ביה"ס "צוקי דוד" הוא אחד מיני 18 בתי ספר שדה הפזורים ברחבי הארץ, ואשר שניים מהם בסיני – "צוקי דוד" שלמרגלות הר משה, סמוך למנזר סנטה קתרינה, ובי"ס שדה נעמה – בסמוך לאופירה.

פעילותו של ביה"ס ממוקדת ב-4 מישורים:

א. פעילות עם תלמידי תיכון – (בדר"כ כיתות יב')

במסגרתה מנסים בשבוע ימים של מינר-טיול להנחיל לתלמידים ראייה אינטגרטיבית של הסובב, מערכת של גורמים התלויים זה בזה ומשפיעים זה על זה.

ב. פעילות עם עמך ישראל – הדרכת טיולי סיני ברכב וברגל, מחנות נופש וסופי שבוע באכסניית ביה"ס.

ג. שמורת טבע – בי"ס שדה מעורב ישירות בשמירת נופו ויחודו של האזור.

ובפרט – בתכנון הפיתוח הישראלי באזור. מאבק שנמשך כמה שנים הביא לייסוד תכנית אב ולבדיקה מעמיקה של האספקטים השונים של הנוכחות הישראלית באיזור.

ד. מחקרים – מהיות האיזור כר פורה למחקרים, מהווה ביה"ס כלי עזר למחקרים רבים הנערכים בסיני-גיאולוגיים, זואולוגיים, וכד' וחלק ממדריכיו מבצעים בעצמם עבודות מחקר ותצפיות.

בשנה האחרונה החליט ביה"ס לצאת ממסגרות אלה אל קהל בלתי שגרתי, שתגובתו לנוף – ייחודית. המפגשים שבוצעו עד כה: סדנת האמנים בפסח שעבר, קבוצת "אקלים" שהגיעה בקיץ, תלמידי החוג לאמנות בבצלאל – היו חוויה בלתי נשכחת לנו בפעילות זו. בביה״ס כ-15 מדריכים ומדריכות – חלקם חיילות בשרות סדיר (מורות-חיילות).

רות יקותיאל

הפגישה עם הנוף של סנטה קתרינה גרמה לפסלת הצעירה רות יקותיאל, המכונה רותה, לעימות בלתי צפוי עם אבן הגרניט, דבר שהשפיע לאחר מכן על כל מהלך עבודתה.

מספרת רותה: "קשה להגדיר במלים את המפגש שלי עם הנוף של סנטה קתרינה. זאת היתה חוויה כל כך חזקה שבמשך שלושת הימים הראשונים לשהותי שם, לא עבדתי כלל, רק שוטטתי והסתכלתי בנוף ובבדואים החיים בו. רק לאחר התאוששות (חלקית) מההלם הראשון בא שלב הנסיון להתמודד עם אבן הגרניט השולטת באופן מוחלט בנוף של סנטה קתרינה".

החומר הפיסולי, שרותה נהגה לעבוד בו בשנים האחרונות, היה בעיקר אבן גיר קשה מסביבות ירושלים. הפסול באבן דורש מיומנות רבה. תכנון מוקדם ואחריות כבדה כלפי החומר. "לפני שנים מספר״ – מספרת רותה – "ניסיתי לעבוד באבן הבזלת שהיא קשה בהרבה מאבן הגיר. חוזקה ואי כניעותה הרתיעו אותי ודחיתי את השמוש בה, לכן חשבתי מתחילה שאין לי שום סיכוי כנגד הגרניט, הקשה עוד יותר מהבזלת."

רותה בחרה באחת מאבני הגרניט באיזור סנטה קתרינה בגוון ורדרד אדמדם. בתחילת עבודתה נתקלה בקשיים עצומים. כלי העבודה נשברו כולם והאבן סירבה להגיב, אך לאחר מאמצים רבים ובעזרת אזמל וידיה, שנותר לפליטה, הושלמה היצירה הנקראת "הסוד".

באיזור סנטה קתרינה נתקלה רותה בשבטי הבדואים המתגוררים במקום. הלהיבו אותה הנשים הבדואיות העטויות שחורים עד לעיניהן, כשממרכז ראשן "צומחת" קרן קלועה משערותיהן בתוספת קיסם עץ – דבר המבטא היותן "אשת איש". דמותן יצרה משולש אפל שמתוכו הזדקרה הקרן וזוג עינים אפלות. הסודיות, שעוטה את הנשים הללו התאימה ברוחה לרעיון. שהעסיק אותה כבר קודם לכן וכך נוצרה התגשמות של הרעיון בפסל.

