כאשר מדובר בציור כן המבוצע בידי האמן לא מתעורר בדרך כלל כל ויכוח בדבר מקוריות הציור. כלומר ״מקוריות״ מתייחסת לאמן בשני מובנים. א. האמן מקור כל רעיונותיו וב. גם המבצע אותם במו ידיו. על כן כל מה שיוצא מתחת ידיו הוא מקורי.

הערכה זו אינה עומדת תמיד במבחן. אם ניווכח, למשל, שאמן מסויים שואל רעיונות מאחר, אך מבצע אותם בסגנון אופייני לאמן שלישי – לא נמהר לכנות את יצירתו כמקורית. כאשר דנים בהגדרת המונח מקורי בתחום ההדפסים אנו מוסיפים מספר גורמים בעייתיים, ראשית, מדובר לא בציור אחד אלא במספר רב של עותקים זהים. האם כולם ״מקור״? שנית, אין זה הכרח שדווקא האמן ידפיס במו ידיו את ההדפסים, פעמים יעשה זאת מדפיס מקצועי. מתי ייחשב הדפס שבו היתה התערבות אדם אחר להדפס מקורי של האמן?

שלישית, התפתחות הצילום התעשייתי מאפשרת להעביר ללוחות תצלומים אם כנושא ואם כאמצעי עזר להעברת ציור ללוח. מה הגבול בו שמוש באמצעים פוטו מיכניים עדיין יחשב לאוריגינל?

לפני שנכנסים להגדרות, מוטב להבהיר כמה מושגי יסוד. התמצאות במושגים אלה עשוייה לעזור בהבחנת האיכויות הנדרשות מן ההדפס האמנותי.

המהדורה

המהדורה המוגבלת למספר עותקים מסויים היא אחד מסימני היכר של ההדפס האמנותי להבדיל מן הריפרודוקציה בה מספר העותקים אינו מוגבל. גודל המהדורה הוא ענינו של האמן אך בדרך כלל הוא תלוי במידת ״מכירות״ המהדורה שכן אם אין סיכוי למכור מהדורה גדולה תוך פרק זמן סביר, אין טעם להשקיע כסף וזמן בהדפסתה. בדרך כלל נע גודל המהדורה בין 10-300 הדפסים. המהדורה הסבירה ביותר נעה בין 100-150 הדפסים. גודל המהדורה הוא לא תמיד ענין לחישובים מסחריים. בטכניקות מסויימות (התחריט היבש, האקואטינטה) תלוי גודל המהדורה במידת עמידתו של הלוח. תחריטי מתכת למשל מודפסים במכבשים המפתחים לחץ גדול. לוחות הנחושת או האבץ סובלים משחק ההולך וגדל מהדפסה להדפסה. כתוצאה מזה הולך ומחווירי ההדפס ומתרחק במהירות מן ההדפסים הראשונים. ניתן אמנם להתגבר על תקלה זו ע"י ציפוי הלוח בשכבה דקה של פלדה או ניקל, אך לא תמיד זה עוזר. על האמן להיות איפוא ער לבעיה זו ולהפסיק את הדפסה ברגע בו מתגלים הליקויים. עם תום מלאכת ההדפסה על האמן לבחון בקפדנות כל עותק שמא התגנב בו פגם כלשהו. הדפסים לקויים יש לסלק ולהשמיד. קורה לעתים שמהדורה, נאמר של 50-100 עותקים אוזלת תוך זמן קצר וקיימת דרישה למהדורה נוספת. מקובל במקרה זה להדפיס מהדורה נוספת (אחת ולא יותר). על מנת להבדיל מהדורה זו מקודמתה, משנה האמן את הצבעים. מקובל גם לרשום על דף ליד המספר הסידורי את הציון ״מהדורה ב״ או לכתוב את המספר הסידורי בספרות רומיות.

חתימה ומספור

הנוהג לחתום בעפרון את שם האמן מתחת להדפס הוא חדש יחסית. עד לסוף המאה הקודמת נהוג היה לחתום בגוף הלוח וכך עברה החתימה מן הלוח על כל דף. מאחר וההדפס הוא היפוכו" של הלוח, כלומר מה שבלוח הוא שמאל הופך בהדפס לימין, קשה היה לחתום חתימה מהופכת ורהוטה. רוב האמנים השתמשו איפוא בראשי תיבות של שמם. נוהג זה סיפק הן את האמנים והן את הקהל שכן איש לא העלה בדעתו שהדפס עם הופעת שיטות הריפרודוקציה המודרנית התעורר הצורך בחתימת ועליו ראשי תיבות של שם האמן עלול להיות משהו אחר מהדפס מקורי. האמן על כל דף על מנת לאשר את מקוריותו. על ידי חתימתו מאשר איפוא, האמן:

א. כי הוא יצר במו ידיו את הלוח ממנו מופק ההדפס.

