למבוגרים בלבד: נצנוץ של כוכב שכָּבָה

הרהורים על מינימליזם עאלק – מעט שמחזיק מעט מאוד

כבר שלושה עשורים לפחות שאנו נמצאים במצב אבסורדי של קיפאון בתנועה; בעיצומו של מסע הלוויה מפואר בדרך לקבורתה הסופית של האמנות המופשטת והקונספטואלית כפי שאנו מכירים וחווים אותה כיום. מדובר בחיזיון פולחני, אפוף בסאונד של בכי וגעייה בלתי נלאים על מר גורלם של האמן והאמנות, חיזיון שמתנועע וסב במעגלים אינסופיים סביב זנבו ובתוך עצמו. שנות ה-80 סיפקו פתרון אידיאלי: במקום לקבור את הגופה עדיף לנוע, להספיד אותה שוב ושוב, לגדוש את הוואקום במגוון חומרי מילוי לריכוך היסטריית המוות. שום דבר לא מת. שום דבר גם לא מתחדש. לאחר שעברה את השלב האותנטי ואת שלב הביניים של הגילוי, הניסוח והפריצה – האמנות, בדומה להתנהלותו המקצועית של אמן, מצויה כרגע בשלב ההסתגננות. הסתגננות זו, המכונה לעתים 'העמקה', היא מוות זוחל, מתמשך: יצירתיות ויצרנות כפייתית של ג'סטות סגנוניות, מוות ממותג.

לא פלא, שאת מופע הסגנונות המרהיב הזה מלווה מפגן לא פחות תוסס של מילים בניסיון נואש לעגן אותו, להבין את פשר הקולות ואת חידת התופעות והאפקטים. המסע, ככל שהוא גרנדיוזי, ככה הוא מופרך. צריך שיינתן לו הסבר, והסברים אמנם ניתנים: כמות בל תיאמן של מילים על גבי מילים, ספריות שלמות שמנסות לפענח עבורנו את התופעה, לרדת לעומקה, להבין אותה ואותנו, להעניק לנו לפחות פטה מורגנה של הבנה, אולי.

- יעקב מישורי, "קולקציית אביב-קיץ 2006: קונספט, טיפוח וסגנון חיים" (ירושלים: בצלאל, 2006)

*

לפני שנים לא רבות הייתי חלק מצוות הביקורת של תערוכת הגמר באחד המוסדות המובילים להוראת אמנות, מפעל משוכלל לייצור אמנים. בפאנל המבקרים ישבו מיטב האמנים, חלקם ידענים גדולים. כולנו בהינו בעבודות מינימליסטיות חדשות (Neo-Minimalist) של אחת הבוגרות, מסתירים פיהוק גדול מאחורי שפתיים קפוצות. העבודות היו עשויות ברשלנות בלתי מנומקת: הכלאה גולמית, מעט דידקטית, בין דונאלד ג'אד לאיב קליין. השִלדה של אחת העבודות הייתה פסל ה'מדפים' של ג'אד מצופה בפרווה סינתטית בכחול איב קלייני.

החלטתי לקחת פיקוד ולהכתיב טון של דיבור. תחושותיי נעו בין דחייה רציונאלית ומנומקת לבין היקסמות מופקרת. הכיוון היה לקטול, לחסל. הרגשתי טוב, חזק ויודע. מילה אחר מילה, משפט עוקב משפט, הפרחתי פסקאות נוצצות לחלל החדר מלוות בתנועות ידיים ניאו-אקספרסיביות ובשימוש עודף באצבע המורה. אט-אט עטף אותי הטקסט, כלא אותי בבועה, וניתק אותי מהסביבה. כנראה הייתי ממשיך אותו, שבוי בקסמו עד עצם היום הזה, אלמלא חשתי במכות קשות של ברך על ירכי הימנית ובסוליית גומי, שרמסה בגסות את חרטום נעלי הנוצץ. אלה היו ברכו וסוליית סנדלו של אחד מבחירי פסלינו, והם השתיקו אותי באחת. הוא רכן לעברי בתנועה הרמונית, כמעט לא מורגשת, קירב את פיו לאוזני ולחש: "מישורי, אין לה מושג על מה אתה מדבר".