בדרך כלל מתמשכת יצירת פסל חודשים אחרים ואילו כאן במאמץ מרוכז, שהוקדש לחומר ולאתגר ההתמודדות עמו, נולדה היצירה תוך שבוע ימים.

לפני שנסעה רותה לסנטה קתרינה נותרה בסטודיו שלה עבודה מאבן הגיר. לאחר ההתמודדות עם הגרניט הקשה שוב לא יכלה לחזור לעבוד באבן הרכה בבית.

אומרת רותה: "לא יכולתי לחזור אל האבן הרכה מאחר והתרגלתי כבר להתנגדות הקשה של אבן הגרניט, והכוח שנהגתי להשקיע בהתמודדות עם הגרניט, לא תאם את האבן הרכה".

כתוצאה מההצלחה בעבודה בגרניט חזרה רותה לנסות את אבן הבזלת וגילתה, שעכשיו היא יכולה להתמודד אתה ומאז היא עוברת באבני הבזלת השחורות, המצויות בצפון הארץ, והגיעה לסינתיזה של שני סוגי האבנים: אבן הגיר הלבנה והבזלת השחורה.

יצירותיה של רותה עוסקות בבטוי תמציתי של נושא או מושג והן מגיעות לריכוזיות נפלאה.

מחצר הסטודיו של רותה בירושלים נשקפים הרי יהודה, גבוהים ונועזים. כאשר חזרה רותה מסנטה קתרינה היתה אכזבתה גדולה – הרי ירושלים נראו מגומדים ו"מגולחים" ורק הזמן החזיר להם את צורתם…

"שתי אהבות"

אברהם בינדר

בציורי אברהם בינדר על סנטה קתרינה מורגש שחרור עצום-התפרצות אמוציונלית. המתפרקת בדינמיות של קווים וצבעים. אומר בינדר: "אחת מאהבותי הגדולות היא העיר. אני נמשך אחרי העיר ומבניה-אך בעיקר אני אוהב את המפלצות שנמצאות בשטח-הכוונה לעמודי החשמל-ראיני יכול להשתחרר מהם. כאשר מסירים את עמודי החשמל-אני מרגיש בודד. אנשים חיים כל הזמן עם העמודים הללו וחרלים להבחין בהם בנוף. בשבילי הם ממשות קיימת".

בציורי העיר שלו נראים העמודים כזרועות והם מבטאים את כוח היצירה ואת כוח ההרס אשר נפרש מהם על פני כל העיר.

מאחר ובינדר מאמין שפני העיר ישתנו מבחינה אורבנית תוך זמן קצר – הוא שואף להנציח את העיר כפי שהיא נראית היום.

בינדר התחיל כאמן מופשט. לדבריו, לא מצא עניין בחיפוש אחר צבע נקי ועבר לתאור המציאות שהיא "דופק החיים". הוא מבקש לתת תחושה של המקום ולהיות נאמן למציאות.

האהבה השניה של בינדר היא המדבר. כשהגיע לסנטה קתרינה הוא מספר, "יצאנו בשעה 3 לפנות בוקר להר משה. בדרך נעצרתי ונשארתי צמוד למקומי במשך שעה ארוכה. האנשים המשיכו ואילו אני דבקתי למקום למרות הקור האיום-צמוד לנוף, נפעם מצבעיו וצורותיו. בנוף זה ציירתי מספר רב של ציורים."

"סנטה קתרינה עבורי היא התחלת העולם או אולי סוף העולם. נוף בראשית טבעי ופראי שיר אדם לא נגעה בו ולא קלקלה את יופיו. אני שונא את המלאכותיות של הגנים המעובדים בצורה סימטרית וגיאומטרית".

המדבר נתן לו השראה עצומה. בינדר רשם בנוף ובסטודיו ובבהירות כפי שנשמרו בזכרונו. "ההתרשמות כל כך חזקה שזכרתי את כל הצבעים..."

נוף גיאומטרי

רחל שביט שהיתה בין האמנים, שעבדו באיזור, מספרת:

"הפגישה הראשונה שלי עם המקום היתה בחינת כניסה לעיר מקלט ובית תפילה ענק. זו לא רק פגישה עם נוף ראשוני אלא עם מטען היסטורי יהודי ונוצרי כאחד. לאחר ההתגברות על ההלם הראשון של הקור העז והתנאים הלא נוחים ישבתי לצייר – ישר מול הטבע."

הרישום של רחל, אמנית, שסגנונה גיאומטרי ומאופק, מנסה להכיל קטעי נוף נרחבים החוויתיים ביותר – הרישומים הדינמיים ממחישים את ההתפרקות מול ההוד הנורא של ההר.