ב. כי הוא הדפיס בעצמו או פיקח על ההדפסה.

ג. כי הוא בדק את הדף ומצאו ללא פגם.

ד. כי הוא מתחייב שלא להדפיס מעבר למספר העותקים המסומן בגוף ההדפס, אלא אם כן יכניס תחילה שינויים בלוח או בהרכב הצבעים.

נוסף על החתימה יש למספר את המהדורה. דבר זה נעשה ע"י שני מספרים ביניהם מפרד קוו נטוי. המספר הימני מעיד על גודל המהדורה וזה השמאלי על מספר העותק בתוכה. למשל: הסימון 3/75 מעיד שזהו ההדפס השלישי במהדורה של 75 הדפסים. ישנם אנשים הסבורים שככל שגדל המספר הסידורי (השמאלי) ״מאבד״ ההדפס ממקוריותו. לא פעם יקרה על כן שמבקשים ״מספר נמוך ככל האפשר״ ואם רק אפשרי הדבר הדפס המסומן במס' 1. אין טעות גדולה מזו. כל המספרים שבסדרה ערכם שווה ומקוריותם מאושרת ע"י חתימת האמן. כמו כן טעות היא לחשוב שהמספר הסידורי מעיד על סדר ההדפסה. הדפים, בצאתם מן המכבש הם בדרך כלל לחים. הם זקוקים לטיפולים שונים כמו ייבוש ויישור. במהלך הפעולות הללו מופר לרוב סדר ההדפסים וחלק מהם נפסל בשל ליקוי זה או אחר. כשמגיע הדף לחתימה ולמספור אין האמן עצמו יודע עוד איזה הדפס קדם לאיזה הדפס.

אבחנת נסיון ואבחנת אמן

אמן המצייר על גבי בד, נייר או חומר אחר רואה מיד את התוצאה. הוא יכול איפוא ללוות את כל שלבי יצירתו בבקורת עצמית. זו מנחה אותו בהחלטה מתי לגרוע, מתי להוסיף ומתי לסיים את המלאכה. מצב האמן העובד על גבי לוח גרפי הוא שונה בתכלית. מלבד העובדה שכל מה שהוא עושה יוצא בהדפסה במהופך (פרט להדפס המשי) הרי קשה לו לקרוא" את מעשה ידיו על גבי לוח העץ, המתכת או האבן. עוד יותר קשה מצבו כשהוא מחליט ליצור הדפס צבעוני. במקרה זה עליו לחרוט מספר לוחות כמספר הצבעים בהם החליט להשתמש. במשך כל שלבי העבודה רואה איפוא האמן את יצירתו בדמיונו בלבד והמרחק בינו לבין מה שהוא עושה על גבי הלוח הוא לפעמים גדול למדי. כדי להתגבר על הקושי הזה על האמן מדי פעם להפסיק את עבודתו לבצע הדפסה נסיונית. זו מראה לו את מצב הלוח ומאפשרת לו להמשיך בעבודה.

בעבר כונו הדפסים אלה אבחנות מצב (באנגלית STATE, בצרפתית ETAT, בגרמנית ZUSTAND) בצירוף מספר סידורי, כלומר, מצב ראשון, שני וכו׳. במהלך יצירת הלוח הדפיס האמן עד עשרה ויותר מצבי ביניים כשכל אבחנת מצב שונה מקודמתה ומראה את התקדמות הלוח לקראת מצבו הסופי. על דרך עבודתו והתלבטותו של האמן. אך הן שמשו גם אוביקטים מבוקשים אבחנות אלו היה להן ערך מיוחד לגבי החוקר שכן הן אפשרו לו לעמוד עבור האספנים. לעתים נהגו האמנים להדפיס מספר יותר גדול של הדפסים מכל מצב וזאת בעיקר מחשש שמא יתקלקל הלוח בהמשך העבודה ולא יהיה עוד ראוי להדפסה.

