עזרא אוריון, פסל סביבתי. למד ב"רויאל קולג' אוֹף אַרט", לונדון. בשנים 1971-77 ניהל את בי"ס-שדה שדה-בוקר. חבר בצוות הפיתוח של "המכון לחינוך סביבתי".

״שום כלל של מוסריות כללית אינו יכול להראות לך מה מן הראוי שתעשה״ 

(סארטר)

״ללא תקוה וללא פחד״

(קאמי)

לצורך בירור זה נגדיר ״ערך אנושי״ כמושג או יעד-שאיפה המושתת, או נובע, מאמונה במותר האדם, בחיוב שבאדם החולף; מותנה בכך שבציבור אנשים מסוים יהיו אמונה זו וחיוב זה, מכנה משותף.

היחיד הינו בן-חורין לבחור או שלא לבחור לעצמו ערכים כלשהם. זוהי בחירה אישית הנובעת ממהותו, מאישיותו, מכל שקלט והטמיע. אין אחריה הוכחה לוגית.

׳אלהים׳ אינו קיים אלא לעתים, במוחו החולף של האדם. מוצע כאן לוותר על כל סיכוי שיש משמעות או יעוד כלשהם מעל או מעבר לחיים האלה. מוצע לוותר על מנוסה אל בית-המחסה החמים של ״החזרה בתשובה״, לוותר על אבהות כלשהי, באורח שפוי, צלול, ללא דוק.

אנחנו חוצים להרף את החלל והזמן האינסופיים -- בנקודה נָעָה זו נשאֶלֶת שאלת הבחירה בעֲרָכִים.

אמונה כוללת, אופטימית, בּמוֹתָר האדם ובחיוב האדם הִיא כִּיוֹם בְּלתי אפשרית. 80 השנים האחרונות הראו מראות התנהגות כֹּה נוֹרָאים של מין האָדָם הַזֶּה, עד כי עצם המושג "מותר" משתקף אֵלֵין כמו דרך שמשות רכב מנוּפָּץ...

מקור המעמקים של העֲרָכִים הוא רגש שאולי אפשר לתארו כּתחושת אחוָה כּוֹלֶלֶת, שותפוּת גּוֹרָל, אחות נִידונים, של השתייכות, של התפשטות מתרחבת של היחיד אל הַנָהָר האנושי -- אך אי-אפשר כיום להרגיש את עצמך חלק ממין האָדָם בּלא לָחוּש שבמקום כלשהו השתתפת בהשמדת יהוּדִי אִירופה -- בּמָקוֹם כלשהו בתוכך הקמת ועודך מפעיל כַּיּוֹם אִימפריה של מחנות כְּפִייה ומוות בסיביר ובתי-חולים לחולי-רוּחַ עבוּר אסירים פוליטיים -- ומוציא בני אָדָם להורג במַעדרים בדרום-מזרח אסיה -- וזורק אסירים פוליטיים ארצה ממסוקים בגובה רב מעל דרום-אמריקה –

מוצעת כאן בחירה מתוך חֶדֶר הִתאוששות של פצוּעִים קָשֶׁה. בחירה בַּחִיוב החלקי שבתוכך. ראיית סיכוי הנובע מחלק שבמהותך. בחירה בהומניזם נקוּב כִּכְבָרָה.

הוא איננו מאמין עוד בגאולה טוֹטָאלית. הוא אֵינֶנו מאמין במיתוס של ביתוק קשר גורדי, משיחי, משחרר, מנתק כְּבָלים, צועד בסך מגויס לעבר "מָחָר" כלשהו ומקדש למענו כל אמצעים שהם -- אך הוא מתעקש, לא נכנע, על כך שהחיוב לא נִכַּחָד כּוּלוֹ, שְׂרַד, והוא למרות הכל "ערך" וסיכוי מסוים לכל זה --

כמה שורות על החירות. מן האידיאליזציה של העבר, של המדוכאים והנכבשים, שרווחה חלקית במאות היח'-יט', לא נוֹתָר כיום זכר. האשלייה שכל מה שיש לעשות הוא להסיר מאדם את כבליו (רוסו) עברה סדרת תאונות דרכים מחרידות ופניה שונו לבלי הכיר. מַסוֹת-אָדָם שיצאו לחפשי, השתחררו. ומיגרו עריצויות, גילו ומגלות שיעורי כיעור ואכזריות שלא שוערו אולי עד המאה הזאת. פני החירות כַּיּוֹם הם כפני נער שהוּכָּה מכות רצח...

