מבוא

עם התפתחות הטכניקות של ההדפס האמנותי, נשאר הקהל המעונין נבוך ופעור פה. טכניקות רבות חדשות נוצרו בשנים האחרונות וחוקים שנחשבו בעבר כקלאסיים לגבי ההדפס, נשברים או מושלכים לצד. כל מי שמתענין בנושא חייב להתעדכן כל הזמן בכל הנוגע לטכניקות כמו גם בנושאי התפישה האמנותית של האמנים השונים. בסקירה זו אנסה לעמוד בקיצור על מספר טכניקות שהתפתחו ב־15 השנים האחרונות.

הדפס מקורי

ההגדרה הקלאסית מגדירה את ההדפס המקורי כדלהלן (מתוך פירסום של "המועצה להדפס של אמריקה" 1967):

1. האמן עצמו יצר את התמונה המקורית (האב־טיפוס) בתוך או על הלוח, האבן, העץ או כל חומר אחר שנועד ליצירת ההדפס.

2. ההדפס נעשה מהחומר האמור ע"י האמן עצמו או מדפיס אחר לפי הנחיותיו.

3. ההדפס הגמור מאושר ע"י האמן בחתימתו. הגדרה זו היא כאמור קלאסית, כללית ואינה עונה על הרבה בעיות שהתעוררו בשנים האחרונות. הביאנלה הרביעית להדפסים של ברדפורד, שתיפתח ביולי 1974 באנגליה, הגדירה הדפס מקורי על דרך השלילה:

״כל הדפס מקורי מכל סוג יתקבל לביאנלה מחוץ להדפס יחיד (מונוטייפ). הדפסים אשר אינם נקראים הדפסים מקוריים הם הבאים:

א. העתקים של יצירות מקוריות שנעשו לגמרי באמצעים מכאניים – צילומים, או בתהליכים מכאניים אחרים, אפילו אם הם מתוך סדרות מוגבלות ונושאים את חתימת האמן שיצירתו מועתקת.

ב. הדפסים היכולים להיות מתוארים כהעתק מדויק או בקירוב של עבודה אמנותית מקורית – מבלי להתיחס לאופן שבו נוצרו".

הגדרה זו מתאימה יותר למציאות העכשוית, כיון שהיא מגדירה בדיוק רב רפרודוקציות, אך משאירה כר נרחב לנסיונות אמנותיים אחרים. מסתבר ממנה שאין הגבלות על אופן ההדפסה, כל זמן שההדפס תוכנן ונעשה במיוחד לטכניקה הספציפית.

הדפס רשת

הטכניקה של הדפסי רשת, שהתקבלה בעולם האמנות ב־15 השנים האחרונות, אחרי שהתפתחה בעולם המסחר במשך כשלושים שנה, היא אולי הדחיפה החזקה ביותר לשינויים בתפיסה של הדפס מקורי, מסיבות רבות:

א. השימוש בצילום הוא כמעט הכרחי, גם כאשר הנושא איננו צילומי. דבר זה מנתק, במקרים רבים, את האמן מהעבודה הישירה על הרשת.

ב. לשם הדפסת הדפסי רשת מעולים יש צורך בציוד ובית מלאכה משוכלל. גוברת תלותו של האמן בצלם ובמדפיס, ולמעשה קטנה מעורבותו של האמן ב״עשיה" ועבודתו מצטמצמת ל״תיכנון, עיצוב ופיקוח".

ג. הטכניקה נושאת בחובה אפשרויות רבות חדשות: אפשר להדפיס על כל חומר, בכל גודל, במספר צבעים אינסופי. אפשר ליצור טכסטורות ותמונות שהיו בעבר בלעדיות לתעשית הדפוס, הטכניקה מהירה ומידית. סוגים חדשים של צבע שקוף ומכסה, המתיבש מיד, יצרו אפשרויות רבות חדשות.