התעוררתי.

נפלתי בדיוק לבור שאני מזהיר אחרים מליפול לתוכו, או מנסה, לא תמיד בהצלחה, לחלץ אחרים משנפלו. וזהו הבור:

מינימליזם הוא עיסוק של אמנים מן הזן הידעני: אינטלקטואליים, רציונליים, שכלתניים, בולעי מאמרים תיאורטיים, קרי מזג ורוח, חידתיים, יבשושיים קמעה, כאלה המודעים היטב לדיבור הפנימי של המדיום שבו הם פועלים ובתוכו הם מנהלים שיח ביקורתי, שאתו, סביבו ובאמצעותו הם שולטים לחלוטין בטקטיקת העבודה שלהם ובאסטרטגיה שלה. הם ניחנים ביכולת 'הורדת' הוראות ביצוע למבצעים את עבודתם (אסיסטנט/מפעל), אובססיביים ל'look' ולרמת הגימור של העבודה, וחסרי הומור עצמי.

לעומתם, בקצה האחר והמרוחק של הסקאלה, נמצאים האמנים מן הזן האקספרסיבי: פראי אדם סתורי שיער או, לחילופין, בעלי בלורית וירטואוזית מסוגננת (פרנסיס בייקון/אלוויס פרסלי). מהמרים, מעשנים, שתיינים וצרכני סמים כבדים. פילוסופים עממיים נטולי מנגנוני איפוק ושליטה, בעלי תאוות ציור/פיסול חסרת מעצורים. אקסצנטרים אנרכיסטיים, המנהלים אורח חיים מיני משוחרר, אובססיבי ופרוע. רומנטיקנים מנייריסטיים, אוהבי ציור פשטניים, חסרי עידון ומבט חקרני-ביקורתי על עצם פעולתם האמנותית ועל מהותה.

*

נוח לחיות עם הכללות גורפות. מטבען, הן בבחינת קיצור דרך נגוע באמת. עדיף שלא.

האמת שלי – אמת? – היא שהיום אין כל הבדל בין אמן ניאו-קונספט/מינימליסט לבין אמן ניאו-אקספרסיוניסט. שום דבר רציני, שום תהום לא פעורה ביניהם, פרט, אולי, לצורך: הצורך להגדיר את הסגנון עבור קהל היעד, לסמן תחת שם את אחת הלהקות בסצנה. הצורך לשייף את הסקס-אפיל, לקבל תגמול לאגו ולעצב אאורה פסיכולוגית.

בסרטי נעורים הליהוק קבוע: הכוּסית היפה, הכוּסוֹן המדליק, השמן והחנון-המשקפופר. כך גם בליהוק האבולוציוני של הבוגרים הטריים של לימודי האמנות. כמעט תמיד נמצא שם פרח מינימליזם וניצן אקספרסיוניזם (ניאו/רטרו). הבחירה בז'אנר, המדיף ניחוחות קונספטואליים משתלמת. המינימליזם, אף שהוא נתפש כקצה נוקשה וסגפני, הוא סגנון גמיש, זֶליגי, לכאורה ניטרלי: כזה שמצליח להתאים את עצמו לכל זמן ולכל מקום. הסנוביזם הדקורטיבי, הגעגוע לנשגב האינטלקטואלי – אלו מהלכים קסם על צוותי ההוראה, על האוצרים, על הפרשנים ועל המבקרים. פריחתה של האניגמה: אין צורך לטרוח ולכתוב מאמרים נוסח ג'אד ומוריס. סעו לשלום, המפתחות בפנים...

