שלט מלבני בכניסה לבית מגורים רגיל מודיע על מיקומו של המכון. הנך יורד מספר מדרגות ומוצא עצמך בחצר פנימית כשפסלים אחדים ניצבים בה. בפנים: סדנאות, חדרי כיתות, תלמידים ומורים בפעילות. על הקירות – עבודות תלמידים ובמסדרונות – פלקטים של תערוכות המתקיימות בארץ. אתה נמצא במכון לאמנות בת־ים.

המקום הוקם בשנת 1959. היוזמה להקמתו באה מצד התושבים שהיו ברובם עולים חדשים, וביוזמת ראש העיר דאז מר בן-ארי. התחילו במקום קטן כשצוות המורים משמש בתפקידו בהתנדבות. המורים, בוגרי אקדמיות בחוץ־לארץ רצו להתפרנס ממקצועם והרגישו בנחיצותו של בית ספר כזה. מתוך הגרעין הראשון של המורים נמצאים בצוות עד היום יעקב אפשטיין ואבא פניכל.

מר גינצבורג, מנהלו האדמיניסטרטיבי של המכון מזה חמש-עשרה שנה (ובעת ובעונה אחת גם מנהלו של מוזיאון בת-ים ובית ריבק), מציג בפני את המכון במתכונתו הנוכחית; "החל משנת 1965 נמצא המכון במיקומו זה. יש בו מספיק כיתות ורווח לתלמידים ואיך אנו מתלוננים. המוסד שייך לעירית בת־ים ותקציבו נובע משלושה מקורות: עירית בת־ים, משרד החינוך והתרבות ושכר הלימוד. אמנם המוסד שייך לעירית בת־ים אך יש לנו אוטונומיה מוחלטת בכל עניני המוסד הפנימיים" אומר מר גינצבורג וממשיך "המכון מצליח לחלק כל שנה מילגות לתלמידים מצטיינים ובערך שליש מהתלמידים זוכים במילגה, ואין זוכרים מקרה שתלמיד הפסיק לימודיו בגלל שכר לימוד''. שלש מחלקות במכון: ציור, פיסול וגראפיקה שמושית, בנוסף לחוגים לקרמיקה, גראפיקה אמנותית, הדפסים ועוד. מאז הווסד המכון למדו בו כאלפיים תלמידים באחד־עשר מחזורים אשר סיימו ארבע שנות לימוד. בתעודת גמר זכו מאה שבעים וארבעה בוגרים כשהחלוקה היא: שמונים וששה בוגרים בציור, ארבעים ושבעה בפיסול וארבעים ואחד בגראפיקה.

צוות של שנים עשר מורים המלווה את התלמידים הינו ברובו אקדמאי וכמעט כל חבריו מלמדים בבתי ספר לאמנות אחרים בארץ.

הלימודים מתחלקים לקבוצות בוקר וערב. ששים וחמשה תלמידים לומדים בבוקר יום לימודים אחד ובתכנית המכון להגדיל זאת ליומיים בשבוע. השיטה בבוקר מבוססת על לימוד חפשי כשהתכנית מחולקת לשלש שנים ללא תעודת גמר.

בכתות הערב משך הלימודים מורכב מארבע שנות לימוד במכון ובשנה החמישית הגשת עבודת גמר. לומדים במחזור כמאה עד מאה וחמישים תלמיד.

למכון מתודיקה קבועה ומוגדרת. המתודיקה מבוססת על תכניות לימודים של בתי ספר לאמנות בחוץ לארץ, עמם עומדים בקשר, אך התכנית מותאמת למציאות הישראלית. לכל מקצוע נבחר יש תכנית לכל המסלול של ארבע השנים ובדרך כלל משתדלים להיות צמודים לתכנית.

"דגש חזק מושם על שנה א'" מסביר דוד שור המורה לגראפיקה שהוא גם המנהל הפדגוגי של המכון עתה (התפקיד עובר ברוטציה). בשנה ראשונה לומדים רישום, אנטומיה, עיצוב בחלל, תורת הצבע והפיסול, פרספקטיבה וקומפוזיציה. מעמידים את המושגים הכלליים באמנות איתם נפגשים בפעם הראשונה. למקצוע מקדישים יום בשבוע בלבד. בכיתות הגבוהות יותר מרחיבים את הבסיס הנלמד ומתחילים ללמוד להשתמש בכלים, ראשית בראש ובעינים ואחר כך בכלי העבודה".

כאשר בקרתי במכון היו הסדנאות לציור שוממות. התלמידים יצאו לצייר בטבע בנצלם את אור הקיץ של שעות אחר הצהרים המאוחרות. "הדגש הוא הטבע, וזהו אופי המקום" אומר אליהו גת המלמד ציור במכון זה תשע שנים ושבע שנים שימש כמנהלו הפדגוגי. במכון נותנים לתלמידים גישות שונות ומורים אחדים באותו מקצוע. ישנם מורים אחדים לטכנולוגיה של הצבע, לציור פיגורטיבי, לציור מהטבע, לציור אבסטראקטי ולטכניקות השונות והדבר דומה ברישום. במשך ארבע שנות לימוד התלמיד עובר את השלבים החשובים בציור מפיגורטיבי דרך המופשט ומסיים במאה שלנו וכל זאת על ידי מורים מתמחים. אין מלמדים בשיטת האטלייה כך שהשפעת המורה על התלמידים קטנה יותר.

