השקפת הפריון:

הארצות הלטיניות שעל חוף הים התיכון וארצות דרום אמריקה רואות את הגוף כמקור לשמחת חיים. העירום הנשי הוא אימהי, אירוטי ובריא. האשה היא אם-כל-חי ורחמה הוא מרכז העולם וסוד החיים. היא אלת פריון קדומה, היא ונוס. הגברים הם סימבול לשלמות נפשית ופיזית. פסלי האתלטים של יוון ורומא מרהיבים בבריאותם. פיקאסו הספרדי חם המזג מסתכל על העולם כעל מקום מירדף בין אלים שחציים אדם וחציים חיה לבין נשים עירומות המקפצות בתוך תפאורה של יערות ועצי גפן.

השקפת הטכנולוגיה:

הטכניקה היא תולדה של יעילות והגיון. ארצות שפיתחו תעשיית ענק ומרכזי מדע רואים את הגוף האנושי מבעד למיקרוסקופ של מדען המלגלג מלמעלה על חולשות. האדם המודרני, בודד בתוך המון יצא מהאינטימיות של הכפר, מהמסגרת בה היה חלק מקבוצה ובכך פטר עצמו מקבלת האחריות להחליט, ובא לתוך וולגאריות של עיר גדושת אוכלוסין התסביך של ״פחד מחירות״, ההיאבקות בכוחות עוינים וחיי התחרות מגבירים את חוסר האונים ואת הבדידות. האדם המודרני הוא עקר. הוא אינו יודע כיצד עליו לנהוג ואיזה אותוריטה ילך לאורה. תעשית הבידור מעניקה לו הרגשה של מליאות זמנית שאחריה הוא נשאר מאוכזב שבעתיים וחסר סיפוק אמיתי.

גישה זו רואה בעירום הנשי סמל למצב נפשי. זוהי אסתטיקה של נערת טלפון עשויה מפלסטיק. הסופר-פאם, חסרת המין, שירכיה מכוסות כתובות קעקע והיא טסה על אופנועים קצוצי-אגזוז ברחבי קליפורניה מסמלת את העירום הטכני. הגוף הוא מבנה שיש בו נקבים ובליטות חסרי משמעות מינית. דוגמא לאימפוטנציה רגשית כזו הוא פיסלה של הצרפתיה ניקי דה סן-פאל, על ״האשה הכי גדולה והכי טובה בעולם״ שנבנה בקיץ 1966 והוצג במוזיאון המודרני של שטוקהולם. אורכו 23.5 מטר, רוחבו 10 מ׳ וגובהו 6 מטר.

בובת הפלא, שמשקלה 6 טון מכילה באר ובו מכשיר קוקה-קולה אוטומטי בשד השמאלי. שד ימין מכיל פלנטריום. רגל שמאל – אקווריום של דגים ויד שמאל מקרינה את סרטי גרטה גרבו בתוך אולם של 12 מושבים. פסל ענק משלה, בצורת צפרדע, משמש מקום משחקים לילדי ירושלים.

השקפת החטא:

אירופה המרכזית היתה תמיד מרכז של קנאות דתית. הנצרות ראתה בגוף האנושי מקור של חטאים. בתי המנזר מלאים יצורים ששינו את טיבעם ואונסים את הבשר. אהבה גשמית הפכה לאהבה רוחנית לאלוהים. עירום נקשר בעבודת שטן ומגיה שחורה, היסורים של הגוף מגבירים את הזדככות הרוח. צ׳רלס מנסון, רוצחה של שרון טייט, היה אף הוא נתון בתסביך השינאה העצמית ובפולחן עינוי הגוף. קבוצה גדולה של אמנים ממרכז אירופה עוסקת בחילול הגוף האנושי, מעוותת אותו ומייסרת אותו. בתוך עולם של בירוקרטיה קפקאית ומרוץ אחר רמת-חיים גבוהה יותר הופך האדם ליצור פסיבי כשרק המין נשאר שריד לאפשרויות האחרונות של אינדיבידואליזם. פרברסיה קשורה בעודף אינטלקטואליזם כיון שבעקבות פינוק הגוף בגירויים שונים נוצר הצורך למצוא שדות חדשים של הנאות.

כיצד מושפע דור צעיר של ציירים ופסלים בארץ הנתון מצד אחד להשפעות אופנתיות של המערב ומצד שני נתון ללחצים של מסורת יהודית וים-תיכונית הרואה בגוף קדושה ועושה אידאליזציה של חיי המשפחה? איזה מושג של גוף אנושי מייצג את ישראל 72?

אגודת הציירים בתל-אביב ערכה תערוכה על נושא הגוף והעירום. שבעה-עשר אמנים צעירים, רובם פנים חדשות באולמות התצוגה שלנו מציגים חתך של דור ממוצע.