האקספרסיוניזם, לעומת המינימליזם, מופיע בגלים. באקדמיה הוא אינו סגנון לכל עת. הוא בא והולך, הולך ובא. הופעתו והיעלמותו הם הסַמָנים המובהקים לחילופי העונות. הז'אנר האקספרסיוניסטי מדיף ריח של גוף: טסטוסטרון, יֵצר בפעולה, חסימה של הרציונל, הטבע הפראי. הסטודנט, שבחר בסגנון האקספרסיבי, נתפש כלא מתוחכם, כחסר ממד אירוני, כאחד המסרב לידע שהמוסד משתוקק להעניק לו. לפחות במקומותינו הוא אינו אורח רצוי. בקרב הקהל האנין הוא מתקבל בעיקום אף, ואילו בקרב הקהל הרחב – בהתלהבות. אורי ליפשיץ, למשל, הגדול והחשוב בקרב האמנים החיים בינינו, אמן שהקדים את תקופתו, מהווה דוגמה חיה וזועקת לשמים על האופן המעוות שבו נתפש הסגנון האקספרסיבי והשימוש בו. ציורי האינדקס שלו והשקפת עולמו האמנותית המתקדמת הובילו, בעצם, לביטול החציצה המלאכותית בין המציאות לבין עולם האמנות, והיו אחד הגורמים לבידודו ולהקאתו מלב הממסד האמנותי.

קשה עד בלתי אפשרי לדעת או להצביע על הרגע המסוים, שבו מתבצעת הבחירה ומה באמת עומד מאחוריה. משהו, כנראה, מבדיל בין אלה הבוחרים בסגנון המינימליסטי כנוסח ייצוגי לבין אלה הבוחרים בסגנון האקספרסיבי. המשהו הזה מצוי אי-שם בתחום האפור של הנפש ושל הטמפרמנט, קבור עמוק מתחת לגודש הגירויים הכוזבים, חסום ומנותק. היום, בתוך כאוס האינפורמציה והוויזואליה, קשה מאוד לאתר אותו, להגיע אליו, לגעת בו. מבחינתי, הוא כמעט שרירותי, עניין של טעם וריח לרגע, כמו ההבדל והשוני-לכאורה הקיים בין מעצבי אופנה ומעצבי ריהוט או בין גוני צבע המבשמים משקה מוגז. ייתכן, שלפעמים זוהי החלטה קרת-רוח, צינית ופונקציונאלית, אך תמיד זו בחירה בסטייל, בתחביר ויזואלי הדורש כותרת, באווירה קצרה וקולעת, כמו 'הסיקסטיז' ו'הסוונטיז': הדהוד של סלוגן. הבחירה בסגנון אינה מחייבת את האמן בהיכרות יסודית ועמוקה עם ההיסטוריה ועם הפילוסופיה הפורמלית, העומדות מאחורי המותג הנבחר. לעומת זאת, הכרחי עבורו להתבונן במציאות ולקיים מגע אינטואיטיבי עמה, והיא מזמנת לו מאגר אינפורמציה אינסופי. באמצעות אינטלקט האינטואיציה – אם יש לו כזה – ייצור ממנה חפץ.

*

האובייקטים של הניאו-מינימליזם הם עדות חיה לתופעת האבולוציה. האבטיפוס הקדמון – המינימליזם ההיסטורי – כבר איננו. בתחילת העידן הפוסט-מודרני, ברגע המפגש של המודרניזם והפוסט-מודרניזם, באזור הדמדומים של החיכוך, עוד חווינו חוויה סמי-אותנטית מהווריאציות הגנטיות. עכשיו נותרנו עם המוטציות, עם שרשרת בלתי נגמרת של קליפות דנ"א, עם ייצוגי הרטרו – סגנון נטול מהות. 'ניוון' צפוי ומתמשך כתוצאה מהתפתחות היסטוריות הגיונית. בשני המקרים – הן של הניאו-מינימליזם והן של הניאו-אקספרסיוניזם – אנו צופים בכלום מוחלט, בגרסאות שדופות של נוסחאות, בעוד קישוטי סרק, באובייקטים המצטרפים לשאון המפלים הוויזואליים. הילת ה'אמנות' מגוננת עליהם, שומרת על הסטטוס התרבותי שלהם ועל ביקושם וערכם בשוק, אך ספק אם חוויית השיטוט במוזיאון עולה על חוויית השיטוט בסופר-פארם. ספק גם אם שיחה עם אמן מחכימה ומרעננת יותר משיחה עם ראש המחלקה הקוסמטית באותו סופר-פארם.

