בפורים האחרון, 18-19-20 למרץ, נערך מפגש לאמנות-סביבתית-מדברית על רכס הר סדום. מטרתו היתה להפגיש בנוף מבותר, צחיח ורב עוצמה, מספר לא-גדול של אמנים העוסקים כחלק מפעילותם בפיסול סביבתי; עם מספר עשרות סטודנטים לאמנות מבתי ספר שונים בארץ; וליצור אירוע של ביצועים פיסוליים קצרים בסובב זה ושל דיונים על היבטים שונים וגישות שונות לפעילות אמנותית כזאת.

השתתפו האמנים: מיכה אולמן, עזרא אוריון, מנחם אלכסנברג, דב הלל, חיים וייס, יחזקאל ירדני, דליה מאירי, חוה מחותן, אסתר רדניק ואיצו רימר; וכ-60 סטודנטים שובצו בחוליות לעבודה אתם.

בחודש נובמבר סיירו המשתתפים באתר המיועד, כ-200x200 מ', ובחרו איש איש את מקום עבודתו. מאחר והר סדום הינו "שמורת טבע" תואם המפגש עם "הרשות" והוסכם כי: לא יבוצעו כל עבודות עפר מסיביות וכי כל העבודות יפורקו וחומריהן יוצאו אל מחוץ ל"שמורה".

התכנית כללה:

*הרצאת מבוא על הגיאולוגיה של הר סדום וסביבתו: הר ארובות מלח המתרומם בשולי הבקע הסורי-אפריקאי, שניתנה ע"י מנחם מרקוס.

*ביצוע עבודות פיסול ומיצג ע"י חוליות אמן/סטודנטים במשך יום וחצי.

*שני ערבי שיחות ליד מדורה על אמנות סביבתית בכלל ועל שאלות שהתעוררו בעת ביצוע העבודות עצמן. השיחות, שהונחו ע"י ד"ר חיים פינקלשטיין, הוקלטו לצורך תיעוד.

*בחציו של היום השלישי נערך סיבוב/דיון של כל המשתתפים בין העבודות: כל אמן הסביר בקצרה את מסר עבודתו ונתקיים דיון קצר, שהוקלט אף הוא.

*עם תום הדיון פורקו העבודות, חומריהן הועמסו והוצאו אל מחוץ לשטח ועקבותיהן טושטשו.

*בשעות אחה"צ של היום השני הודרך סיור מעניינים בנקיקי המלח ע"י לוי יהב, איש היחידה לחינוך סביבתי.

גישת דליה מאירי

פיסול סביבתי, בשבילי, הוא מערכת יחסים הנרקמת ביני לבין הנוף. זוהי מערכת ריגשית הנשענת על ידע. זוהי מערכת בה קיימים שני צדדים לא שוים. קיים הנוף שצורתו עוצבה בתהליכים כבירים משך מליוני שנים, וקיימת אני כאדם, אמן, פרט מסוים מאוד ובעל עבר קצר…

הפיסול שאני עושה הוא השלכה של התרשמויותי, תחושותי ומאוויי הפרטיים על הנוף.

הנוף הוא הדומיננטי. אין לי כל יומרות, או רצון לשנותו, או להתחרות בו. אני יודעת היטב את מימדי ביחס למימדיו.

אני מנסה להכניס בו את המימד האנושי-אישי שלי, להשאיר בו טביעת ידי.

תהליך יצירת הפסל מתחיל אצלי בחושים. ראשית עלי להרגיש את השטח, לחוש את האדמה והסלע, למשש ולהריח את הצמחים ולקלוט בעיני את כל הגוונים. אחר כך עלי ללמוד להבין את הנוף: מבנהו והתהליכים שעצבו את צורתו, צמיחתו ועקבות שהשאיר בו האדם במהלך אלפי השנים.

בדרך כלל כבר בשלב הראשון, הרגשי, צץ אצלי משהו אסוציאטיבי ועלי לבדוק אותו תוך למידת כלל הנתונים. בדרך כלל מרכיב מסוים בנוף משפיע עלי יותר מאחרים ובו אני מנסה לתת דגש. לפעמים זו הצמחיה הטבעית, לפעמים הצורות הטופוגרפיות או המבנה הגאולוגי הנחשף בחתך בנוף ולעתים אלו הן עקבות האדם שפעל בשטח.

ככל שהנוף חזק, מרהיב, גדול, קדמוני יותר, אני מרשה לעצמה פחות או כמעט נבלעת בו. כשהנוף מופרע ע"י אדם או שהוא סתמי ומתון יותר, אני מעיזה והפיסול שלי בולט יותר.

אני משתדלת להשתמש בחומרים מהשטח עצמו כדי להשתלב בו. אני מנסה ללמוד מתרבויות האדם הקדומות שהתקיימו בנוף, ידעו להשתמש במשאביו, לבנות וליצור בתאום איתו.