"לאחר הרישום בטבע חוזרים למגורים. באווירה זו של הינתקות מקיימים שיחות על אמנות ועניני רוח. המוזיקאים מנגנים והאמנים מראים את פרי עמלם, מנתחים ומשוים".

השלב השני ביצירה ממשיך בסטודיו בתל- אביב, "במטרה להשיג תמצית מרוכזת של חוויה פיזית ורוחנית עמוקה, כשם שילד מספר ספורו בציור הבית שלו, האדמה שלו והשמים שלו, אני מוסרת את תמצית הנוף במנזר הלבן לרגלי הר נישא חתוך אנכית מול מרחבי השמים."

התמצית "הנזירית" במקרה זה תואמת את האוירה המאופקת של איזור ההר הגבוה.

סקיצות קטנות "מתרגמות" את הנוף לפרגמנטים ומשטחים חלקים של צבע. על כך אומרת רחל: "למרות שאני מציירת בסגנון ההארד-אדג' הגיאומטרי הרי שנקודת המוצא שלי הינה החוויה בנוף. אינני רוצה לוותר על השתקפות המומנט האישי בתוך יצירתי."

אהרון אלקלעי

ב-1963 כאשר ביקור בסיני היה מחוץ לתחום ההישג של תושבי הארץ, צייר אהרון אלקלעי ציור שהוא קורא לו "סיני". הציור עשוי בצבעים חמים: צהובים, כתומים ואדומים, אשר נפרשים ונטמעים זה בזה. זוהי יצירה רומנטית מאד.

ב-1976 נפגש אלקלעי עם נוף סנטה קתרינה פנים אל פנים. אומר אלקלעי: "היציאה אל הנוף אינה קלה. יש ציירים רבים שניתקו מדרך זו של ציור בטבע וקשה לחזור אליה. התאוששו ראשונים אלה שעבדו בנוף. בהתחלה מרגישים כמו תיירים בשטח, ורק לאחר ההתאקלמות מתחילים לעבוד. הנוף מספק מזון למחשבה, מעין מאגר של תמונות וחוויות שנספגות לתוכך ואחר כך מתחילות להשתחרר. לא הנוף בלבד, גם המפגש עם ציירים אחרים והשיחות – היה מפרה ומעשיר."

אלקלעי ניסה לעבוד במספר סוגי צבע בציוריו בשטח: באקריליק, באקווראל ובשמן. צבע האקריליק לא התאים לציור בשטח כי "הצבע התייבש על המכחול", למרות זאת העבודה באקריליק ממחישה את הנוף בגלל עושר הצבעים המונחים זה ליד זה בשכבות. העבודות בצבעי מים אינן נראות כסקיצות; הן מושלמות בפני עצמן: השימוש במקטעים שקופים ואווריריים ולעומתם כתמי צבע אטומים ממחישים את החוויה של האמן. בד בבד עבד אלקלעי בצבעי שמן בנוף.

בחיפוש אחר נופים ציוריים נדד אלקלעי לפינות מרוחקות בעומק הואדי וסייר בבוסתני הבדואים ובמאהליהם.

עושרו של האיזור בצורות ובצבעים התבטא בציורו גם בהתאם לשעות השונות של היום והתוצאה נגלית בציורים. בשעות הבוקר המוקדמות כאשר "לא ניתן להבחין בין זאב לכלב" עשירה עבודתו בכחולים, סגולים וטורקיז, ולעומתם ציורי הביתנים שנעשו כחום היום פורחים בגוונים ירוקים, ורודים וסגולים בשלמות של צבע וצורה.

ניתן להבחין בבירור בחומר המתואר: הסלעים והאבנים המפוזרים על פני האדמה אשר רוחות וגשמים ליטפו אותם והחליקו בהם נראים רכים ומעוגלים כאילו עוד מעט יתפוררו. לעומתם מתנשאים צוקי הגרניט חדים ומאיימים מחורצים בצלקות ענק – מועברים אל הבר כשהם נוקשים ומאיימים בבדידותם.

אומר אלקלעי: "במפגש היה לחץ מתמיד של עבודה ומי שלא עמד בלחץ עזב, אך התוצאה כדאית –  במשך חדשיים רצופים הזנתי את עצמי בנופים הללו עד שחזרתי לעולמנו שלנו". המשאלה של אלקלעי למצוא אמצעי פלאסטי כדי לשלב את האדם בנוף הבתולי היוותה בשבילו אתגר שלא עמד בו. "הרגשתי שכמעט הייתי מוכן לזאת אבל שהייה קצרה במקום – לא נתנה לי אפשרות להתמודד עם משאלה זו."