הניסיונות הנואשים להגדיר אמנות מול אומנות מיותרים. המציאות ועולם האמנות נמצאים בעיצומו של תהליך התמזגות מואץ. לא רק עולם האמנות והמציאות מתמזגים, גם הטיפוסים: האמן ו'איש המציאות'. שניהם חדורי מוטיבציה זהה: בניית קריירה. מייעוד הפכה האמנות לקריירה, רק קריירה. האמן והאזרח חולקים שפה אחת, שפת ההגשמה העצמית, השיווק, השדרוג וההמתגה: The Marker. היחצ"נות, השיווק, מנהל העסקים, הייצוג והתדמיות – אלו עודם מחוץ למערכת לימודי האמנות. מפתיע עד כמה תהליכי ההפנמה של השינויים הטבעיים הללו כרוכים בקושי ומתנפצים אל חומות ההדחקה.

*

נתח גדול מהשיח היומי שלי מתנהל עם בעלי העסקים במרכז המסחרי השכונתי, ומהווה חלק בלתי ניתן להפרדה מהתקשורת המילולית, שאותה אני מקיים עם בעלי גלריות, עם סטודנטים, אמנים, אנשי אקדמיה וסוחרי אמנות. במקביל, במישור אחר, צמוד אליי רטט, תפאורת רקע, מסך ויזואלי עשיר, הנע אִתי כבן לוויה אילם לטקסט המילולי. נוח וטבעי לי לא להיות כבול לחלוטין לרצף המילולי והוויזואלי. אני בוחר בוורטיגו: האמנות היא לעתים המרכז המסחרי, והמרכז המסחרי הוא עולם האמנות.

מרדכי הוא ירקן באותו מרכז מסחרי. הוא חדור אמביציה להתקדם, להעלות את רמת החיים שלו, לעשות כסף. הוא שכר חלל נוסף בקרבת חנות הירקות, ופתח בו בר סלטים בשם המתוחכם 'מיקסלט'. מהרגע שבו החלו עבודות השיפוץ, שוכנע מרדכי בצורך בעיצוב מינימליסטי.

"מינימליסטי?!", שאלתי אותו מופתע, "כן, נמאס לי מהבלגן. אני רוצה שתהיה תחושה של ניקיון, בריאות, אוויר ממוזג, תלבושת אחידה, כל דבר במקום, יעני מודרני, מתקדם, לא כמו הירקות. אני לא רוצה שוק; קלאסה, סטייל, הקליינטים מפלאפון, הפניקס, ערוץ 10, אתה מבין?", שאל רטורית.

הניסוח של מרדכי, חי וחד מאין כמוהו, משרטט בבוטות כריזמטית של שפת המציאות את המסלול שעשה המינימליזם מאלטרנטיבה רדיקלית ואנינות מושגית נשגבת, עד שהפך למטבע לשון, למשטח בוהק, לכַן שילוח למזון בריאות. בין לבין הצליח להתאקלם כחיית מחמד, כפודל, שמיתרי הקול שלו נחתכו באקט כירורגי אצילי: הפרעה פיזית-אסתטית על המסלול שבין לוע הסלון הפעור לבין שפת הברֵכה.

