הירונימוס בוש (1450-1516)

במאות ה-15 וה-16, מתארים ביצירותיהם האמנים המפורסמים של פלנדריה — ואן אייק, רוג'יה ואן דר ואידן, פוקה, ממלינג וקלאוס סלוטר — את היופי הטהור והנאיבי שבא בעיקר לביטוי ביצירות שנושאיהן דת עם נימה מיסטית עמוקה.

כדי להבין את משמעות היצירות היה קודם צורך להבין את הרקע הסוציאלי של החיים בתקופה מכיון שהאמנות הייתה שימושית ובאה לתת משמעות לחיים.

לכל חג, לכל תקופה, לכל סקרמנט היתה צורה איקונוגרפית קבועה.

הכנסיות והקתדרות נתמלאו יצירות אמנות דתיות; מאדונות, קדושים נדבנים וסיפקו בכך את רצונם של קהל המאמינים הרחב.

הטריפטיכונים הגדולים או האלטריפ כגון "הערצת השה" של [האחים] ואן אייק הוצגו רק בפסטיבאלים דתיים. ציורי "ימי הדין" למיניהם קשטו את [אולמות] בתי המשפט.

הפורטרטים צוירו לא לשם יופי אסתטי גרידא, אלא כדי להוות גורם מקשר בין אישיים שונים; למשל — ב-1428, שלח פיליפ הטוב משלחת לפורטוגל, כדי לבקש את ידי הנסיכה; נלוה אליהם גם ואן אייק. דרך הפורטרט שצייר ואן אייק, התאהב פיליפ בנסיכה (1א).

האמנות דאז באה להמחיש את חשיבות הקאפלה, הנדבן, הפטרון או הפסטיבל, אבל לעולם לא את האמן.

הירונימוס בוש חרג מכל המוסכמות של תקופתו.

הוא ייצר אומנות לשמה והביא ביצירותיו את העולם שמעבר למציאות; את עולם החלומות, עולם הכשפים, את הכוחות העל-טבעיים הכוחות המיסטיים של העולם הבא ואת האמונות הטפלות המאפיינות את התקופה.

הירונימוס בוש נולד בעיירה קטנה שבפלנדריה, ב-1450; ב-הרצוגנבוש — שמו ניתן על שם העיירה. הרבה לא ידוע על חיי האמן, חוץ מהיותו נשוי לאשה ממשפחה בורגנית מכובדת ובעצמו חי חיים בורגניים שקטים. ידוע עליו שהוא היה איש דתי והשתייך לקהילה הדתית של העיירה. את הידע שלו באמנות רכש כפי הנראה בבריסל או באנטוורפן.

את בוש מאפיינות שלוש תקופות סגנוניות שונות:

תקופה ראשונה: הציורים הם על נושאים דתיים או מבוססים על פתגמים עממיים כגון: "החתונה בכפר קאנה" או "ספינת המשוגעים" — האופייני ביצירות אלו הוא גוון הצבע הכהה, הגישה הפיגורתית וסגנון שהוא עדיין לא מעוצב.

תקופה שניה: האמן משתחרר מכל מוסכמות התקופה, סגנונו חופשי ודמיונו מכוון את מכחולו.

ב-"עינויי קדוש סנט אנטוניוס" אמנם הנושא דתי במהותו אלא שהדמויות, המפלצות והרקע בכלל הם פרי דמיונו של האמן. "גן התענוגות" היא יצירת המופת של האמן ויצירה בלעדית בתקופה.

תקופה שלישית: הוא חוזר ומצייר נושאים דתיים, יתכן והאשימו אותו בבלספמיה ועל כן, כאיש דתי, שב לנושאים המקובלים על קהל המאמינים של התקופה כגון "סנט הירונימוס חוזר בתשובה" או "עינויי סנט אנטוניוס".

הצבעים מצטמצמים בגוונים כהים או בהירים ומאבדים את העליזות הצבעונית המאפיינת את "גן התענוגות".

ניתן לסכם את התקופות הסגנוניות בכך שבוש צייר תחילה ללא סגנון, אח"כ פיתח קווים ספיראלים וגילה את סקאלת הצבעים הגדולה שלו ולבסוף נכנס לסכמטיזציה הסגנון ובשימוש הצבעים.