בימינו נוהג זה אינו קיים עוד. האמן מבצע במהלך העבודה מספר אבחנות נסיון (בצרפתית EPREUVE D'ESSAI) בהתאם לצורך ובדרך כלל אינו שומר עליהם אלא משמידם. בהדפסים אלה אין מקפידים על נקיון המלאכה על גבי הלוח ולאחר הדפסת הנסיון הסופית מתעוררת שאלת גודל ההדפסה ועיקר תפקידם להראות לאמן את מצב הלוח. לאחר השלמת המהדורה. בעבר היותר רחוק נהגו אמנים להדפיס מהדורות קטנות במו ידיהם. בנוסף לחתימה נהוג היה להוסיף את הציון אבחנת האמן (באנגלית ARTISTS PROOF, בצרפתית EPREUVE D'ARTISTE, בגרמנית  KUNSTLER DRUCK). בכך העיד בדרך כלל האמן על כך שהוא עצמו הדפיס את דפיו. דבר זה לא תמיד הוסיף יופי וחן להדפסים שכן מלאכת ההדפסה היא מקצוע בפני עצמו ולא כל אמן טוב הוא גם מדפיס טוב. כיום המצב שונה מאוד ומעטים הם האמנים המדפיסים עדיין במו ידיהם כל מה שהם יוצרים. הרוב (מדובר כאן בעיקר באמנים בחו"ל) מוכרים את לוחותיהם למו"לים ואלה מזמינים את המהדורות בסדנאות הדפוס המתאימות. הדפסת המהדורה נעשית או צריכה להיעשות גם בהשגחת האמן. עם תום מלאכת ההדפסה חותם וממספר האמן את הדפים ואלה עוברים לרשות המו"ל, לעומת זאת רשאי האמן לקבל 10% ממספר ההדפסים לשימושו הבלבדי, לדפים אלה הוא מצרף, במקום המיועד למספר, את הציון אבחנת האמן (באנגלית ARTISTS PROOF או בקיצור A/P, בצרפתית EPREUVE D'ARTISTE או בקיצור E/A) במקרה זה פירוש הציון הזה הוא פשוט שאלה הם הדפסים השייכים לאמן ושהוא רשאי לעשות בהם כרצונו. אין הדפסים אלה מצטיינים בשום דבר בהשוואה למהדורה הממוספרת ובוודאי שאין הם ״מקוריים״ יותר. בין כמה אספנים בארץ נפוצה דרישה מיוחדת לאבחנות אמן. דרישה זו וודאי מבוססת על ההנחה שדף הנושא ציון זה הוא דף שהודפס בידי האמן ועל כן ערכו גדול יותר. הנחה זו כמובן יסודה בטעות.

על ההדפסים בארץ

ההתענינות הגדולה בהדפס האמנותי בעולם, הגיעה ארצה באיחור רב. עוד לפני שנים לא רבות הסתכלו הקהל הרחב ואף האספנים והאמנים עצמם על הגרפיקה כעל ענף צדדי, פחות ערך כלשהו שמקומו יכירנו אך בקושי בפנתיאון המקודש של האמנות. בין שתי מלחמות העולם פעלו אמנם בארץ בתחום הגרפיקה האמנותית אמנים מצויינים כמו הרמן שטרוק, בודקו, שטיינהרט ואחרים. כמו כן חובה היא להזכיר כאן את המילון למונחי הגרפיקה, שחובר בידי מ. נרקיס המנוח, מנהל בית הנכות בצלאל, שהופיע עוד בשנת 1936 בהוצאת מוסד ביאליק. מילון זה מפתיע בהיקפו. הוא מכיל כ-1800 מונחים שונים מכל תחומי הגרפיקה האמנותית אשר בחלקם השתרשו בשפה. אולם כל זה לא הביא בעקבותיו להתענינות או להערכת יתר מצד הצבור לגבי הטכניקות הגרפיות. אלה נשארו נחלתם של מתי מעט. אני נזכר כאן במקרה מבדח. לפני כ-12 שנה, עם שובי מפריס, הראיתי מספר מהדפסי לבעל גלריה ידועה באותם ימים. לאחר שהוא היה משוכנע שלפניו רישומים בשחור לבן בתוספת כתמי דיות אפורים הסברתי לו שהמדובר הוא בתחריטי נחושת. תדהמתו היתה שלמה שכן הוא שאלני בכל הרצינות: ״אבל היכן כאן הנחושת?״.