נוף המכוסה בצמחיה טבעית מחייב להקפיד לבל יפגעו במרכיבים רגישים כמו עצים או שיחים או לפעמים פרח נדיר שלא במהרה, אם בכלל, יתאוששו. אבל נוף כזה יכול לכסות על פצע חדירה לתוכו. עשב עולה וצומח על האדמה וטחבים מכסים חציבות בסלע. המדבר שונה בכך שהוא עירום. כמו גוף כזה שאינו משופע בבשרים ושומן, הוא מגלה לנו את השלד - המבנה הפנימי של הנוף.

לפעמים מבצבץ עמוד השדרה או צלעות ולפעמים ישנו חתך חד, בואדיות או בשברים, ואז נגלה הכל לעומק.

החשיפה הזאת חזקה מאד - -

המדבר, צורותיו עוצבו בצורה איטית מאד וכוסו בקרום כמו להתגונן מפגיעה.

חדירה לנוף כזה בוטה ואי אפשר לטשטשה. אין מים שיצמיחו עשבים וטחבים על הפצע. המדבר מחייב אותי לזהירות רבה בפיסול, כמו גוף שצריך להמנע מלחתוך בו. ואם צריך, רק במקומות הכרחיים ובסכין חד וזהיר. המדבר עצמו הוא פיסול חזק וקדמוני שנוצר ע"י הכוחות האדירים של הטבע ובהכרח מגמד את האדם - האמן העומד למולו.

אין שום סיכוי להתחרות במימדיו או במגוון צורותיו.

אני יכולה לתת בו רק את העשיה האנושית פרטית במימדי הקטנים, כמו צפור שמצאה לה גומחא בסלע ובנתה קן בתוכה - -

גישת יחזקאל ירדני:

הפעם יש ברצוני להתמזג עם הקיים ולהדגיש את המציאות ואופיו של המקום. ואולם כיום בשנת 84 אין כוונתח להציב פסלים בנוף שיהוו נוכחות פיסולית בפני עצמה, לפי תפיסת הפיסול הסביבתי המסורתי, בין אם בקשר עם הנוף ובין אם בעימות עימו.

זוהי הפעם הראשונה שאני מתמודד עם נוף הררי, שהרי בדרך כלל אני יוצר ומגיב בנופים אורבניים. אני רואה בעבודה זו מעין דגם נסיוני ולא "מכה" חד-פעמית שיש עימה מחאה. הנוף הספציפי שלם בפני עצמו.

כל רצוני הוא לעורר ולהדגיש ערכים ואלמנטים הקיימים בנוף: מפגשים שבין קיפלי קרקע, מתחים והתמזגויות המתפתחים בנוף. מגעים אינטימיים קורים אצלי בעצם בכל מקום ומקום אלא שהפעם הקשר הוא לנוף היחודי שבו אני מגיב ופועל.

גישת אסתר רדניק:

אם יש משהו בו אני מאמינה כרגע הרי זה: בהשתנות ובתנועה מתמדת של הקיום על צורותיו השונות.

כאדם החי בנוף מדברי שהטבע הוא חלק מחיי היום-יום שלו, ישנם אולי כמה מרכיבים החוזרים בכל עבודותי: החיפוש אחר צורות וחמרים ראשוניים-טבעיים.

מזה כמה שנים מתענינת אני בארכאולוגיה ובתורות חיים עתיקות. והד לכך ניתן ודאי למצוא בדרך הביטוי האמנותית שלי.

נראה לי שבכל תהליך של יצירה בנוף ישנם כמה מצבים אותם אני צריכה ללמוד לפני גישתי לעבודה:

א. הבנת המקום והכרתו; (מבנהו הגיאולוגי-טופוגרפי).

ב. משמעותו ההיסטורית.

ג. תפקידו ומשמעותו היום.

מהו מדבר לגבי?

מקום שמעצם טבעו - ראשוניות טבועה בו.

מקום בו חוזר האדם ותופס את מקומו ומימדיו בפרופורציה הנכונה כחלק מן הטבע-הבריאה.

המפגש עם נוף מדברי ופראי מביא אותי ביתר עוצמה, חזרה אל צורות וסמלים ראשוניים, ונוצרת בי מעין הרגשת מחייבות לעבוד באמצעים טבעיים הנתונים בשטח ובדרכי שלי לנסות ולהעביר את העוצמה והבראשיתיות שהמקום מקרין אלי.