ירקנים, בעלי גלריות, מעצבים וסטודנטים לאמנות, החולקים אותה מציאות, קלטו את הערך המוסף של המעט שמחזיק הרבה: סנוביזם עיצובי, טרור 'הניקיון', מטהר אוויר בניחוח קונספט. מתיש ופטפטני להזכיר שוב את האקסיומות: "כל חזרתיות באשר היא כרוכה בהכרח בשינוי", "כל Neo הוא גם New", ו"זה כבר לא עניין שבו מתחילים עם 'לוח ריק' או יוצרים משמעות המתבססת על חומר בתולי". בפועל, הדברים הולכים ונעשים יגעים כמו ההדהוד האלף של מכת פעמון. הנוסחה נשחקה, השִלדה חשופה ועומדת על קרעי פרשנות. האובייקט הוא אובייקט, אך אף פעם אינו לבד. כל קיומו תלוי במציאות שמחוצה לו: הפסיכולוגית, הפילוסופית, הזואולוגית/ביולוגית, הצרכנית, הספורטיבית, הקוסמטית; המין, התחלואים והמגפות, הטבע והאקולוגיה, השיח הפנימי עם עולם האמנות ועם מוסדותיו, הפמיניזם, הארכיטקטורה ועוד ועוד. ניתוח מעקפים, שאינו מצליח לטשטש את ארומת הקיטש הנוסטלגי, דוק ריחני של ימים אחרים. 'המהלכים' 'ההתעללויות', 'הסטיות', 'השיבושים', 'הביקורת', 'הפגמים', המוכנסים לאובייקט המינימליסטי או לטקסט המלווה אותו לאורך עשרות שנים, נגרסו עד דק, נלעסו עד תום: מזון תינוקות לחוגי ערב במתנ"סים של מִפעלות הפיס.

*

ה'סַייט-ספציפיות' המינימליסטית והמעודנת מנייריסטית באותה מידה כמו גרסת ניאו לנופי פרובנס. היא בדיוק כמו משיכת מכחול אקספרסיבית 'ישר מהבטן', אנכרוניסטית ונודניקית לא פחות מצייר ריאליסטי בדרכו לצייר פיסת נוף בגני יהושע, כשתא המטען של מכוניתו גדוש בצבעי שמן ריחניים, במדללים ובשפכטלים למיניהם. המינימליסט החדש אינו יכול לוותר על טרטור האסיסטנטים במשך שעות בהזזת אובייקט מנקודה אחת לאחרת, לפעמים על חודו של מילימטר. "זה לא מצלצל לי נכון", הוא יאמר. ימים הוא טרוד בכוונון התאורה ובליטוף אינסופי של האובייקט במטלית אבק. למרות כל זאת, אף פעם הוא לא יהיה שבע רצון. לעתים קרובות יופיע לפתיחת התערוכה 'חמוץ': "משהו עדיין לא עובד לי מספיק טוב". הרי מדובר פה בניצוח על שברירי אלפיות המילימטר, שכל אחת מהן קריטית לתפישת המכלול. זבוב, שינחת לרגע קט על אחד האובייקטים, יכול להוציא תערוכה שלמה מהאיזון הטהור, ובוודאי לפרוע את הקונטקסט כולו.

מבקר האמנות המקצועי, עדיין מוחנף מהמפגש עם האמנות האנינה ומצפינת הסוד, לרוב יפתח בתיאור התערוכה כחידתית. הצבה מדויקת להפליא, יצירה שלמה ומדודה, מינימליזם מושגי, מצמרר וטעון, שליטה מבריקה ווירטואוזית של האמן בחלל... – תיאור טכני-פורמלי, המהדהד, כמובן, את המעמקים ההיסטוריים ואת הכוהנים הגדולים: ג'אד, אנדרה ופלאבין. ואז יצרף אותו מבקר אמנות את כל המִפרט החלול של שמות התואר האלה לרשימה, שתכלול את תוכן ההודעה לעיתונות, את דבר האמן ואת פרשנות הפרשן.

פרשנות על אינטרפרטציה, הבהרות על הארות, הערות על הארות, ביאור של פענוח – הכול בגדר ניחושים והשערות, ברק הכתיבה ומרחבי הדמיון.