אומר מוטי פן:

הפירסומת מביאה לנו אידאל מסוים של יופי אך הגוף האנושי מבוסס על כיעור. שפת הים אינה מלאה בדוגמניות צמרת אלא בגופות נבולים של השכנות שלי. מכיון שהגוף מתבלה ונובל ללא הרף, החליטה החברה להגן על החלשים ועל בעלי-המום בערת הלבוש. העירום אינו המצב הטבעי של האדם וכל אותה אופנה של יצרים בריאים וחיים פרימיטיביים הם נוסטלגיה מזויפת ואשליה. בעלי חיים זקנים אינם מעוררים סלידה אך האדם מעורר ריאקציה חריפה בגלל ניוולו של הבשר.

עד תחילת המאה היתה האמנות מוזמנת. הכנסיה, שהיתה הצרכן מספר אחד לצרכי אמנות, פתרה את לבטיו של האמן.

היום אנו חסרים את הכנסיה, את המזמינים, או אותוריטה אחרת ולכן קיימת אנרכיה בגישות השונות לגוף האנושי. מוטב שתווצר דיקטאטורה של המזמינים.

מישל אופטובסקי:

הגוף והעירום אינם נושאים אלא מצב טבעי. זוהי עובדה וחלק מהחיים שסביבנו. האמנות שלי קשורה בנסיון לשבור את המיסטיקה של העירום. החברה יצרה תקן ליופי. נשים שמנות הן בושה וקיימים כללים של מה יפה ומה מכוער. אך כל המוסיף-גורע, כי הטבע עצמו הוא יפה. הפירסומת מפרידה בין נשים לגברים וקובעת לכל אחד דפוסי התנהגות שונים ודפוסי יופי מלאכותיים. הסיסמאות הן: הייה גבר עם מוצר א׳, או היי אשה מושכת בעזרת קרם לפנים מסוג ב׳ – אני נלחם בחברה בדרך השלילה.

פיטה רובין:

הגוף אינו קשור במין. דומם יכול להיות סנסואלי יותר מעירום. הפורנוגרפיה באמנות מותרת כאצמעי אבל לא כנושא לשמו. האמנות הפלסטית חייבת להיות מחוץ למרוץ המטורף של הפורנוגרפיה ופולחן המין. לכל מדיום באמנות ישנם דברים של מותר ואסור. פסל ״הנשיקה״ של רודן הוא פנינה אמנותית אך צילום של זוג באותה תנוחה הוא קיטש פורנוגרפי.

הגוף הוא עירום מטבעו. במחנות נודיסטים אין מתח בין זכרים לנקבות ורק הלבוש יוצר את המתחים הבלתי הגיוניים כיון ש״מים גנובים – ימתקו״.

האדם המודרני מופצץ כיום בעזרת הטלוויזיה במלחמות, רעב, אסונות טבע ואלימות – בתוך ביתו. טבעי שהאדם נשבר ונפצע ברוחו. לכל דור יש העירום המגיע לו לכן העירום של היום טבעי שיהיה קשור בהרס גופני. אך למרות הכל האדם ממשיך בדרכו, ממש כמו פיסלו של הנרי מור שברא אדם קטוע ראש, הצועד ונלחם תמיד.

יעקב פיאלקוב:

עירום יוצר מתח בתוך חברה של אנשים לבושים. בתוך שבטים פרימיטיבים אין משקע אמוציונלי בין גברים ונשים. האירוטיקה נמצאת לכן בשטחים המכוסים ולא הגלויים. הגוף האנושי הוא בשבילי מכשיר טכני שמאפשר ליצור אין-סוף של צורות גיאומטריות של עיגולים, קשתות וקוים ישרים. האסתטיות היא נקודת המוצא שלי בצבע, קומפוזיציה ונושא. לכן העירום שלי הוא נשי, האשה עומדת על במה, מסתובבת בכמה מעלות מדי פעם והתוצאה היא סידרה גיאומטרית.

רפי מינץ:

אין משמעות לגוף כנושא. בכל ציור אפשר לרכז את כל הרגשות וההתבטאות האישית. אם לפני כמה שנים היתה האופנה פידל קאסטרו, סיסמאות שלום ומלחמה במימסד, היום מקשרים עירום עם מין, אך האופנה חולפת והאמנות לעולם עומדת. הנסיון לשחרר את הגוף הוא מגוחך כיון שזו התפרצות לדלת פתוחה.

החברה מרשה היום לעשות בפומבי את כל אותם איסורים שנולדו סביב העירום ולכן כנושא הוא ירד מהפרק. אני מצייר ולא עוסק באידאולוגיות.