גישת מנחם אלכסנברג:

העבודה "ערוב" נוצרה על ידי שבעה עמודים וחבל ביניהם המקיפים גבעה. זהו גבול בצורת גדר של פתחים. כמו חומה חדירה למחצה של תא חי, זוהי יצירת אמנות קינטית המשתנה במחזורים בני שבוע. הערוב קובע את התחום בו רשאי היהודי להתנהג כבתוך ביתו בשבת, על ידי הגדרת תחום החברה והפרדתו מן המדבר השומם. בתוך הערוב מוצבים עשרה עמודים לכלים לנטילת ידיים, כל כלי, בצורתו [ה]מקורית נוצר מחומר נגבי ע"י סטודנט אחר במכללת רמת הנגב בירוחם השכנה. הכלים מלאים מים וניתן להשתמש בהם. עשרה הם מנין, המספר המינימלי המהווה חברה יהודית. שורת העמודים עולה אל ראש הגבעה.

האתר שנבחר ליצירה זו הוא ברכס הר סדום. מולו ממזרח ניצבים הרי מואב מצפון והרי אדום מדרום. רות באה ממואב, דוד המלך ושלמה המלך הם מצאצאיה. המסורת היהודית רואה במשפחה זו את המשפחה שממנה עתיד לצאת המשיח. אדום, לעומת זאת, הוא אבי עמלק, האויב הנצחי של עם ישראל. הָמָן הוא מזרע עמלק, ואדום מזכיר לנו שפיכת דמים ואלימות. הוא מסמל את כח הרע שבעולם. כל אדם יושב בין אדום ומואב, ובוחר בין טוב ורע, בין אחווה אדם לבין חוסר סובלנות, בין בירוקרטיה עיוורת לבין חברה המטפחת את הביטוי האישי של כל יחיד על היצירתיות והאלוהיות שבו.

גישת איצו רימר:

העבודה הנוכחית מתקשרת לשני סוגים של חקירת קשרים בהם אני עוסק בשנים האחרונות. האחד הוא נסיון למצוא שפה אמנותית ישראלית, לוקאלית, שבאמצעותה יתאפשר לי לתת ביטוי לעמות בין המיתוסים העבריים והאפוס הישראלי, לבין החוויה האישית והחברתית העכשווית. הנסיון השני הוא לסגל לשפה אמנותית, אוניברסלית ועכשווית, העוסקת בדרך-כלל בהעברת חוויות קיומיות מיידיות ובעלות מטען אקספרסיבי אישי, לסגל לאותה שפה אפשרות ביטוי לכוחות ראשוניים מיתיים, כפי שהם מתבטאים בחוויה ההסטורית הקיומית של האמן ושל הקהילה המשתמשת באותה שפה.

כמו העבודות האחרות שלי, גם עבודה זו היא בעלת מודעות סביבתית, במובן התרבותי. הקשר הסביבתי אינו מתקיים במימד הקונקרטי של מורפולוגיה של נוף, גאולוגיה או אלמנטים אקולוגיים אחרים. הקשר מתקיים במימד המֶטָפיזי המחבר את מזבח סדום לאלפי מבנים, שרידים וסימנים הפזורים במישורי הלס ובמצוקי הגיר בכל רחבי הנגב.

גישת עזרא אוריון:

עבודה זו היא הדגשה גיאומטרית של מניפת ערוצים רדודה המתמקדת אל נקיק, שדרכו מפלסים זרמי מי-גשם, לרוב שברי-ענן, את דרכם אל בסיס הסחיפה של ים-המלח.

זהו כעין תחריט בעפר החואָרי; שילוב של גיאומטרי באָמוֹרפי. היא משתרעת על כ-80x80 מ'.

מעבר לקיומה כפיסול-אדמה המגיב לחומריות, לסלעיות ולשינוי זוויות השמש - "לאור התכלת העזה"; היא משתלבת בסדרת עבודות קודמות שקשרתי במושג "פיסול טקטוני".

אם מגדירים פיסול כעיצוב מָסוֹת בחלל ובזמן אֵינסופיים; הרי שעיצוב נוף מדברי ע"י כוחות טקטוניים וארוזיביים הוא פיסול; ועיצוב מרחבי דיונות ע"י רוחות הוא "פיסול איאולי"; ועיצוב נופי בזלת ולועי געש הוא פיסול וולקאני; בלא להרחיק עכשיו מעבר לקרום הכוכב המסולע הזה - -

פיסול אנושי, מיקרוסקופי, מודע, מצטרף להרף אל תהליכי העיצוב האלה; משגר מסרים רדיקאליים אל סביבתו האנושית, החולפת - -

= = = = = = = = = = = =

*המפגש נערך ביוזמת "המרכז לאמנות חזותית", באר שבע. בסיוע ובאירוח מפעלי ים המלח והמועצה האזורית "תמר".

ע.א.

"כמובן, העולם יכול להתקיים גם ללא אָמָנוּת, אולם עשוי הוא להתקיים, ובצורה טובה יותר, גם ללא האדם"

(סארטר, מבחר כתבים)