"גן התענוגות" (1509)

טריפטיכון, הנמצא במוזיאון ה"פראדו" שבמדריד. (ציור על עץ 195 על 220 ס"מ) קיימות סתירות רבות לגבי משמעות היצירה. היסטוריונים רבים של תולדות האמנות חקרו וכתבו על יצירה זאת ועד היום מפרסמים תאוריות חדשות הסותרות את הישנות על משמעות היצירה של בוש (1).

ישנם היסטוריונים הטוענים כי לכל צורה יש משמעות פסיכולוגית עמוקה, שהאמן במודע רצה להביע. יש כאלה הטוענים כי הצורות ה"מוזרות" הממלאות את חלל הציור הן צורות הבאות מעולם החלומות של האמן. בציור זה נראה האמן עצמו נשען על גדות הביצה העצומה החלולה שבמרכז הפאנל הימיני, כשהוא נשען על ידו, בתנוחה חולמנית; מכאן שעל הפסיכולוגים לפענח את חלומותיו.

[ישנם] חוקרים הטוענים כי בציור זה יש מכלול של פתגמים עם וסיפורים עממיים ועל כן צריך לפרש את משמעות הצורות תוך כדי לימוד וידע התרבות העממית של התקופה.

גומבריך יוצא במהדורה החדשה של "הבולטין לאמנות מודרנית" (2) ומבטל את כל התאוריות והאינטרפרטציות הקודמות על מהות היצירה [וטוען] כי "גן התענוגות" אינו בכלל גן תענוגות כי אם סיפורו של נוח עם תאורים לפני ואחרי המבול.

לטריפטיכון פאנל מרכזי רחב ושני פאנלים צדדיים צרים יותר ושווים בגדלם.

הפאנל המרכזי: מתאר את תענוגות העולם הארצי (Luxuria)

הפאנל השמאלי: מתאר את בריאת האדם וגן העדן.

הפאנל הימני: מתאר את הגיהנום ועינויי האדם לאחר המות.

האמן אינו מסתפק כאן במסורות ספרותיות וציוריות מקובלות וגם לא בדמיונו בלבד. יש כאן פסיכואנליזה המגיעה עד שורשי זכרונו ונסיונו האישי; הסימבולים מקורם בחלומות בעלי משמעות לגבי האנושות כולה. הסימבולים לגביו אינם מוצר פשטני של הפסיכואנליזה השיטתית ולא המשחק הטהור של המוח. בוש שולט בכל הסמבולים ושפתם המהווים אמצעי למטרותיו.

הסגנון: ביטוי מושלם של סגנון גותי מאוחר.

הדמויות הקטנות המכסות את המשטח של הפאנל המרכזי מסודרות במקצב דקורטיבי לפי הסגנון הפלמבואי של "שטיח אלף הפרחים". בשלושת הפאנלים החלוקה נעשית ע"י משטחים המתמזגים יחד ע"י אפקטים של אור וצל וע"י משחק בגוונים וונאנסים צבעוניים דקיקים. הגוונים הם כה דקים שנוצרת מעין פאטה מורגנה בצבעים תכלת, ורוד, ירוק זית וצהבהב.

הטכניקה של בוש אינה משתייכת לאף מסורת סגנונית. הוא פיתח ביטוי אישי. האקספרסיה של האמן מתבטאת דרך סגנונו. תכונה זו לא הושגה מאז ואן אייק (1390-1441) שצייר את העולם כולו בפרטי פרטים (3). הירונימוס יצר עולם ומלואו, אנשים וחיות; פרחים וצמחים שהיו יחד לאבנים טובות השטופות במעין אור אל-טבעי והמהווים רצף של חגיגה אצילית שלווה.

העולם ומקורו המטאפיזי מגלה פנים חדשות אצל בוש; עולם ערפילי מיסתורי ומלא אשליות.

הרישום: אינו בעל חשיבות מכרעת אצל בוש. הדגש הושם על האפקטים של אור וצל. הוא משתמש בטכניקה של פרספקטיבה אווירית, שהייתה חדשנית בתקופה, כדי ליצור תחושת עומק ומרחב במשטח עצום ללא סוף.