במצב זה חלה תזוזה מהפכנית כאשר לפני מספר שנים החלו אמנים צעירים לחזור ארצה ממסעות לימודים בחו"ל שם הם השתלמו בטכניקות הגרפיות השונות. אלה הביאו עמם לא רק את הידע הטכני אלא לעתים גם את כל הציוד הדרוש לביצוע עבודתם. נוסף לכך הביאו עמם גלי העליה אמנים שלרבים מהם העיסוק בגרפיקה האמנותית היה עיסוקם העיקרי. מוזיאונים וגלריות פרטיות החלו להציג בפני הצבור את פרי עבודתם וזה האחרון גילה מקור חדש, זול יחסית, לרכישות ולאיסוף. בולמוס הרכישה המוגברת יצר כאן אנדרלמוסיה עוד יותר גדולה מאשר בחו"ל שכן הוא נפל על שדה פורה של היעדר מסורת וחוסר התמצאות אלמנטרית בהם התחלקו שווה בשווה חלק מן האמנים, הגלריות והקהל הרחב. מצב זה הוליד לעתים אבסורדים. אמנים ידועים, בעיקר ותיקים, שמעולם לא עסקו, לא בתחריט ולא בליטוגרפיה התפתו ע"י בעלי גלריות להביא את ״יצירתם הגרפית״ בפני קהל שוחרי האמנות החדש שלא היה עוד אותם אמנים. כך קרה שאותם אמנים הסכימו שמציוריהם יוכנו בבתי דפוס באפשרותו, בשל המחירים הגבוהים, לרכוש תמונות שמן או אקוורלים משל משוכללים בחו"ל ״ליטוגרפיות״. אלו נוצרו ע"י שיטות צילום והפרדת צבעים מתוחכמות על גבי לוחות ליטוגרפיים. כל זה נעשה באמצעים מכניים וללא כל התערבות האמן. לכל היותר התבקש בסוף האמן לאשר את המצולם (שיכול היה להיות ציור שמן, ציור בצבע מים או אף רישום בגיר ליטוגרפיים. למעשה הדבר המקורי היחידי באותם ההדפסים זוהי חתימתו צבעוני) ומצד שני היה אמנם ליטוגרפיה משום שהוא הודפס מלוחות של האמן. למען האמת נאמר שברוב המקרים נעשו המעשים האלה ע"י האמנים והמו"לים כאחת מתוך בורות ותמימות, בהניחם כנראה "שזה בסדר" אם אך ידפיסו מהדורה מצומצמת של 200 – 150 עותקים ויציידו כל עותק בחתימת האמן ובמספר סידורי כמקובל בחו"ל.

נסיון להגדרת ההדפס המקורי

נודה מיד שאין כיום כל אפשרות למצוא הגדרה אחידה שתענה על כל השאלות הנוגעות להדפס המקורי. הייתי בכל זאת רוצה להתייחס למספר נקודות שעלו במסגרת זו.

מקור ותרגום:

מקוריותו של ההדפס (ולפי דעתי, גם רמתו) נקבעת בין היתר על־פי יכולתו של האמן למצות את האפשרויות הגלומות במדיום בו בחר. הגרפיקה להעביר את יצירותיו בשמן או בצבעי מים הישר למדיום גרפי זה או אחר אך ורק משום שהוא חפץ להפיץ את יצירותיו. התוצאה תיראה תמיד האמנותית אינה סובלת את מלאכת התרגום. במלים אחרות, אל לו לאמן כמעין תרגום (לאו דווקא משובח) ולא כיצירה מקורית העומדת בזכות עצמה.

הצילום כאמצעי ביצירה

לדעתי יש לקבוע עקרון: כל עוד יוצר האמן במו ידיו את הלוח ממנו יופק ההדפס אין כל מניעה בשמוש כל טכניקה העולה על דעתו כולל צילום. במקרה זו וכמקרה זה בלבד אפשר לדבר על גרפיקה מקורית. בכל יתר בלבד אין מקום לדבר על גרפיקה מקורית. כיצד ניתן להבחין בין אלה המקרים בהם הצילום או אמצעי מיכני אחר משמש כאמצעי העברה ללוח לאלה, זהו נושא לדיון נפרד.

לסיכום

במאמר זה ניסיתי להצביע על הקשיים המתעוררים בעת בירור השאלה הדפס מקורי, מהו? אין, כאמור, כל אפשרות לתת תשובה חד-משמעית לשאלה זו. אולם אפשר לקבוע שמידת מקוריותו של ההדפס האמנותי עומדת ביחס ישיר למידת מעורבותו של האמן ביצירת הלוח ובתהליך ההדפסה הקשיים שבהתמצאות בסבך הטכניקות הרבות אינם צריכים לייאש איש. נהפוך הוא. העיסוק בגרפיקה, הן לגבי האמן והן לגבי חובב האמנות, דומה להרפתקה שהבלתי צפוי הטמון בה עולה על הצפוי. האמן המתעמק ומתמחה בטכניקה מעלה בכך את רמתו ואילו חובב האמנות החוקר את תהליכי העשייה השונים ועוקב אחרי החידושים הרבים מעשיר את ידיעותיו ועוזר לעצמו להכריע בשאלה הדפס מקורי, מהו?