בבית שלנו יש כיסא ילדים משונה, עליו מונחות הנעליים של אמא. כבר מעל שנה שאבא לא הזיז את הנעליים, שכבת אבק מכסה אותם. שכבת אבק על מדף הבשמים שלה, על המחברות והיומן ועל הבגדים בארון. האבק יוצר קרום בנינו, מחליש את הצבע, מרכך את הפינות. הוא מצטבר בעקביות וממחיש את הזמן שעובר.

נזכרתי בסיפור של סבתא, על הילדות שלה בנשר. איך היא הייתה הולכת לבית הספר ברגל, דרך ענני אבק ממפעלי המלט. היא הייתה צריכה לכווץ את העיניים כמו תריסים כדי שהאבק לא ייכנס.

בינתיים בחוץ בונים את הרכבת הקלה, האוויר נכנס מהחלון ומוסיף לערימות האבק.

אמא הייתה אומרת שהתריסים שלה פתוחים מידי, הכל חודר פנימה. לכן היא הייתה רגישה כל כך לשינויים הקלים ביותר של מזג האוויר, רעש, ריח ובני אדם.

אצלי האבק הוא כמו שכבת מגן דקיקה. אני יודעת שאני יכולה לנקות אותו בשנייה אבל כרגע, אולי מעצלנות, זה עוזר לי. שכבת האבק שעשויה מעורי המת, שמונחת כאן על החפצים, מרחיקה אותי מהם.

בלילה כשאני נכנסת למיטה, אני מדמיינת שאני עולה על רפסודה. לאט לאט החדר מתמלא מים. ספונג'ה מטורפת מתרחשת סביבי, מים בכל מקום, הביוב עולה על גדותיו וחודר לחדר השינה, מתערבב עם ריח של בושם בצורה צורמת. המיטה מטלטלת במים מעופשים, דברים לא ברורים שטים סביבי, אני מנסה לזהות אותם ונתקפת בבהלה.

(בחלום אמא לא אוהבת את הנעליים שקניתי, היא אומרת שהן גדולות מידי. היא הולכת ומתרחקת, אני מדברת איתה בטלפון "מה אני אגיד לרופא? מה אני צריכה להגיד לו?" אני עוזרת לה לנסח את המשפט "את צריכה להגיד לו דברים קונקרטים, בלילה אני מרגישה כך וכך" לוקח לי הרבה זמן להיזכר במשפטים האלה.)

אור חודר מהחלון מעיר אותי בזהירות, האבק באוויר מייצר אלומת אור. אני שמחה לראות את האבק נוחת ברכות על הרצפה. זכרונות מהחלום צפים אבל לא נתפסים כי אני לא מרוכזת.