קומפוזיציה: גם כאן בוש פורץ ממגמת אמני תקופתו ומהסימטריה השיטתית. הוא מאיר חלקי גוף בולטים, מניח את מכחולו במשיחות מכחול קצרות או בנקודות על משטחים עדיין לא לגמרי יבשים כדי לקבל שקיפות ולשמור על נשימה וחיים. הדמויות נשארות קלילות ומאבדות מכובדן. בוש מצייר באהבה רבה דמויות ומעצב בדיוק רב את תנועתן. הוא פורץ מהמסורת של קומפוזיציה סגורה ומשתמש במשטחים רחבים פתוחים; הדמויות בונות שתי וערב מדויק המזכיר ארבסקה אוריינטאלית. ישנו מקצב חי ותנועה מוסיקלית, קיים תאום צורני מופלא בין הדמויות לצמחים או לחיות; צורה גוררת צורה; קו מתמזג לתוך קו אחר, הכל נעשה בקלילות ובכשרון טבעי.

ניתוח התמונה —

הפאנל המרכזי: 4 פינות העולם מתקשרים ל-4 נהרות העולם המתחברים לבאר החיים. לבאר משמעות מיוחדת — תשוקות החיים ויחסי המינים (Luxuria) (4).

במגדל הבדידות: (במשטח העליון, במרכז) שבצבעיו הצהובים, כתומים מבריקים בשקיפות קריסטאלית; הבעלים המרומים חולמים בין קרניים. כדור הזכוכית שבתוכו זוג מתעלס ופעמון הזכוכית המאחד שלישיה חוטאת הינו עיטור לפתגם הולנדי עתיק, האומר: "אושר וזכוכית, באיזו מהירות הם נשברים וחולפים" (5).

החץ האדום של הקוראל שבמרכז בפאנל מוביל את העין למשטח המרכזי של התמונה, אל המעגל המתמיד של התאוות שהוא נמצא בסבב התענוגות. הדמויות האנושיות רוכבות בשגעון או בטירוף על חיות דימיוניות או אמיתיות אשר הם מובילים לפי מקצב שירת אהבתם. החיות מסמלות גם את חיות הזודיאק (בהולנדית — מעגל חיות) ואת ארעיות העולם הזה והחזרה האין סופית של עונות השנה. התהלוכה במעגלים סביב באר הנעורים שם צעירות כושיות מתערבבות עם נערות בהירות מראה; עופות מכל הסוגים המסמלים את הבלי העולם.

כדור הנחושת (למעלה ימינה) בעל דפנות סדוקים ועליו מעין "כתר" העשוי מפיתולים משונים בחומר הדומה לשיש ורוד, כל אלה מסמלים את אופיו החולף של החטא וסכנותיו לגבי העולם כולו.

במישור הקידמי: דמויות אידיאליות של גברים ונשים הצצות כפנינים בהירים והמתאחדים בציר מרכזי שהוא קוראל לבן גדול. במעורב מופיעים עופות משונים; דגים פרפרים, צמחי מים, פרחים ענקיים, פרות וחיות בגדלים לא פרופורציונאלים.

פסיכואנליזה: כל פירות התאווה הערבים לחיך, כגון תותי-בר, תותים, ענבים ועוד הינם סמלים לתענוגות הבשריים.

סירת התפוחים: שמשמשת כמקום מפלט לאוהבים היא סמל הנשיות.

הציפורים: סמל לתאוותנות וניאוף.

דגי ים: דאגות ותאוות

קונכייה: סמל הנשיות. הציור כולו הוא בטוי של תאוות שלא באו על סיפוקן תאוות מדוכעים. מטרת האמן: להראות את התוצאות השטניות של תענוגות בשריים ולהרגיש את אופיו החולף וההפכפך (6).

פאנל שמאלי: "גן-העדן": סצנת "גן-העדן" מציגה את בריאת האדם. הסצנה כובשת מיד את העין בהרמוניה של צבעיו הטהורים.

