– WHAT CAN THE FEDERAL GOVERNMENT DO FOR YOU?

(בראשי תבות: W, C, F, G, D, Y)

לס לוין הוא מוצר גאוני של המאה העשרים, בעל כושר דמיון ואבחנה. יצירותיו מרביתן מבוססות על תקריות יומיומיות, ראיה מאוד סלקטיבית בכל הנעשה בתחום החיים. הצצה על הכרך הניו-יורקי הקרוב לאמן והשייך לכל אדם ברחוב: האזרח האמריקאי, החברה האמריקאית, הפוליטיקה, הפוליטיקה של האמנות, החינוך לאמנות והאמנות כביזנס.

לס לוין שייך לקבוצה גדולה של אמנים היונקים רעיונותיהם מהעיר עצמה המסמלת את עוצמתה ההרסנית של אמריקה המתקדמת. ניו-יורק של זהום אויר, אינפלציה של רעש צופרים, רכבות, שרפות, מנהרות, גלי אדם הנעים בתנודות כרעידת אדמה, אשפה אין סופית, אויר עם מסך אפור, עיר ללא חלונות כולה מעליות ומיזוג אויר, עיר ללא אהבה, עיר של Sales. כל אלה מהוים קרקע רכה לנחיתותיו האופוזיציוניות.

התערוכה מתרחשת באחת הגלריות המשוכללות ביותר היום, גלריה הכוללת קודם כל "מנגנון מאחורי הקלעים" + מערכת הפעלה ופקוח – אור קולית, משוכללת ביותר. מעין מיני אולפן המספק לכל שירותי מזכירת קבלה: הפעלת מעגלי טלוויזיה – VTR, הקלטות ומערכות אחרות סימולטנית מהדלפק לחדרים השונים – זה מהוה מרכיב בסיסי להפעלת גלריה זו.

כמבוא לתערוכה, מודבקים על קירות ברחוב, פלקטים במתכונת פרסומת לפוליטיקאים לפני הבחירות כשדמות המועמד שולטת בפלקט תחת הסיסמא What can the federal government do for you"" ושלא במקרה פורטרט המועמד הוא לס לוין עצמו, המשחק בתערוכה תפקיד כפול: פעם החברה בעיני האמן ומנגד האמן בעיני עצמו.

האיש ברחוב לא מזהה כל שוני בין פלקט זה לאחרים ורק אנשים שקשורים לאמנות מבחינים ברמז ובאקט הרעיוני.

התערוכה נחלקת לשלושה חדרים השונים בתוכנם ושני חדרונים לתצוגת יצירותיו בווידיו — מהאוסף.

בחלק המרכזי, תחת הסיסמא שכבר נחרטה עוד בפרסום, האמן יצר קו שלם של מוצרי הלבשה לגברים ולנשים שנקראים : "אופנות הממשל". הבגדים עשויים מבדים שהוכנו בשלל צבעים, חתומים אין סוף פעמים בסיסמא,W, C, T, F, G, D, F. ארבע בובות תצוגה, לבושות ב"אופנת הממשל" של לוין, משמיעות בקרבתן 76 מיליארד פעמים את הסיסמא במשך התערוכה. על מסך טלוויזיה מוגדל, נשאלים 76 אמריקאים – מחתך חברתי מקרי – אותה שאלה, סיסמא בסגנון של מיקרופון שנתקע להם בפרצוף ועונים באותו סגנון של אנשינו מהרחוב המנסים לדבר למסך החדשות. חלל התצוגה מזכיר אווירה של בית אופנה רגיל, כל המוצרים הנחוצים להלבשה לגבר ולאשה, מתחתונים, ביקיני, חזיות עוד חליפות ועניבות - מגוון של מוצרי הלבשה עשויים אותו מד מודפס שנוצרו במיוחד לתערוכה. ארבע בובות פזורות בצדדים ומשמיעות קולותיהן. במרכז שולחן עטוף עד הקרסוליים במפת הבחירות ועליו חומר תעמולה של "המועמד" + שני סוגי סיכות גדולות אשר הקהל יכול לקחת ולענוד כהזדהות עם המועמדי. על הסיכות מודפסת, כמובן, הסיסמא – השאלה. האמן מנסה על ידי שחזור מערכת בחירות שגרתית טפוסית להראות עד כמה לשאלה הנשאלת קיימת רק התשובה שהיא השאלה עצמה, וחוזרת כבומרנג למערכת החיים. מעמיד את התצוגה כסאטירה חריפה על הפוליטיקאים, שגם הם מובלים על-ידי המערכת החברתית שיש לה מסלול מקביל והוא מסלול החיים.

2. "אנחנו עוד בחיים"

באולם אחר, תצוגה: "אנחנו עוד בחיים": האמן שהה חודש ימים בכפר אסקימוסי שכל אנשיו עוסקים ביצור אמנות וחיים כקואופרטיב.

