כאשר יש בדעתי לבנות תמונה העוסקת באירוע תנכ"י, איני משתחרר ממחשבה על מקשה אחת של תולעי אדם מפותלים וכרוכים זה בזה כמעט ללא מוצא. דמויות קטנות וטרודות הצומחות מתוך נופיהן ונמזגות בו. טול מקשה זו והטל בה פחד, מיד יפוצו יושביה קצרי הרגל לעברים, יתקלו זה בזה, ימעדו, יפלו, יתמכו באצבעותיהם הפשוקות בראשם, יפערו עיניים ופה, ירעדו…

תשמחם – והרי העדה רוחשת חיים, רוקדת במקצבים משונים, עיני הבריות נוצצות, זויות פיהן מתעגלות. וכך הם יתעייפו כולם, או יפעלו במסגרת הסוגסטיבית, נתונים ללחצי סביבתם כמכניזמים חתומי גורל.

ואז אני מתחיל בעיצוב בובות התיאטרון המשונות הללו אחת לאחת וכולן כאחת הן השחקנים שניתן ללוש מהן ובהן את הקומפוזיציה. יש למשמע אותם לקבוע אותם בצורתם ובמקומם : – זו אינה עבודה קלה (אינני מתלונן), יש לברור בין אפשרויות רבות. אפשר להמשיל זאת לכוריאוגרפיה או תיזמור או סיפור ״לעיצוב סביבתי״ או בימוי, אבל המדובר בציור.

ל״שמשון ופלישתים״ התוויתי מאות סקיצות ברישום ובצבע. נסתייעתי בעמודים הנופלים כמבקעים ראשונים של הקומפוזיציה. קשיחות קוי השתי וערב של מרצפות מקדש דגון מהווה את הקונטרסט הפלאסטי לעירומם הנלוש של הדמויות הנמלטות והכושלות, בעוד שדמות שמשון ברקע ודמות התינוק בחיק אמו הן היחידות שיש בהן עדיין אחיזה סטאטית.

עינה של הדמות השמאלית קיצונית למטה בציור זה – אינה קיימת. במקומה קבוע בפנים הנראים מבועתים – מכתש עמוק וכהה. ידי המושך בחבל הגלגלת ב״מגדל בבל״ ארוכות הרבה למעלה מן השיעור הטבעי. הן נמתחותי כגומי במאמצן למשוך בחבל הקשור אל משא האבן. ברצוני להגיע לתמציתיות בעיצוב הביטוי בדמויות המאכלסות את הקומפוזיציה. הדבר נעשה תוך ויתור על פרטים פיזיים מחד ומאידך ע"י הדגשה וחשיפת יתר של קוים ותוים הנראים לי כמשרתים את אופין והבעתן של הדמויות. לשם כך אני עשוי לקרוע איבר ממקום חיבורו, לשנות פרופורציות בצורה קיצונית להפריז כאן ולמעט שם.

ואין המדובר רק בדמויות, אלא בכל האלמנטים המצויים בתמונה. הדברים נקרעים, נחתכים מתקמטים או מתכופפים בהתאם למה שנראה כהולם את הפרט בסיטואציה הכללית.

אין זה עיוות של דמות המציאות, כי אם תעודה עליה נסיון לספר על תחושות וריגושים באמצעות חיתוכים זויות וחורים הבונים או מרסקים את הדמות. אני מצייר תנ"כי מפני ששמות המשפחה של גיבוריו הם אך ורק שמות הוריהם: בן־נון, בן מנוח, בן ישי, בן-אמוץ, בן בוזי, והם מכרים ותיקים וקבועים של כולנו מילדות. התנ"ך משמש בידי כקובץ סיפורי גורלות, מקור רב אירועים ודראמה לפיתוח עבודתי. דברים מתוארים בו בפשטות אכזרית כפצע פתוח. אני חושב על איפיון, תנועה, קשר וניתוק, מיקום, סולם הדגשים של הכוחות והצבעים הפועלים בקומפוזיציה דרך האלמנטים שלה.

ציירתי גוליית עוטה שריון אך עירום מעכוזו ומטה… הוא גמלוני, כבד ואטום. בדמיוני עולה כמובן טנק. ראשו של גלית זעיר (זו איננה המצאה שלי) הראש הזעיר מבליט את ממדי הגוף העצומים. כפות הרגליים גדולות הרבה מן השעור הטבעי. הגוף נוטה קצת לאחור הרגלים מפושקות, כאדם העומד להטיל את מימיו… השימוש במרית (שפאכטל) במקרה זה מאפשר לי לתאר את שרירי הדמות כחבלים מפותלים ובולטים כברילייף.

כמו מדובר באיזה ״מר שרירים״ בהופעת ראווה. מדברים על איור, ציור ספרותי... היכן ההבדל, היכן עובר הקו המפריד בין אמנות חפשית ואיור ? נראה לי שהבעיה היא סימנטית בלבד, יותר מכך – מלאכותית. במה נבדלים דון קישוט ופנסא של דומייה מאלו של דורה – במידת תלותם בסיפור? או בכושר עמידתם כיצירות עצמאיות, במידת עמקות התפיסה הפסיכולוגית, בהינף המכחול? נראה לי כי אם אמנם קיימת כאן שאלה הריהי מתמצת במידת החדירה בלבד ולא בתוכן.

ביכולת להשיל את הקישוטים והתוספות, לויות החן למיניהן, לחשוף מהויות בעירומן ולהתייצב מולן  בגלוי וללא גינונים גנדרניים.

לבטא נושאים מן התנ"ך בשפה של המאה הנוכחית, פירושו בעיני, לערוך מסע נמרץ של קיצורי דרך וויתור על פרטים. להגזים, לשנות, ״לחתוך פנימה״. לשוות לדמויות ולחפצים לצבעים ולצורות המרכיבים את היצירה אופי סמלי – אי פרסונאלי שאינו כרוך בזמן ומקום מסוימים.