שמי אוליה שלפה. במקצועי אני מאיירת, וסיימתי את המחלקה לגרפיקה באקדמיה לאמנות בקייב.

בשנת 2018 הגעתי לישראל במסגרת תוכנית מסע. חוויתי חרדה עזה בעקבות המעבר, אובדן הסביבה המוכרת ואובדן התוכניות שהיו לי לעתיד. למדתי באולפן עציון מדי יום מהבוקר ועד הצהריים, ובמקביל עבדתי בסטודיו לעיצוב, והייתי מותשת מאוד. בשנת 2020, לאחר פרוץ מגפת הקורונה, החברה שבה עבדתי נסגרה, ומאז אין לי עבודה קבועה. מאז אני נמצאת בבית, ויוצאת רק לפעמים לסידורים.

קשה לי לתקשר עם אנשים, במיוחד עם אנשים שאינני מכירה או בקבוצות. כשאני צריכה לדבר עם אדם אחר, אפילו על נושא פשוט, אני חווה אימה, קיפאון ועומס חושי. אני מפסיקה להגיב ומתכנסת בתוך עצמי.
ברגעים כאלה אני נמצאת בחרדה עזה ומפסיקה להבין את מה שאנשים אומרים. אני שומעת צלילים בודדים, אבל לא מבינה את משמעות המילים. העובדה שמצפים ממני לתשובה מגבירה עוד יותר את המצוקה שלי. אפילו עצם השהות ליד אנשים, במיוחד בסביבה רועשת (חנות, תחבורה ציבורית), גורמת לי להרגיש כאילו אני נמצאת עמוק מתחת למים. קשה לי להגיב, כאילו אני שוקעת לתוך דה־ריאליזציה. גם לי עצמי נעשה קשה לחבר מילים. בנוסף, אני מתחילה לאבד שליטה על הגוף: אני נעשית מגושמת, מועדת, נתקלת בחפצים ומפילה דברים.

אני מרגישה שרוב האנשים מהווים עבורי איום. כמעט בלתי אפשרי עבורי לתת אמון במישהו שעדיין לא התרגלתי אליו. תהליך כזה יכול להימשך שנים, ולעתים רחוקות אנשים מחכים כל כך הרבה זמן. מצבי משתפר כשאני מצליחה לדבר עם חברים ותיקים, אבל כשאני במצב של חרדה אני חוששת מכך ומנסה להימנע. בשנים האחרונות הכרתי מעט מאוד אנשים.
לעתים קרובות אני חווה חרדה עזה ובלתי רציונלית. עולים בראשי תרחישים קטסטרופליים, וגם אם אני מטפלת באפשרות רעה אחת, מיד עולה בראשי אפשרות אחרת. החרדה הזו משתקת אותי לעתים קרובות: אם אני מרגישה שיש אפילו סיכוי מזערי שמשהו ישתבש, אני משתכנעת שכך בדיוק יקרה. אני מפסיקה לנסות דברים חדשים, כי אני בטוחה שזה בזבוז כוחות או אפילו איום.

לעתים קרובות אין לי כוחות, ואני חשה עצב, ייאוש ואפתיה. הצורך לעשות משהו מעורר בי רצון לשכב ולבכות. שום דבר לא משמח אותי ושום דבר לא מתחשק לי, גם לא דברים ששימחו אותי בעבר. פעולות בסיסיות של תפקוד יומיומי (היגיינה, אכילה, אפילו הליכה לשירותים) מעוררות בי התנגדות ודורשות ממני הרבה כוחות. אני ישנה הרבה מאוד (10–12 שעות), עד כדי כך שכואב לי הגוף, ועדיין ממשיכה לרצות לישון. עם זאת, קשה לי להירדם: אני מתהפכת במיטה, מודאגת, ולעתים רחוקות נרדמת בפחות משעה. לעתים קרובות אני שוקעת בתחושת ייאוש, ורוצה לבכות ולצעוק, אבל לא מסוגלת.

אני כמעט לא מרגישה רעב. אני מבינה שאני צריכה לאכול רק כשאני מתחילה לאבד את ההכרה או לחוש סחרחורת.

אני נמצאת במצב הזה מאז 2020. לעתים קרובות אני מרגישה ריקה ולא מסוגלת לצייר. ניסיונות לצייר מעוררים בי ייאוש, ואני מרגישה רע פיזית. בזמן נטילת תרופות נוגדות דיכאון מסוימות היה לי קשה במיוחד להמשיג דימויים, ולא יכולתי לצייר.
כיום אני מציירת לפעמים.