור מופיע כהה במידה הרצוייה. זהו! – מוכנים להדפסה.

מניחים את נייר ההדפסה על גבי האבן. ועליו כמה גליונות סרק. מעליהם מניחים לוח מגן Tympan. לוח זה יכול להיות לוח צינק דק או חומר פלסטי. מושחים אותו בשטחו העליון בחומר סיכה (גריז). מורידים את השפשף ומכוונים בדיוק לתחילת האבן ומגבירים את הלחץ בידית השפשף. עכשיו מסובבים את ידית המכבש המניעה את המצע. האבן והנייר נלחצים זה אל זה תוך כדי תנועה. כאשר ההדפסה הסתיימה מרימים בזהירות את הנייר והרי ההדפסה לפניך.

להדפסת נסיון ראשונה משתמשים בצבע שחור שמן יותר מצבע הדפוס הרגיל. לגירוד הצבע מגליל העור משתמשים בסכין מיוחדת. לכאורה זה נשמע פשוט, אלא שתהליך ההדפסה בליתוגרפיה דורש מיומנות רבה כי הציור נוטה להעלם או להסתם, לכן לא תמיד האמנים מדפיסים בעצמם. יש סדנאות ליתוגרפיות בהם האמנים רק מבצעים את הציור על האבן ויתר התהליכים נעשים על ידי דפסים מומחים. כך עבדו רוב האמנים המפורסמים, למשל, פיקאסו. תהליך ההדפסה שתואר עד כאן התייחס למכבש היד. זהו התהליך ששימש תחילה לכל עבודות הדפוס הליתוגרפיות, כיום, הוא משמש כמעט רק להדפסים אמנותיים. במכבש היד יש שליטה מלאה על כל שלבי ההדפסה: גלגול הצבע ביד, קביעת לחץ מדוייק בשפשף, אפשרות להדפסה חוזרת וכד'. לכן יש ומשתמשים עד היום להדפסים במכבשי דפוס עתיקים, אף מהמאה הקודמת.

הדפסת צבעים COLOR LITHOGRAPHY

לכל צבע יש להכין אבן נפרדת, כל אבן תגולגל בצבע המתאים לה. התוצאה הסופית תתקבל רק על הנייר, עליו מודפסים הצבעים זה על גבי זה. הבעיה העיקרית של הדפס צבע היא ההתאמה המדוייקת של כל הצבעים. השיטה המקובלת להתאמה היא על ידי ציור צלבים. בכל מקרה צלבים הצריכים ליפול בכל ההדפסות באותו מקום עצמו. מנקבים חור במרכז הצלב החודר גם במקצת לאבן ומקל על ההתאמה. מקובל היה שנים רבות להתחיל בהדפסה בצבע מדריך, למשל שחור, ואח"כ להמשיך בצבעים הנוספים. כאמור לעיל אין אמנים מדפיסים בדרך כלל לבד. על פי רוב נמצא לידם מדפיס, לא כל שכן כאשר מדובר בהדפסת צבעים, הדורשת ידע ונסיון רב ביותר. יש לציין שלצבעי הליתוגרפיה אופי שקוף, אפשר להגבירו על ידי תוספת חומר שקוף, או לבטלו ע"י תוספת לבן אוטם.

מכונות אופסט OFFSET PRESS

חסרונו הבולט של מכבש היד הוא באיטיות ההדפסה. מתחילה, ניסו מתכנני המכבשים להגביר את התפוקה. דבר שהיה חשוב במיוחד להדפסות מסחריות. ההתקדמות נעשתה בכמה שלבים, עבודות היד הוחלפו במערכת גלילים. ההרטבה נעשתה בעזרת גליל ספוג מים, הצבע עבר ממערכת גלילים נעים. הלחץ הושג על ידי גליל מתכת במקום השפשף. הנייר הוגש על גבי מסלולים מיוחדים. כך נוצר המכבש המיכני השטוח שהדפיס מאבנים. אלא, שכדי לקבל הדפסה רגילה היה צורך לצייר על האבן באופן הפוך, תמונת ראי. על בעיה זו התגברו על הוספת גליל נוסף. הגליל הנוסף במכבש היה מצופה גומי. הוא קלט את הציור מהאבן ורק ממנו עברה ההדפסה אל הנייר. הממציא הרמן קספר (1875) קרא לטכניקה זו "אופסט" Off-Set שמשמעותו באנגלית בלתי ישיר, השלב המכריע בשכלול המכבש ליתוגרפי הגיע עם הוויתור על הדפסה מאבן ליתוגרפית. ברגע, בו הצליחו להדפיס מלוח צינק תוצאה דומה לזו שהופקה קודם לכן מאבן – נפרץ מחסום המהירות.