האמן ציפה לראות מערכת חיים (לפי תקן ההסברה הקנדית) מיוחדת, ז''א איגלוז, אנשים שחיים מצייד ודייג, איזור קרחונים עם קהילה לבושה בגדי אסקימוסים ופולקלור מיוחד. לתדהמתו הוא מצא מערכת מאוד אמריקאית. במקום איגלוז – קראוונים, מיכשור ביתי, מנהגים אמריקאים, אופנועי "הונדה" ותזמורת פופ רעשנית בשפה אסקימוסית.

באולם זה יש תיעוד מהסיור – צילומים צבעוניים עם טכסט (אשר כבר הודפסו כספר), פרושים לאורך הקירות ובמקביל מסך טלוויזיה צבעוני המראה את המפגש שלו, חוויותיו, אנשי הכפר, הפסלים, המדפיסים והנוף המזכיר את הגליל ומסכם את האירוע בשאלה: "מה היה קורה לחברה שלנו אם כולם היו עוסקים ביצור אמנות כמו בכפר זה?"

3. "משך הרגע הראשון במותך -- זוכר"

המספר 13 הוא סימבול של זמן בין החיים והמוות. האמן משך קר כביסה ותלה 13 חפצים "אישיים" המהווים כל מכלול הלבוש של גופו. בחלל האולם הונחו 13 תיבות כשבמרכז כל תיבה צילום של אחד מחפצי האמן ממוסגר בפסי צבע אדום, כחול, ירוק (תעלות של אבקת צבע) בפינות של כל תיבה ערימות אורז עליהן מונחות כוסות שעווה בצבעים שונים המהווים תאורה יחידה בחדר.

בקיר אחר, מסך מוקרן עליו בהפסקות, אותו שקף החוזר על עצמו, של גבר ואשה בתנוחת משגל.

מערכת קולית משדרת קריינות מקצועית של מעין טכס אשכבה: שטף של מצבים, תחושות, תוכחות, וידויים, פרידה וכל מה שאפשר לאמר בשגרת טכסי הקבורה. אוירה של טכס אשכבה עתיק עם ריח חריף של שעווה שרופה. הקריינות מאוד מונוטונית, חודרת, עם צרידות של התרגשות. בקול כבד מנסה ומצליח להעביר תחושה של רגע מוות.

"אתה האמן הגדול שעבר את כל התהליכים, ההצלחות, פתיחות מעונבות במוזיאונים. כתבו עליך בכל המגזינים, אף אחד כבר לא צריך אותם יותר, אתה מנסה לזכור מי נשאר לאהוב אותך, אתה עושה דברים כדי להשאר בחיים. הכל נסגר, השמים בוערים, יותר מדי אמנות. אתה שואה את עצמך מה יקרה לך לאחר כל זה, הכל עובר. מרגיש את עצמך ריק, הגוף שלך מחפש לעבור לגוף האחר. האם יודע אתה איזה גוף אנו עומדים לכסות?" – חשיפה טוטאלית של האמן על עצמו ואין ספק שטכס זה מיועד לכל האמנים שהם רבים בעיר הזו ואך ורק להם.

לסכום: חטיבת יצירות בעלות עוצמה, כל אחת בפני עצמה, המביאה אותי להזדהות עם המומנטים שלם לוין מציג ומסקנותיו הברורות מאוד. חוויה עמוקה ורגשית שלפעמים חופפת לחוויות של "האמנות האסטטית". ולכן נשאלת השאלה: בעידן חברות כלכלה הענקיות והמאפיה, אמנים כלס לוין מזכירים לי מין בית דין גבוה לצדק אשר מדי פעם מנפנפים עם האצבע ועושים כן, נו, נו "לציבור" – מה מידת השפעתו החברתית, איך האמנים המשתמשים באמנות כמכשיר חברתי מפנים חיציהם החוצה לחברה – לרחוב – האם "החברה" לא הופכת לאמצעי טכני העיוני עבור המוצר האמנותי, היינו אליבי ליצירה כמו צורה, קו וצבע?

מקבץ לאחר סלקציה

לס לוין נולד ב-1935 בדבלין, אירלנד, גר בניו-יורק, הציג מעל ל-80 תערוכות יחיד, הראשונה ב־1963. מרביתן בתפיסה מושגית. רואה את עצמו כפסל; כשהאמצעים – אינפורמציה וטכנולוגיה אינטנסיבית. יצירת הווידיאו הראשונה 1965. מאז ועד היום יצר 50 יצירות ווידיאו העומדות למכירה בקסטות כמו כל מוצר אמנותי. סה״כ הזמנים של כל היצירות: 14 שעות צבע, 39 שעות שחור־לבן. מסרטים קצרים של 7 דקות עד סרט של 5 שעות. נכתבו (לאחר סלקציה) 188 מאמרים על פעילותו, בעתונות ובמגזינים השונים בארצות שונות. פרסומים ב־26 קטלוגים ו־14 ספרים. עסק בכתיבה בשבועונים ומגזינים אמנותיים. חבר מערכת Art Magazin וכן עוסק בחינוך לאמנות [הווידיאו בפטרסון] קולג'.