חלוקת הפאנל היא למספר משטחים: בחלק העליון צוקים ושמים כחולים המסמלים את חלקת האדמה העליון בלתי מאוכלסת באנשים, אלא אך ורק בציפורים וחיות. משטח זה חודר ומתמזג לתוך משטח מרכזי שממנו מזדקר מגדל שהוא באר החיים ומסמל "גן-העדן". צבעו ורוד וצורתו של פרח בסגנון גותי, בתוכו שוכן הינשוף שמסמל את חוסר המזל (7). המשטח כולו הוא ארבסקה נפלאה של ציפורים ועופות. יותר למטה מתואר גוף המאוכלס בחיות אכסוטיות-דימיוניות ו"פרה-היסטוריות".

למטה: "בריאת חוה" — הצגת שלוש דמויות. האל אוחז ביד חוה. היא כורעת על ברכיה. גופה מודגש ע"י שערה הזהוב והגולש על גבה. חוה שהאל נותן לאדם אינה האשה אשר נבראה מצלע אדם אלא פרסוניפיקציה של ה"פיתוי" והמבט המופלא של אדם, הוא הצעד הראשון לחטא. בסצנה זאת נדרש על האמן לאסוף חומר מדעי על חיות, צמחים ומינרלים שונים בפינות העולם השונות (8). הכל נושם טוהר ותמימות אלא שהרמזים לשחיתות בולטים לעין. ישנו כאן מצב של כפילות — אדם שהוא עדיין טהור וחווה הנושאת בתוכה את החטא. המצב הזה נשנה בתאור הצמחיה שמאחוריהם; עץ תומר המלבלב בפריחתו ניצב על סלע חשוף-קריסטאלי. סביב העץ מתפתל ה"נחש". גם ב"אידיליה" של החיות ישנן מספר "הפרעות". (למעלה) נמר בולע צבי, חזיר בר רודף אחרי מעין דורבן ולמטה פנתר בולע עכבר.

פאנל ימני: "הגיהנום": חלוקת הפאנל היא למשטחים הנכנסים האחד לתוך השני. ישנם שמונה משטחים, אשר כל אחד מכיל קבוצת אנשים אשר נענשת על חטא מסויים שחטאו עלי אדמות (9). התאור הכללי הוא של אנשים אשר בזבזו את זמנם במעשים טריביאלים במקום להקדיש את זמנם לצלת נפשם.

ברקע ארבעת הסלעים המוארים בלהבות אש מותאמים למבצר ה- Vanity שבפאנל המרכזי; מכשירי החטא הם עכשיו מכשירי העינויים.

כל תעתועי המצפון הרע מאירים את השמיים באור דימיוני ונותנים משמעות מיוחדת לסמבולים הבשריים ולחלומות.

כל הכלים; כדים מנורות, סכינים ומחלוקים משמעותם מתייחסת לשני המינים.

למעלה: נהרות האש; והעצלים שלא נהגו ללכת לכנסיה. בצד שמאל שתי אוזניים ענקיות וחרב מסמלות את התשוקה וחוסר המזל (10).

במרכז: מתוארת מפלצת לבנה. "קפקפי העץ" או "הסירות הכחולות של ההרס" נושאות רגליים שהן גזעי עץ חלולים וסדוקים. גוף המפלצת הוא בצורת ביצה סדוקה, המכילה בתוכה מסבאה. "מסובים-חוטאים" יושבים סביב שולחן ומכשפה מגישה להם אוכל. גבר שמן יושב בתנוחת "מלנכוליה" הוא נשען על דפנות ה"ביצה", עיניו עצומות והוא חולם מעל לתהום: זה האוטופורטרט של האמן עצמו — התמונה מובנת כעת באור אחר. האמן הוא שחולם את חלום הבלהות הזה ונשמתו היא שעוברת אלפי ייסורים ועינויים.

הסירות מסמלות את ה- Gala, סמל לסערת הים שאיימה על האוניות ונוסעיהן, טענו ש- Gala, הוא שפיתה את האדם לאכול מהפרי האסור של "גן-העדן" וגרם לנפילתו שהוא מקור ה- Luxuria (11). על האגם מחליקים הספורטאים הפאנטים על קרח, אלא שעוד מעט ימס הקרח ויבלע אותם חיים.

בצד שמאל: נענשים אוהבי המוסיקה אשר שכחו את המשמעות האמיתית של החיים. הכלים האהובים הפכו לכלי עינויים. האחד תלוי על נבל השני נרמס ע"י מנדולינה אחרים מפגרחים תווים הכתובים על גופם של נענשים אחרים. הצלילים הבוקעים היא מנגינת המעונים.