התלות של העבודות בטקסט טוטאלית. בכל מדיום וז'אנר, אך בפרט במינימליזם. העבודות יכולות לספוג לתוכן הכול, כל טקסט: של יועץ קוסמטי או של פילוסוף של המדע. כל שיר יכול להוות ציטוט איורי כפתיח. לאף עמדה פרשנית אין יתרון על פני רעותה. שרירותיות סוחפת, של הייצוג ושל הטקסט. הטקסט והכותב הם חלק מטרנד (סגנון!), בדיוק כמו המעצב ועיצוב הקטלוג. דפי ההסבר, שרובם הם קאלט פארודי עסיסי, מונחים או מוצמדים לקירות בהתאמה מלאה עם העבודות, כאילו באו לעולם יחדיו. היה ורשלנות של מפיק התערוכה או משב רוח מהמזגן הסמוך יתלשו ויעיפו את דפי ההסבר ממקומם, אזיי ייכנס הצופה למצב של חוסר אוריינטציה, ויאבד את הטעם ב'סתם' התבוננות.

*

לפנינו פולסים עִצביים, לא יותר. תוצאה של תחזוקה באמצעות מִכשור החייאה. חיים בהתאדות, אטיים ונמרחים בקיצוניות. איך מונשמת הגוויה החיה?

1. בעזרת מנגנון ההסברה וההדחקה, המבאר ומפרשן עבור האמנים והקהל הרחב את אפשרות קיומו של המצב המופרך. בתי הספר לאמנות, תיכוני אמנות, תואר ראשון, תואר שני, חוגי יצירה והפעלה, סדנאות, הרצאות וחלטורות, האוניברסיטאות, הפתוחות והעממיות, לימודי המשך, לימודי אוצרות, פעילות אוצרותית (פרטית, ציבורית, פוליטית, חברתית), מוזיאונים במרכז ובפריפריה, ביקורת, סטודנטים חופשיים, אמנות וחינוך, תראפיה באמנות, גלה את האני...

מעל כולם ההיסטוריונים, מבקרי התרבות, הסוציולוגיה של התרבות, פסיכואנליטיקאים, תרפיסטים – הם הם האוטוריטה, הווידוא, הגושפנקה שמעל לשִקשוק היצירתי. והאמן – פקעת של רגשי נחיתות אינטלקטואליים, כנוע וצייתן, משתוקק למנת 'שכל' תקני, מאזין בדממה לגודש הפרשנויות ולהסברים על עבודתו.

2. מכונת ההנשמה העיקרית היא השוק. השוק הוא שוק הוא שוק. ללא השוק יקרסו כל המפעלים המוזכרים לעיל לייצור ולעיצוב האמן, ועמהם תקרוס מערכת מסועפת של תארים ושל משרות. תוכניות פנסיה וחסכונות רבים ירדו לטמיון. אינטלקטואלים של אמנות, אמנים, פקידים וקמעונאי אמנות המחוללים לקצב ולקול רשרוש השטרות.

העולם המערבי השבע מתמודד עם בעיית הפנאי ועם אריכות הימים. איך מתמודדים עם הבעיה? זורמים אִתה לתוך העיסה הקפיטליסטית, ממלאים את הריק בתזונה נכונה עם יוגה, עם יהדות חילונית, מודעות אקולוגית, התמזגות עם הטבע, פילאטיס, טיולי ג'יפים, ויפאסאנה, מסאז' הוליסטי, מסאז' נחשים, חלוקי נחל, מעורבות הורים, חינוך אלטרנטיבי, סדנת ציור אינטואיטיבי, כתיבה יוצרת, עיצוב, טאי-צ'י, שמנת, בניין ודיור, דיאטת נוזלים, אִגרוף וקראטה. חיים אורגניים בסביבה אורבנית, בישול ושירה, הרצאות על מִגדר, ארכיטקטורה ותרבות הסלבס, נוגדי דיכאון, אופנה ופוליטיקה, יינות בוטיק, גרפולוגיה, קוסמטיקה, כירורגיה והאדם החדש, גאונות ויצירה, נשים באמנות שנות השבעים. עינוג עצמי ושיווק, קואצ'ינג, פילוסופים של תה צמחים. תאווה בולֶמית של חומר ורוחניות.

