"חגיגת מוות", 2026, שלו שלום

"חגיגת חיים (נשיקה בכיכר טיימס)", 1945, אלפרד אייזנשטט

הצילום של איתמר בן גביר מניף בקבוק יין כגביע ניצחון מול המליאה, היא מסמך אנתרופולוגי המזקק את הקריסה של המרחב הפוליטי לתוך אסתטיקה של אולם שמחות בהתנחלויות כזה שמעקר כל משמעות רוחנית. האירוע המצולם אינו חגיגה של חוק, אלא חגיגה של "סיפוק יצרי" מהסוג הנמוך ביותר – סיפוק שמאפיין את הכובש הכהניסטי שאיבד את היכולת להבחין בין צדק לבין נקמה, בין מדינאות לבין סרטון ויראלי.

ה"פונקטום" של הוולגריות.

הקומפוזיציה מעמידה את בן גביר במרכז, ראשו מוטה לאחור בזווית המזכירה איקונוגרפיה דתית, אלא שבמקום להישיר מבט אל השמיים או אל נעלה ממנו, הוא מביט אל בקבוק היין. הבקבוק הופך למוקד האור, ״ההארה״ של הרגע. העניבה האדומה, בצבע הדם הבוהק, נשפכת על חולצתו הלבנה כסימון גרפי בוטה של הנושא שעל הפרק – מוות.

מבחינת המבט הבארטיאני, הפונקטום כאן אינו השר החוגג, אלא חיוכיהם של האנשים סביבו. במיוחד הדמות מימין, עם הכיפה והמשקפיים, שמביטה בסיטואציה בשילוב של הערצה ושעשוע. זהו חיוך שמסגיר את אובדן הבושה הציבורית. הצילום לוכד רגע של "אקסטזה בירוקרטית" השמחה על היכולת להרוג בחסות החוק, כשהיא עטופה באסתטיקה של "חתונת השינאה" עם השיר "זכריני נא".

כדי להבין את הריקנות שבצילום זה, יש להעמידו מול צילומים איקוניים של חגיגה וצמיחה.

"הנשיקה בכיכר טיימס" שם, החגיגה היא על סיום המלחמה, על חזרת הגוף החי אל המרחב הציבורי. האנרגיה היא ליבידינלית, יצירתית, מחברת ואילו אצל בן גביר, החגיגה היא על סוף הדיאלוג, על הפיכת המוות לכלי עבודה רשמי.

האדם הכהניסט, כפי שכתבתי בעבר , הוא יצור שמיצה את האפשרויות הרגשיות שלו, הוא חי בתוך תנודות של צריכה ושיעמום. לכן, כשמופיעה דמות כמו איתמר בן גביר, היא פועלת על המערכת שלו כמו זריקת אדרנלין לגופה שאיבדה את היכולת להרגיש אהבה או חמלה.

חוק עונש מוות הוא מוצר צריכה לכל דבר. הוא לא נועד למנוע טרור שהרי בעולם של מוטציות אידאולוגיות המוות הוא רק דלק, המוות נועד לספק רגע של נחת לצרכן הפוליטי המותש. השר המניף את הבקבוק אינו מנהיג. הוא מנהל בידור במועדון "הכל כלול" שהפך להיות מדינת ישראל .

יש משהו עצוב ונואש בבקבוק היין הזה. היין, שבעבר סימל את הדם של האל או בצורה מעודנת משמח לב אנוש הופך כאן לנוזל של מסיבות ניצחון וולגרית. זהו רגע של חוסר חן מוחלט. מנהיגי הימין והשמאל שהקימו את מדינת ישראל היו מביטים בתמונה הזו ומרגישים בחילה, לאו דווקא מטעמים מוסריים, אלא בגלל האסתטיקה. האסתטיקה של אנשים בחליפות זולות שמזיעים תחת תאורת הניאון של הכנסת, חוגגים את היכולת להרוג כאילו זכו בלוטו.

הצילום הזה הוא ההוכחה שכנסת ישראל ויתרה על היופי. כשחגיגת חיים מוחלפת בצהלה על חקיקת מוות, אנחנו נכנסים לשלב הסופי של הריקבון. היין הזה לא יביא לאופוריה, הוא רק ישאיר טעם של חומץ בפה של אלו שעוד זוכרים שאפשר היה לחגוג גם דברים אחרים.