בארה"ב היו הראשונים להשתמש בהדפסי רשת רוברט ראושנברג ואנדי וורהול. ההדפסים הופיעו על בדים, תוך חזרות רבות על אותו נושא, משולבים בציור או על צבעי רקע. אצל וורהול החזרה על אותו נושא פעמים רבות בכל תמונה מהווה חלק אינטגרלי של התפיסה האמנותית. הצהרתו המפורסמת: הייתי רוצה להיות מכונה", מצביעה על הכוונה של האמן למינימום של מעורבות רגשית בתהליך העשיה. זוהי התנגדות לתפיסה שבה תנועת היד הספונטנית היא בעלת החשיבות המירבית.

באנגליה נפתח ב־1961 דפוס קלפרה (KELPRA PRINTS) אשר היה הראשון בעולם שהתמחה בהדפסת סדרות של הדפסי רשת עבור אמנים. אין פלא שהראשונים שהשתמשו בשירותיו היו אמני פופ אנגליים שחיפשו שיטות חצי מתועשות ליצירת הדפסים: אצל רונלד ב. קיטאי מופיעים חלקי צילומים, טכסטורות, רישומים שלו על בד (מצולמים) וטכסטים סיפרותיים. ההדפסים בנויים כקולאג'ים ומודפסים בצבעים רבים ובדייקנות מירבית. הטכניקה מאפשרת לאכלס דף אחד במספר רב ביותר של צורות ונושאים.

אדוארדו פאולוצי, התרכז באיסוף חומר של אמצעי התיקשורת ההמוניים – עיתונים, טלביזיה, פירסומת ותכניות מחשבים. הוא הרחיק לכת צעד אחד והכין סידרות בהן כל הדפס שונה מההדפס הקודם: ע"י הכנת תכנית מדויקת של שינוי הצבעים כל מספר הדפסות, שונות. ההדפסים השונים הונחו בקופסה, כך שכל צופה יכול לארגן לו נוצרו הדפסים רבים מאותו אימאג', אך בצבעים או בקומפוזיציות מחדש את סדר ההדפסים, אשר חלקם הודפסו על פילם שקוף, במטרה להיות מונחים על הדפס אחר.

צילום בתחריט וליטוגרפיה

עם פיתוחם של חומרי צילום חדשים, מתאפשר לאמנים להכין לוחות הטמונות בכל טכניקה. יש מי שמשתמש בצילום כחלק ממרכיבי התמונה, הדפסה בעזרת תהליכי צילום. דבר זה מרחיב מאוד את האפשרויות ואחרים משתמשים בצילום כמו שהוא, אך על ידי הטכניקה הספציפית מקבל הצילום איכות חדשה. כאשר יש צורך בכך יכול האמן להתבסס על צילום אך לעבד ולשנות אותו על הפלטה. אם ברצונו השתמש בצילום כמו שהוא ללא שינוי, אפשר להכין את הלוח (הפלטה) בצינקוגרפיה, או במכון לאופסט, תהליך זה אינו מונע מהאמן מלהדפיס אותם ביד. חלק מהדפסיו של מיכה אולמן מורכבים מלוחות שהוכנו זהו חלק מתפיסה הרואה בצילום חומר גלם רלואנטי בעבודה האמנותית, באופן מכני: הצילום מופיע כמות שהוא, בהתערבות מינימלית של האמן. מבלי לנסות להצטעצע באומנותיות יתרה. במקרים רבים מהווה ההדפס תיעוד של עבודה קונספטואלית בשטח, או פיתוח שלה (כריסטו). בליטוגרפיה התפתח מאוד השימוש בלוחות אבץ ואלומיניום במקום באבן. לוחות דקים אלה מחוספסים באופן מכני כך שיש להם טכסטורה עדינה המקבלת את הצבע. טכסטורה זו שונה, אמנם, מהטכסטורה הטבעית של האבן, אבל נוחיות העבודה על לוחות (הם קלים, זולים, ואפשר לעבוד על מספר לוחות בו-זמנית) דוחקת במקרים רבים את רגלי האבן הקלאסית.