אליהו גת מסביר את "האני מאמין" שלו בהוראה: "במיוחד עמדתי על הצורך שכל מורה יהיה גם אמן פעיל והוראת הציור לא תראה כהעברת חומר. מעורבות של המורה כאיש יוצר ומציג מתסיסה אותו בזמן ההדרכה והתסיסה הזאת עוברת גם לתלמידים. יש כאן העברת חוויה אשר מעלה את הערך החומרי של היחידה הדידקטית הפורמלית לחוויה. מתוך כך נוצרות בעיות. ההשפעה של המורה גורמת לכך שהתלמידים מושפעים מהמורה־האמן. הדבר מתייחס לבעיות אחדות הקשורות בתלמיד. הבעיה העיקרית היא הפתיחות של התלמיד לקלוט חומר. מתוך נסיון אני יודע שעל פי רוב, המתחילים, חרף רצונם ללמוד, חסרים את הפתיחות הזאת, כי הנסיונות הקודמים שלהם חשובים להם כציפור נפשם והם אינם רוצים לאבדה. עובר זמן מסוים עד שהתלמיד נפתח וכשהוא נפתח הוא נפתח למורה. גם אם אין הוא רואה באמצעות עיני המורה נוצר חיקוי מסוים אצל אלו שאין להם אישיות חזקה. ההשפעה לא היתה מושג של גנאי בתקופות מסוימות, שלילתה החלה עם המושג של אמן חפשי בתחילת המאה ה-19. על ידי ריבוי מורים מקבל התלמיד את החוויה הציורית אך השוני בהשפעות יוצר השקפת עולם ומונע חיקוי עיוור מצד התלמיד.

"אני מבסס את ההדרכה שלי על הטבע והסתמכות על התופעה החיצונית. יש כאן המשך המסורת האירופאית. הבסיס שהוא התופעה בהתגלותה החיצונית מקבל תכנים חדשים לפי רוח הזמן. האמנות היא בתווך, בין התופעה והיוצר. איש המערב חי בסימן של פלירט תמידי בין השקפותיו לבין התופעה מחוץ לו. מאז הפילוסופים היוונים הראשונים ועד אחרוני אמני ההפנינג. אם קודם היתה הרבה מטפורה של תופעות לצורות מקובלות של אמנות – ציור פיסול מהטבע, הרי המעורבות היא מכסימלית על ידי התערות. בימינו לא השתנתה מהות זו, רק צורת המעורבות השתנתה. מסיבה זו מקפיד אני על הצמידות לטבע, לפחות בשלבים הראשונים, וזה נותן הרגשת אמינות לתלמיד". ערב אחד בשבוע מוקדש להרצאות על תולדות האמנות בסדר כרונולוגי וכן מוקדשות שיחות על בעיות האמנות, תקופות, גישות שונות וזרמים. המורים מרכזים שיחות על בעיות אקטואליות באמנות. נערכים סיורים מאורגנים במוזיאונים ובתערוכות, ובחופשות עורכים ימי עיון במקומות אחרים בארץ.

"המטרה הושגה", אומר לי יעקב אפשטיין המלמד פיסול במכון מאז היווסדו. "ללימודים במחלקה לפיסול אין תכנית נוקשה, אין גם חומר אחיד; החומר משתנה משנה לשנה ואנו צועדים קדימה. אך אנו שמים דגש על לימוד הטכניקות בצורה מקצועית ויסודית עם פתיחות לכל חומר וטכניקה חדשים. זהו הגרעין עליו מתפתחת הגישה לאמנות. אנו עוסקים בהבנת הפיסול והתפתחותו מן הטבע.

"כאשר אנו ניגשים לתלמיד הרוצה ללמוד פיסול, חשובה לנו גישתו האינדיוידואלית לאמנות. לפי נתונים אלו אנו טוענים בו את הידיעות ומרחיבים את זווית הראיה שלו". זאת גם הסיבה שהדגש אינו מושם על מספר התלמידים הלומדים.

עובדים בכל החמרים: עץ, חומר, ברזל, שיש וכן בחמרים חדשים כמו פיברגלס, קל-קר ועוד. גם בחירת המורים למחלקה לפיסול נמדדת במידת האיזון שהם מביאים למחלקה. צעירים בוגרי המכון אשר קיבלו סטיפנדיות והמשיכו בלימודיהם משמשים כמורים בבתי ספר רבים בארץ וחלקם אף חזר להורות במכון. הם מעבירים לתוכו את הלך הרוח והגישות החדשות אותם קלטו, בארץ או בחוץ לארץ.

כל שנתיים-שלש נערכות תערוכות של הבוגרים "מתוך חמישים ושמונה משתתפי התערוכה של "אמני בת-ים" שהתקיימה במוזיאון בת-ים לאחרונה, עשרים הם בוגרי המכון", מציין מר גינצבורג בגאווה. נימת גאווה מבצבצת גם בדברי יתר המורים עמם שוחחתי. הם גאים במכון ומספרים שכדי שיוכלו לפתוח אותו ליום לימודים נוסף בבוקר הם הציעו לוותר על מחצית משכורתם. פרסים בהם זכו התלמידים בפעילויות ובתערוכות של סטודנטים בינלאומיים ובארץ מקשטים את משרד המכון.

אך בכל זאת חסר משהו. עקב השתייכות תלמידיו למסגרת העובדת נפגמים חיי החברה של הסטודנטים. חרף מגרעת זו שומרים התלמידים על קשר הדוק עם המקום, הם ממשיכים לבוא לרשום ואינם שוכחים להזמין לתערוכותיהם.

מעקב אחרי הבוגרים מראה שרבים מהם השתלבו בעבודה, אחר לימודיהם במשרדי גראפיקה, בטלוויזיה ועוד רבים יותר כמורים בבתי-ספר לאמנות, לאחר שהשלימו את השכלתם הפדגוגית והאמנותית.

נראה שאין המקום מתיימר להיות אקדמיה. למרות זאת מפתח התלמיד בין כתליו את הכלים האישיים, לומד את הטכניקות ולאחר מכן מפלס הוא את דרכו בכוחות עצמו.