לשפה יש השפעה עצומה על האופן שבו אנחנו חושבים. הדבר בולט במיוחד כשמדובר במגדר.

בעברית כמעט לכל מילה יש מגדר דקדוקי, ויש רק שתי אפשרויות. אפילו לשון רבים אינה באמת ניטרלית. באנגלית המצב מעט פשוט יותר: ברוב המקרים אפשר לדבר בלי לציין מגדר, וכשמגיעים לגוף שלישי קיימות צורות ניטרליות כמו they. גם ברוסית יש דוגמה מעניינת – הפנייה ״אתם״ “Вы”, שהיא צורת פנייה מנומסת שאינה מחייבת ציון מגדר.

השפה משפיעה לא רק על נושא המגדר. למשל, ברוסית הביטוי המקובל שמתאר אישה בהקשר של יחסי מין הוא “אישה נותנת”, ניסוח שמייצר נרטיב שבו האישה מוצגת כאובייקט שמעניק משהו לאחר, ולא כסובייקט בעל רצונות והנאה משל עצמו. גם בעברית אפשר לראות דוגמאות לכך: המילה בעל, שמשמעותה כיום “בן זוג נשוי”, פירושה ההיסטורי הוא גם “בעלים” או “אדון”. דוגמאות כאלה אינן קובעות לבדן את האופן שבו חברה חושבת, אבל הן משקפות ובו בזמן גם מחזקות דפוסי חשיבה מסוימים.

בגלל המאפיינים של השפה העברית, נדמה לי שקל מאוד לחזק תפיסה בינארית של מגדר בישראל. עם זאת, מעניין לראות שהמסורת היהודית עצמה מורכבת יותר מכפי שנהוג לחשוב. כבר במשנה, בתלמוד ובמדרשים מופיעים, לצד הקטגוריות “זכר” ו”נקבה”, גם דיונים בקטגוריות נוספות כמו אנדרוגינוס , טומטום, איילונית וסריס. הקטגוריות הללו נידונו בעיקר במסגרת ההלכה ולא במובן של זהות מגדרית כפי שאנחנו מבינים אותה כיום, אך עצם קיומן מראה שהמסורת היהודית הכירה במציאות מורכבת יותר מחלוקה פשוטה לשני מגדרים בלבד. למרות זאת, בחיי היומיום בישראל התפיסה החברתית של מגדר עדיין נוטה להיות בינארית מאוד.

(ראו למשל: משנה, ביכורים ד’, א–ה; תלמוד בבלי, יבמות פ”ג–פ”ד; בראשית רבה ח’, א’.)

הדבר בא לידי ביטוי גם בנגישות לטיפול רפואי. חבר שלי, גבר טרנס, סיפר לי שאחד המנתחים המובילים בישראל לניתוח עליון מסכים לנתח רק אנשים ש”בטוחים במאה אחוז שהם גברים”. עבור אנשים א־בינאריים זה יוצר מחסום כבר בשלב הראשון. קשיים דומים קיימים גם בתחומים נוספים של טיפול מאשש מגדר ובהליכים בירוקרטיים ומשפטיים.

אני רואים את ההשפעה של הסביבה הזאת גם במעגל הקרוב אליי. פרטנרים הא־בינאריים שלי חיים בישראל רק שלוש שנים ועדיין אינם שולטים היטב בעברית, אבל כבר מספרים שהם משתמשים יותר ויותר בלשון זכר – לא משום שכך הם מרגישים, אלא משום שהלחץ של המערכת הבינארית דוחף אותם לשם.

באופן אישי התמזל מזלי: אני לא חווה דיספוריה מגדרית, ואם מישהו פונה אליי בלשון נקבה זה לא פוגע בי. אבל אני תמיד מעריך כשאדם שם לב לאופן שבו אני מדבר על עצמי ואומר בכנות משהו כמו: “אני עדיין מתבלבל/ת, ייקח לי זמן להתרגל”, או “קשה לי להבין את זה”. מבחינתי, זו גישה מכבדת יותר.

יחד עם זאת, אני לא חושבת שכולם חייבים להסכים עם תפיסת העולם שלי. אם אדם, מסיבותיו – למשל מסיבות דתיות – אינו מקבל א־בינאריות או את קהילת הלהט”ב בכלל, זו זכותו. יש לכולנו חופש להחזיק בדעות שונות, וגם החופש לבחור שלא להיות בקשר זה עם זה. מבחינתי זה הרבה יותר כן מאשר להעמיד פנים שאני פשוט לא קיימים.

תחושה אחרת לגמרי מתעוררת כשאני מגישה בקשות, כותבת מיילים או טקסטים בלשון מעורבת או ניטרלית, ובתגובה פונים אליי אוטומטית רק בלשון נקבה. זה מתסכל במיוחד כשזה קורה בהקשרים מקצועיים, שבהם אני רוצים להשתתף בפרויקטים, בתערוכות ובקולות קוראים. ואולי הכי כואב כשזה קורה דווקא במסגרות שמגדירות את עצמן כלהט”ב־פרנדלי, שבהן הייתי מצפה ליותר תשומת לב.

אולי הדבר הכואב ביותר הוא אפילו לא חוסר ההסכמה הגלוי עם א־בינאריות. התחושה הקשה יותר היא של חוסר נראות.

כשמערכת המגדר כל כך נוקשה ומחולקת לשתי אפשרויות בלבד, אנשים אפילו לא שמים לב לאופן שבו אדם מדבר על עצמו, ואפילו לא עוצרים לשאול או להבהיר. כאילו שהדרך שבה אותו אדם מתאר את עצמו פשוט לא קיימת.

אני לא מבקשים לשנות את כל השפה או לגרום לכולם לדבר באותה צורה. בעיניי חשוב יותר שאנשים יהיו קצת יותר קשובים. שלפחות מדי פעם יעצרו וישאלו את עצמם: למה בחרתי באופן אוטומטי דווקא במגדר הזה? איך האדם הזה מדבר על עצמו? אולי כדאי פשוט לשאול אם אני לא בטוחה? לפעמים דווקא המחוות הקטנות האלה של תשומת לב מאפשרות לאדם להרגיש שבאמת ראו אותו.