בדפוס טמארינד, בקליפורניה, שהוא המרכז האמריקאי הגדול ביותר לליטוגרפיות, מקובל במקרים רבים להדפיס את הרישום המרכזי על אבן ואת הצבעים המשניים על לוחות צינק או אלומיניום. המרחק מכאן ועד הדפסי אופסט הוא קטן : כל לוח אופסט מוכן בשיטה צילומית, ואפשר להדפיס אותו במכבש ליטוגרפי רגיל, או במכבש אופסט־יך. הדפסי אופסט בשיטה תעשיתית מקובל להדפיס יחד עם הדפסי רשת (דיטר רוט).

טכניקות שונות

בין אמני הפופ של שנות ה־60 היתה שאיפה לצאת מן המשטח ולחבר חמרים זרים לתמונה: ג'ו טילסון האנגלי יצר הדפסים שהיו חלקם מורכבים מהבלטי פלסטיק VACUUM FORMED או שהודבקו להם אובייקטים שונים: סיכות, ניר צלופן מודפס, סלילי ניר ציבעוניים, גלויות ותצלומים. הדפסים כאלה נמצאים בין ההדפס המעורב MIXED MEDIA ובין ההדפס התלת ממדי.

השאיפה לתלת ממדיות היא גם הבסיס להדפסי תבליט גבוהים, מסוג אלה של שלמה קורן: הניר הרטוב, במקרה זה, מונח בין פוזיטיב ונגטיב וכאשר הוא נלחץ בכוח ומיובש בו-זמנית, נוצר התבליט. יש יצירות העומדות בין הפיסול – וההדפס, כמו יציקות הברונזה של ג'ספר ג'ונס, הממוספרות וחתומות בהדפסים.

בשם טכניקות מעורבות (MIXED MEDIA) מכנים שני דברים שונים:

א. הדפסת חומרים שונים שאינם מקובלים בהדפסה כגון: חלקי עץ טבעי, רשתות ברזל, בגדים מוקשים, חלקי מתכת, פלסטיק, גרוטאות וחומרי מאכל. רוברט ברונר אוסף קופסאות פח מעוכות ומעגלים אלקטרוניים ומדפיס אותם כלוחות תחריט. האמריקאי אד רושה הדפיס בדפוס רשת מריחות של שוקולד, סלק, תה ומיונז – הדפסים שיש להם גם טעם וגם ריח.

ב. הדפסים המורכבים משתים ויותר טכניקות שונות. האמן השויצרי דיטר רוט הכין מספר תיקים המורכבים ביסודם מהגדלות של גלויות דואר : בכל תיק מספר קרטונים, המודפסים משני הצדדים. כאשר בסיסם הוא הדפסת אופסט תעשיתית בארבעה צבעים של הגלויה המוגדלת. על כל הדפס כזה עבר האמן בהדפסי רשת במספר צבעים שענינם הבלטת אספקט מסוים של התמונה או מחיקה וטישטוש של התמונה המקורית.

סיכום:

מכל האמור לעיל ברור שחלק גדול מהדפסים אלה אינם כלולים בהגדרה הקלאסית של ההדפס, בעיקר בכל הקשור להכנה של הפלטה ולעבודת ההדפסה. עם פיתוחם של תהליכים מורכבים חייבים האמנים להישען יותר ויותר על המדפיסים מקצועיים, בעלי הידע הטכני. עם זאת הדפסים אלה הם מקוריים, ואולי מקוריים יותר מהדפסים רבים הנעשים בטכניקות המקובלות, בגלל חדשנותם. עקב בורות של הקהל הרחב, מוטלת החובה על האמנים ובעלי הגלריות להסביר ולתת את כל המידע אודות כל הדפס. מקובל כיום שמידע זה יכלול את הפרטים הבאים:

שם האמן, שם היצירה, סוג הטכניקה (עם פרטים מלאים כגון צבעים ושיטות עבודה), גודל ההדפס, סוג הניר, היקף הסדרה (ובמידה ויש שינוי, מספר ההדפסים החתומים ובאם כל ההדפסים זהים), שם המדפיס או בית הדפוס, שם המוציא לאור ושנת ההדפסה.

פרטים אלה הם בבחינת תעודת זהות להדפס אמין ועל בסיסם אמור הצופה לשפוט את היצירה המונחת לפניו.