בצד ימין למטה: ארנבת "מפלצתית" בולעת את החוטא הנפלט דרך כדור זכוכית לתוך באר. המפלצת היא סמל לתאווה וחרדת המות.

בצד שמאל: השחקנים ואוהבי בידורי החיים — ידו של זורק כידון משותקת ברגע שהוא מתכוון להשליכו. מפלצת, שהיא תערובת של חצי דג וחצי עוף נושאת על גבה מגש שקוף; אשה הנשענת על שולחן הפוך בוהה בדמותה שבמראה ומתבוננת ביפיה. היא מסמלת את הגנדרנות.

בצד ימין למטה: חזיר בלבוש נזירה מנשק ציד (הניכר עפ"י הנירות והחותמת שלו) הם מסמלים את הענשת הקמצנות (12). כל הסצנה היא סינטזה של הרס; העולם נבלע בתוך הלהבות המאירות את הלילה המפלצתי — ישנו משחק בין הלהבות העצומות הצלליות, ההריסות וההרים הנגלים מאחורי כבורת העשן. קרני האש מאירים באור זרקורים את ההריסות, הנשמות הכלים למיניהם והמפלצות.

מקורות אלכימיים באמנותו של בוש (13)

במאה ה-12 יצא תרגום של המסורת העתיקה מערבית. באותה תקופה יצא גם מילון המפרש את המונחים הסמבולים של השפה האלכימית. בוש משתמש ביצירתו בסימבולים האלכימיים.

המוטיב המרכזי: הביצה, היא מסמלת את האנושות ובריאתה, את הקוסמוס בכללותו; את החומר האורגני והלא אורגני.

(Vegetal: on animal)

בימי הביניים הכנסיה אסרה את האמונה שהעולם נוצר ממגע בשרי וטענה שמקור אמונה זאת הוא בסיפורי כשפים ומאגיות השייכות לעולמו של השטן בלבד.

זוג בתוך בועה: על רקע נוף פאנטסטי — הבועה היא סמל למקום הנופטאלי ומסמל את סבלות המרקוריי הסגור בבועת זכוכית.

הינשוף — הוא סמל האל האנושי; הוא מסמל גם כפירה ותאוות בשרים שהם גם האספקטים הסמבוליים של הביצה.

עץ חלול: מוטיב החוזר פעמים רבות אצל בוש. הוא ביתו של הינשוף, סמל הכפירה; שתי הסירות בגיהנום מסמלות בשפת האלכימיה את הקשר של הטבע ומדעי הטבע.

האסטרולוגיה אצל בוש (14)

פרידלנדר טוען שמאחורי כל דמות של בוש מסתתרת משמעות ספציפית. לדוגמא: אדם עם תרמיל על גבו יוצא לנדודים וכלב מתבונן בחשדנות מאחוריו: זהו ילד של הכוכב סטורנוס וצורתו: רזה עם מבט מלנכולי, חסר כוח החלטה ויוזמה אישית. כלומר, שבהשפעת הכוכב סטורנוס תהה האדם על הנעשה בכדור הארץ.

החזיר: היא חית הכוכב סטורנוס, גורם לחוסר המזל עלי אדמות והמזוהה עם קרונוס אל הזמן (מהמיתולוגיה היוונית).

בפאנל מדריד: החיות הן חיות הזודיאק. תופעות הגניבות, והמריבות הן תחת השפעת הכוכב סטורנוס.

השטן אצל בוש (15)

הציפור הענקית: בפאנל הגיהנום הבולעת קורבנות המסוננים דרך זכוכית עגולה, שקופה ישר לתוך בור כהה הינה למעשה הדמות הנוראית ביותר ש"יצר" דימיונו של האמן. אמנים פלאמיים אחרים באותה תקופה העדיפו להציג את העינויים עצמם מאשר את הצגת השטן. יש המשייכים את המפלצת הזאת לשטן עצמו "Le maistre dyable" ("d'enfer") ולמפלצת אקרון ועינוייה.

