תערוכת ציורי ילדים בבית יד לבנים ברחובות 

בעוד המלחמה בעיצומה – שעה שנאלצנו להדביק גליונות ניר ופסי בד על חלונות בית הספר, התעורר רצון עז בקרב התלמידים "לעשות משהו". להכניס רוח חיים בחלון האפל ולהפיח תקוות שלום ושמחה בלב כל. קבוצות של תלמידים עמדו לצייר חיילים. כל אחד וה"חיל שלו". חיילים מיחידות שונות ליוו אותנו כל אימת שהפנינו מבט לעבר החלונות. ולא די היה לילדים בחיילים – "המדים עצובים מדי" – הם אמרו אי לזאת, נתנו זרי פרחים בידי החיילים, כשמעל לראשיהם חגו צפרים מבשרות שלום.

הצורך לצייר ולפרוק את מטען רגשותיהם נובע, בראש ובראשונה ממערבותם האישית של הילדים במלחמת יום הכיפורים, פעולות ההתנדבות בעיר לא פסחו על תלמידים. אסונות, ובשורות איוב שהגיעו אל המשפחות השאירו את רישומן גם על ילדים צוחקים ועליזים בכיתות א' וב'.

מה שהתחיל בחדוות יצירה של קישוט חלונות בכיתה – הגיע לשיאו על גבי דפי ניר גדולים, אותם חלקה עירית רחובות לכל הילדים מכיתה א' ועד לחטיבת הביניים.

בתום המלחמה, אספנו את הציורים וביוזמת העיריה נערכה תערוכת ציורי הילדים בבית יד לבנים ברחובות, בשם "ילדינו בימי מלחמה".

יהודים עם טליתות ציפו במטוסים, גבר עם טלית וכיפה רץ מבית הכנסת אל מכונית צבאית – היש ביטוי חזק יותר למלחמת יום הכיפורים?! 

"אשה מגישה לחיל תרמיל גב כששני ילדים ציפו בה מהצד. ידי האשה עם התרמיל, מושטות אל החיל אך ראשה מיסב אחורנית, כמו מוסט מכיוון גופה וידיה, אינה יכולה להביט אל ההולך..."

אמא תולה וילונות האפלה שחורים; פקח הג"א משוטט עם משרוקית גדולה ברחובות מאופלים, משפחות מרוכזות סביב מקלט טלוויזיה בחדר חשך – כך נראה העורף, ואילו בחזית – קרבות אויר, קרבות שריון בשריון, הליקופטר אוסף פצועים, ושבויים שבים הביתה. בכל אלה מופיעה תמיד דמותו של החייל הקרוב, על כל פרטי תלבושתו והחגור שלו.

נראה כי הפעם, לא זו בלבד שניתנה לילדים אפשרות להתבטא ולפרוק את כל מטען רגשותיהם ופחדם – ערך שאין לזלזל בו כלל ועקר, בעתות מלחמה; 

בנוסף לכך, הצליחו הילדים בציוריהם לכתוב דף חשוב בדברי ימי מלחמת יום הכיפורים. דף אילוסטרטיבי ספוג חוויות שכולנו שותפים להן.