לוח הצינק הוא לוח דק (כחצי מילימטר) וגמיש אפשר לכרוך אותו על גליל (טנבור) וכך פותחה מכונת האופסט הרוטציונית, כלומר הדפסה רצופה מגלילים נעים כל הזמן. באופן עקרוני בנויה מכונת אופסט על שלושה טנבורים: על אחד מרכב לוח אבץ, על השני המצופה גומי להעביר את הציור מהלוח לנייר, והשלישי הוא טנבור הלחץ העוזר להעביר את התמונה מטנבור הגומי לנייר. מכונת האופסט שוכללה בהתמדה ומהירות ההדפסה כיום מגיעה עד 10.000 גליונות לשעה ויותר.

במכונות אופסט מדפיסים כיום את רוב עבודות הצילום והצבע. מכרזות ענק ועד בולים מחוברות (גם רבעון זה שבידך) ועד לרפרודוקציות של אמנות. המכונות המשוכללות ביותר מדפיסות בבת אחת 4 צבעים שונים. אולם למרות כל השכלולים הטכניים העצומים ממשיכים להדפיס הדפסי ליתוגרפיים במכבשי היד העתיקים. הסיבה: השמוש בגליל האופסט הופך את ההדפסה לבלתי ישירה ולכן על פי ההגדרות המקובלות אין הדפס שבוצע במכונת אופסט נחשב להדפס ליתוגרפי אוריגינלי.

הנייר לליתוגרפיה PAPER FOR LITHOGRAPHY

הנייר המשמש לליתוגרפיה הוא מסוג מעולה מיוחד. נייר נטול עץ עשוי סמרטוטים או פשתן. זהו נייר יצוק ביד, לכן קצות הנייר נשארים חופשיים ולא כמו נייר המשמש לאופסט, חתוכים בקו ישר. בתי החרושת מטביעים חותמת מים לזהוי תוצרתם, הנראית כאשר מרימים את הנייר מול האור. משתמשים בדרך כלל בנייר עבה מחוספס. לליתוגרפיה משתמשים בנייר יבש. לתחריטים משתמשים בנייר דומה אך מדפיסים אותו כשהוא לח. לכל ציור או אבן יתאים נייר מסוג אחר לכן מקובל לנסות תחילה סוגי נייר שונים עד שמוצאים את המתאים ביותר. בארץ משתמשים בנייר מסוג רייבס. לחלוקתו של נייר כזה אין חותכים בו בסכין, אלא קורעים אותו ליד סרגל מתכת.

לוחות מתכת METAL PLATES

מראשיתה של הליתוגרפיה נעשו נסיונו להדפסה מלוחות צינק. (אבץ) כיום מדפיסים מלוחות צינק, אלומניום וכן מנייר מיוחד. לוחות המתכת משמשים לתהליך הליתוגרפי רק לאחר חיספוס פניהן כדי שיוכלו לשמור על לחות ולקלוט את השומן. החיספוס נעשה ע"י גולות מתכת או קרמיקה הנעות ללא הפסק על פני הלוח ולוחצים אליו חול או אבקת שמיר. לבסוף דומים פני לוח המתכת מאד לאבן וקשה להבדיל באיכות ההדפסה ביניהם.

באופן עקרוני מפתחים את המתכת כמו את האבן. ההבדל הוא בעיקר בחומצות. לאבץ משתמשים בתמיסה של כמה חומצות. לאלומיניום תמיסת גומי ערביקום וחומצת זרחן. נושא זה הוא רחב מאד ומוטב להשתמש בחומרים מוכנים.

נחזור ונרחיב בנושא לוחות המתכת בפרק בו נדון על שילוב הצילום בהדפסים.

ביבליוגרפיה

THE TAMARIND BOOK OF LITHOGRAPHY ART & TECHNIQUES By G. Z. Anireasian & Adams N.Y. 1971

FELIX BRUNNER'S HANDBOOK OF GRAPHIC REPRODUCTION PROCESSES Switzerland 1964.

PRINTMAKING HISTORY AND TECHNIQUE BY KRISTIAN SOTRIFFER London 1966

שיטות הדפסה על קרמיקה בעריכת רעיה רדליך ובהוצאת בצלאל 

הליתוגרפיה בעריכת בנימין שדה ביה"ס למקצועות הדפוס הוצאת "עמל''