קרפד: הזוחל על גוף אשה וחיה הנושאת מראה, שבתוכה משתקפת דמות האשה (Superbia); כל אלה קשורים ל-Monastic Vices הנהוגים בימי הביניים המאוחרים. לדוגמא; ל-Exercitium Super Pater Nost פרפרוזה מה-Oraison dominicale משנת 1430-1440: Frater inobediens (כומר) יושב ליד שולחן עם שלוש נשים בעלות שם רע; Lust; Avarice, Gluttony; מכתירה את הכומר בזר Lust, שושנים. שטן המלווה במות כבר צועדים החוצה עם נשמתו החוטאת.

Superbia, היא האשה השוכבת מתחת למפלצת והמחוברת ע"י חיה מוזרה. קמצנות Avarice היא הדמות הפולטת בחלקה האחורי מטבעות זהב לתוך הברכה. הדמות המקיאה מעוררת ספקות אצל החוקרים.

דמות הציפור: לקוחה מה-Vision tondale — מיניאטורה צרפתית ממנוסקריפט (כתב-יד) עבור הדוכסית מבורגונדיה, מרגרט מיורק ב-1474. הניתוח וההבנה הסמבוליים של האמן מובילים אותנו לדרך המפענח את התאוריות הדתיות והמיתולוגיות הפופולריות בתקופה ומרמזות על אישיותו של האמן.

התאוריה המאוחרת של גומבריך (16)

ב-1605 Siquensa קבע כי הפאנל המרכזי הוא רפרזנטציה של תענוגות העולם. פנופסקי הסכים עמו וטען כי כל הקודים הסמבולים של הכימיה, אסטרולוגיה, פולקלור וסיפורי החלומות הם אמצעים בלבד לפתרון הסופי.

גומבריך מבטל את כל התאוריות וטוען כי הרפרזנטציה של בוש היא רפרזנטציה של סיפור נוח והמבול.

בגן-עדן: יש קשת בשמים וזה הופיע אצל נוח ואשתו אחרי המבול והיה לסמל המשכיות החיים. התמונה אינה אם כן בריאת העולם כי קיימים כבר מבצרים ובניינים בתוך הנוף. אם כך, באם הנושא הוא השטפון, הרי שהפאנל המרכזי הינו העולם לפני השטפון. כל סצנות האהבה והתאוה לא יהיו סמלים לחולשות האדם עלי אדמות, כי אם יציינו את המצב האקטואלי עלי אדמות, כמות שהוא, אשר האלוהים מיהר להרוס. בעצם האלוהים לא הרס את האדמה אלא רק השמיד את פיריונה. אחרי השטפון אכלו בשר בשעה שלפני כן אכלו מפירות האדמה. לכן מגזים האמן בתאור גודל הפירות. לדוגמא: אדם תוקע את שיניו בתוך תות; או קבוצת אנשים האוכלת ענבים או תותים.

חוסר הצניעות הוא שהביא את הארץ לחורבן. בני האלוהים שהיו מזע הענקים והמפלצות ראו כי בנות האדמה יפות הן ותאוו אותן, (לפי התנ"ך) הרמז לכך הן הדמויות העפות באויר עם דגים בפה (בצד ימין של הפאנל)

הדמויות השחורות: מראות שבוש התבסס על אינטרפרטציה שונה מזו של "סנט אוגוסטין" ב-"City of God", שם בני האלוהים היו מצאצאי Seth שהיה בנו של אדם, צאצא של נוח ושהיה מה"מין" הטוב. בנות אדם לעומת זאת היו משבט קין. קיימת אמונה ששבט זה זהה לשבט כושים ושהצבע השחור הוא הסמל לקין המוזכר בתנ"ך שהפך לסמל העבדות.

בתקופה הוגטטיבית, החיות לא חששו מהאדם. יש כאן בעצם אידיליה ארצית ולאו דוקא שחיתות — אלא שאין מחניף לאדם להיות בדרגה שווה עם החיות.

האינסטינקטים הטבעיים של הדמויות הערומות שוות לאלה של החיות באם זה חיובי או שלילי. יש כאן אידיליה של חיות ודמות ציפורים ענקיות מאכילות אנשים; עכבר מבקר אותם וכל דמות או קבוצת דמויות קשורה לחיה כלשהי. בתקופה שלפני המבול: תאוות האדם היו ללא גבול, בני קין התערבבו עם בני הבל ומכאן נולדו הענקים.