מוּצע לבחור לכן בחירות מבוּקְרֶת. אותה לשון מאזניים עמומה הַנָעָה ללֹא הֶרֶף בַּמִרְחָב המעורפל שבין עֶרִיצוּת לְאַנרכיה, בין מתן ״חופש ביטוי מירבי״ לכל יחיד לבין יכולת לקיים מי משל כלשהו בחברה נדחֶסֶת והולכת זו.

צר, אך אין מנוס מלאכלס מנגנוני מימשל באנשים. אין מנוס מלהפקיד את השלטון בידי אנשים. אין כיום מקום לאשליות לגבי משטר כלשהו ולגבי מנהיגים כלשהם. אך המציאות המתסכלת של ״משטר דֶמוקרטי״ עֲדָיין עֲדִיפָה עַל דִיקטְטוּרָה כלשהי מימין או משמאל.

כמה שורות על שיוויון. שיעורי "קומוניזם" כֹּה גדולים התגשמו במאה הזאת שהאשלייה על טיבו של הפרולטריון והסימום המשיחי של "עולם המחר" – אינם אפשריים עוד. תנועות "השמאל המהפכני" כוננו במאה הזאת משטָרֵי דיכוי שלא שוערו על ידי נביאיהן הנאיביים. דיקטטורות אלו הופכות את החזון המארכסי של חברה אל-מעמדית וגויעַת המדינה לבדיחה מרירה...

גם עלייתו של השמאל הדמוקרטי בעולם המערבי, ובארץ זו, חשפו וחושפות לא מעט כיעור, המוֹנִיוּת ואגרסיביות. חזיתות המנוצלים שהישמינו, הפכו למערכת משולבת של קבוצות-לחץ הממוּקָמוֹת על עורקי הדם הראשיים של החברה המתועשת, עורקים שהן נוהגות לחסום בזו אחר זו לקידום אינטרסים וזכויות-יֶתֶר.

מתברר יותר ויותר שטיפול הסעד שמעניקה החֶברה, באמצעות המדינה, למיעוטי היכולת כולל מהות של אפוטרופסות מנוונת, המפתחת סוג פרזיטיות-של-נתמכים.

מתברר יותר ויותר עד כמה מסובך להמריץ אנשים, שאינם שָׁוִים ביכולתם, לפעילות, מבלי לקדם את המעולים וליצור פער חֶברתי מחדש. מודעים לכך ולמרות כל אלה, מוצע לבחור בְּשִׁיוויון כערך – שיוויון ערך האדם, המתבָּטֵא בחלוקה שיוויונית ככל האפשר של ההכנסה הלאומית. לא שִׁיוויון צר מוחין, עד טיפת הקנאה האחרונה. לא שיוויון המפתח מנגנוני חיטוט ופיקוח קטנוניים, אלא שיוויון פתוח, פלורליסטי, הכולל את ענות המעולים.

כמה שורות על היהדות. אפשר להבחין בה, לצורך בירור זה, בשתי מהויות. זו אשר עם טביעת אנשי הכח המצרי הרודף, יוצאת על החוף ״בתופים ובמחולות״ (שמות, טו'), וזו האומרת כי לנוכח קרנבל השמחה לאיד, יצאה בת-קול ואמרה: ״מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?״. מוצע לבחור במהות השניה. קיים כאן אותו הומניזם רחב, לא שבטי, שאולי בו אפשר לזהות משהו ממותר האדם.

יש להכיר בשפיות בכך ש״שורשים״, ״מסורת״, ״ארץ בחירה״, ״מולדת אבות״, ״עם נבחר״ וכו׳ אינם רחוקים, במקורם העמוק, ממיתוסים אחרים, שבטיים, של אבות קדומים ואדמות קדומים ופלחני קדומים. לא רחוק משם נובעים מקורות העומק הטכטוניים...

באורח מפוכח, שפוי, מכובס מגעגועים למשיח כלשהו, מוצע לוותר על חזון ״חברת מופת״ – אך להשתייך ולתמוך בכחות הפועלים למען שיפור ערכי ואיכותי של המציאות. להשתתף בתהליכים הקיברנטיים של חברה – מתנסה – ללא-הרף בצעדי שיפור קטנים ובצירי התקדמות רבים, מקבילים, משתלבים ומתפתחים ללא הפוגה --