בבית שלנו יש כיסא ילדים משונה, שעליו מונחות הנעליים של אימא. כבר יותר משנה שאבא לא הזיז את הנעליים, שכבת אבק מכסה אותן. שכבת אבק על מדף הבשמים שלה, על המחברות ועל היומן, על הבגדים בארון. האבק יוצר קרום בינינו, מחליש את הצבע, מרכך את הפינות. הוא מצטבר וממחיש את הזמן שעובר.

נזכרתי בסיפור של סבתא, על הילדות שלה בנשר. איך הייתה הולכת לבית הספר ברגל, דרך ענני אבק ממפעלי המלט. היא הייתה צריכה לכווץ את העיניים כמו תריסים כדי שהאבק לא ייכנס.

בינתיים בחוץ בונים את הרכבת הקלה, האוויר נכנס מהחלון ומוסיף לערמות האבק.

אימא הייתה אומרת שהתריסים שלה פתוחים מדי, שהכול חודר פנימה. לכן הייתה רגישה כל כך לשינויים הקלים ביותר במזג האוויר, לרעש, לריח, לבני אדם.

אצלי האבק הוא כמו שכבת מגן דקיקה. אני יודעת שאני יכולה לנקות אותו בשנייה, אבל כרגע, אולי מעצלנות, זה עוזר לי. שכבת האבק שעשויה מעורי המת, שמונחת כאן על החפצים, מרחיקה אותי מהם.

בלילה, כשאני נכנסת למיטה, אני מדמיינת שאני עולה על רפסודה. לאט לאט החדר מתמלא מים. ספונג'ה מטורפת מתרחשת סביבי, מים בכל מקום, הביוב עולה על גדותיו וחודר לחדר השינה, מתערבב בריח של בושם בצורה צורמת. המיטה מיטלטלת במים מעופשים, דברים לא ברורים שטים סביבי, אני מנסה לזהות אותם ונתקפת בהלה.

(בחלום אימא לא אוהבת את הנעליים שקניתי, היא אומרת שהן גדולות מדי. היא הולכת ומתרחקת, אני מדברת איתה בטלפון. "מה אני אגיד לרופא? מה אני צריכה להגיד לו?", היא שואלת, ואני עוזרת לה לנסח את המשפט: "את צריכה להגיד לו דברים קונקרטיים, בלילה אני מרגישה כך וכך." לוקח לי הרבה זמן להיזכר במשפטים האלה.)

אור חודר מהחלון ומעיר אותי בזהירות, אבק באוויר מייצר אלומת אור. אני שמחה לראות את האבק נוחת ברכות על הרצפה. זיכרונות מהחלום צפים, אבל לא נתפסים כי אני לא מרוכזת.