הארכידוכס מבריסל: מוכיח שהטריפטיכון שהובא עבורו ע"י Grameye ב-1599 מתואר כסיפור עם אנשים ערומים. כששים שנה קודם הוחלט שאותו נושא היה כמו הציור מפראג משנת 1621 מה-Schatzkammer בשם "החיים הבלתי צנועים שלפני המבול" היה זה בעצם העתק של הטריפטיכון של מדריד.

Fraenger למשל, שבח את התענוגות הבשריים במקום להשמיצן; הוא טען שבעצם האווירה שלפני המבול הייתה של חוסר תחושת החטא; האווירה הייתה של לא-איכפתיות. אנשים אכלו, שתו, התחתנו מבלי לחשוב על המשפט הקרב ובא ולמכשירי העינויים המחכים להם בגיהנום.

גירסת בוש הייתה בלעדית, אלא שהנושא המוצג אינו בעצם ללא מקביל באמנות הפלאמית של תקופת הרנסאנס.

תחריט של Sadeler לפי Barendzoom "תיבת נוח" המראה אנשים ערומים אוכלים בתוך נוף. יתכן שהאמן לא ידע על הוגטריות שלפני המבול ומאכיל אותם בתרנגול בר. תאור הטריפטיכון מתאים יותר לאילוסטרציה תנ"כית מאשר לסימבוליזציה של הדימיון; התאור מתאים לכנסיה או לקאפלה. אפשר להבין את היצירה ואת בוש עפ"י קריאה מהתנ"ך ופירושו — ולא לפי ניתוח פסיכולוגי כפי שעשו פרשני בוש למיניהם. לימוד התנ"ך לא מונע בכל זאת את מחקר המטפורות והרמזים; על כך כתב Bax ב-"Tuin du Untushei": "עצם הנושא התנ"כי אינו דוחה את קיום הסמבולים וקיימים עדיין כאלה הדורשים באור. למשל מה פרוש המבחנות מזכוכית?"

השאלה: האם כימיה הייתה ידועה בתקופה שלפני המבול? כנראה שהם הכירו זאת כי לפי ספרו של יוספוס "ילדי Seth", ידעו שאדם נבא את הרס העולם. הם בנו שני עמודים — אחד על העמודים האלה רשמו את כל הידיעות אשר רצו לשמור עבור האנושות שלאחר המבול. סיפור העמודים מקורו מה-Historia Scholastica ומעוד מספר ספרים על "ההיסטוריה של העולם".

לפי רשימות כרונולוגיות של ימי הבי״נ Rudolf von Ems הוא אומר כי בני התקופה בנו שני עמודים; אחד מאבן, השני משיש הקשה מזכוכית; כל ההמצאות בשטח האמנות נרשמו על העמודים.

בפאנל מרכזי — ישנו עמוד בצד ימני של הפאנל ומאחור אדם המצביע, הוא היחידי של בוש בתמונה. היתכן שזה נוח?

המבחנות המופיעות גם בגן העדן והיוצאות ממרכז הברכה ומהוות בסיס לבאר עם ארבעה סילוניים — שהם השרידים שנותרו מארבעה נהרות גן העדן. כשבוש צייר את הבאר בצבע העור — ורוד, לא ברור אם ידע את המקור בתנ"ך לכך: ב-"Liber de Noe et Arca", "St. Ambrosius" הקטע האומר שכל אשר בשר, השחית את פני הארץ. כל "היצורים" היוצאים או זוחלים מהבאר הם מעין הוכחה לכך שהאלוהים כבר הצטער על הבריאה. בגן העדן של בוש היו כבר רמזים לשחיתות. העצים המוזרים והענקיים בקו באופק הם המוצר של פירות האדמה בתקופה שלפני המבול אבל הצפורים השחורים החגים מעל אינם מבשרים טובה.

אותם עצים נראים גוססים במי המבול — בכנף החיצוני. הקשת הנראית בתוך סערת העננים היא סמל לכך שהטוב לא יהרס כליל יחד עם כל החוטאים. נוח הוא הניצול וגם סמל הגאולה, מבשר הטוב. לא ברור מדוע לא הציג בוש את התיבה, בפרט שבציור ובאלטר הנמצא ברוטרדם ישנה תמונה של תיבה העוגנת בחוף מבטחים — החיות מתפזרות בנוף העזוב המכוסה בגויות שטבעו במבול. גומבריך מסיים ואומר שהמסקנה היא שהשם "גן התענוגות" הינו במהותו מוטעית ואינו מתאים לנושא עצמו, שהוא בעצם "השעור של המבול".