מחלת האמנות/היצירתיות היא מלכת הפנאי, האובססיה לגלות את האני היוצר שבך. הכול אמנות, וכולנו יוצרים. שיח גלריה, קפה ושיח וסדנאות שוקולד.

*

זהו עולמנו-עולמם של מעצבי הסגנון הקונספט-מינימליסטי כמו גם זה של מעצבי המבע האקספרסיבי. האמנים והקהל מנהלים מערכת יחסים מתואמת להפליא. אין חציצה, אין ניכור, לא קיימת מבוכה, אף לא רגע של היסוס. אין בוז מתנשא, אין כמובן ביקורת. הליכה מנומסת על ביצים. תנועה הרמונית מסוגננת על פני מרחביהם של המרכזים המסחריים. עולם מקסים וזורם, שהצליח למתג אפילו את ההורות. גברים מסוקסים עם זיפי זקן בן יום רובצים בבתי קפה אופנתיים, וילד מונח, רך ורפוי, על חזם, אחוז במנשא בסגנון העולם השלישי. נשותיהם חולצות שד בפומבי, אף זה בגרסת ניאו-עולם-שלישי, על קרואסון וקפוצ'ינו. פנסיונרים בריאים, שנראים טוב לגילם, משאירים אחריהם שובלי בושם ואפטר-שייב כבדים.

פעם היינו גנרלים, מורידים פקודות מבצע ומתכננים פעולות נועזות בעורף הסלון. אחר כך הפכנו למאמני כדורסל וכדורגל באותו סלון, מומחים למהלכים טקטיים. והיום – כולנו חרשי תרבות, סוציולוגים של כריכות רכות, ובעיקר: אוצרים ויוצרים ואוצרים ויוצרים... מתים על אמנות.

- אז המלך הוא עירום?...

- כן!... וגם הילד קשיש וטרחן.

העירום בהיר ובולט לעין בעיקר בקצוות המינימליסטיים והאקספרסיביים, אך לא רק שם.

ה'רוח' מתנקזת להפקה ולביצוע. כל האמנים מסחריים; חלקם כושלים, ואחרים סוחרים ממולחים. ישנם גם רומנטיקנים או מרצים לאמנות. הגלריות רק מסחריות, והמוזיאונים – מחסני חפצים, אתרי תיירות והפעלה, ממלאי פנאי. כמות הטקסטים והכותבים הולכת ותופחת, ובמקרים רבים תוכנם של הטקסטים ויופיים מאפילים על איכות העבודות. המפעלים לייצור אמנים ולייצור כותבים עובדים במלוא המרץ, ופולטים מדי שנה מאות בוגרים. הזליגה של האמנות לתוך המציאות מייתרת את הצורך לחוות אותה באופן מלאכותי, מבעד לקירות האקווריום, במוזיאון או בגלריה, ומאפשרת לנו לפגוש – ללא חציצה – עולם חפצי עשיר, קסום וחופשי, הפתוח לכל קריאה ולכל טקסט אפשריים. היכולת להתבונן היא העיקר, וברגע שהיא הופכת לפעולה מיומנת, חבל להחיל אותה על מה שמוגדר 'אמנות': למה להסתפק במועט?

הילת האמן והאמנות עדיין חזקה. היא מבין מעט הפרות הקדושות שטרם נשחטו, ועודנה זוהרת בלבן על לבן מעל לאוזניים כרותות. הזמן יעשה את שלו. והוא אמנם עושה. בינתיים נתרכז בעירום.

יעקב מישורי, יולי/אוגוסט 2007