סיכום

הרבה נכתב על בוש; קיימות סתירות ללא סוף.

הטריפטיכון הפרוש נראה כארבסקה אוריינטאלית, מעובדת ומורכבת מדמויות עקומות, חיות וצמחים.

שלושת הפאנלים מופרדים פינית האחד מהשני, אולם מבחינה אורגנית הם גוף אחד. ההרים של המרכזי נמשכים בשני הפאנלים הצדדיים.

בוש מנסה לתאר את חוסר הידע; את החיים הטובים והרעים. ההבעה על פני הדמויות אינה משתנית, באם לטוב או לרע. הכלים משתנים. בתקופת ה"זוהר" שלהם, עלי-אדמות האנשים אכלו פירות ערבים לחיך ללא כל דאגות לגורלם בעולם הבא. באחרית הימים השתנו הדברים ועתה כלים מונסטרואוזים מענים אותם — אולם הבעתם אינה הבעת כאב. הנידונים עצמם אינם נראים כסובלים. יש כאן מעין אילוסטרציה נהדרת של עינויים ולא תאור הזוועות ותוצאותיהם. האמן מתעניין יותר בכלים ובצורתן המוזרה יותר מאשר בשימוש עצמו.

הרעיונות שאובים ממקורות ספרותיים עממיים של התקופה ומהתנ"ך (הרי ידוע שהיה מאמין קנאי) אולם ידו החופשית היא שמפתחת את השלמות המקסימה והעיטורית, בעלת מיקצב וריתמוס מוסיקאליים.

לכל צורה יש משמעות, אולם דימיונו הפורה של האמן מצטמצם בין העולם הטוב והרע, בין החטא ועונשו.

מאי 1971

BIBLIOGRAPHY :

Buzzati, Dino, Bosch, Milano, 1968.

Combe, Jacques, "J. Bosch", Paris, 1946.

Combe Jacques, L’Amour de l’Art, 1946, pp. 31-35.

Ephron Walter, "H. Bosch, Zwei Kreuztratungen," Wien, 1931.

Huizinga J., "The Waning of the Middle Ages," England 1965.

Gombrich E., Journal of the Wailing & Courtauld Insts., London, 1969, pp. 162-171.

McGrath R. L., Gazette des Beaus Arts, Jan. 1968, pp. 45-51.

Philip, L. B., Bosch.

Pigler, A., The Burlington Magazine, May 1950, pp. 132-136.

Tolnay C. de, "H. Bosch", London, 1966 Pls 202-247.

NOTES

1a J. Huizinga, “The Waning of the Middle Ages” England, 1965, p. 235.

1 C. de Tolnay, “Hieronymus Bosch”, London, 1966, pls 202–247.

2 Jacques Combe “Hieronymus Bosch”, Paris, 1946.

3 J. Combe, Ibid.

4 Lotte Brand Philip “Hieronymus Bosch”.

5 C. de Tolnay, Ibid.

6 Ibid.

7 Ibid.

8 Ibid.

9 Lotte Brand Philip “Hieronymus Bosch. Ibid.

10 Anger, Pride, Lust, Accedia, Blultony, Avarice & Envy.

11 C. de Tolnay. Ibid.

12 L. B. Philip.

13 I. Combe “Source alchimiques dans l’art de Jérome Bosch”. See: L’Amour de l’Art. N. 2, 1946, pp. 31–35.

14 Andrew Pigler, “Astrology & Jerome Bosch”. See: The Burlington Magazine, May, 1950, pp. 132–136.

15 Robert L. McGrath, “Satan & Bosch”, The Visio Tundel & the Monastic Vices. See: Gazette des Beaux Arts, Jan., 1968, pp. 45–51.

16 E. Gombrich, “Bosch’s Garden of earthly delights”; a progress report; Journal of the Warburg & Courtauld Institutes. London V. 32, 1969, pp. 162–171.