על דמותו הרב-גונית, המיוחדת והמעניינת של יואב בר-אל שנפטר בפברואר 1977 מהתקף לב בגיל 44, כשהוא מלא תכניות לעתיד, ספר האמן רפי לביא, אשר היה מקורב אל יואב בשנות השיא של פעילותו האמנותית – בין השנים 1970-1958.

״לא ניתן להתייחס אל יואב רק כצייר או פסל,״ אומר רפי לביא, "הרבה יותר נכון ואמיתי לדבר עליו כעל דמות בתרבות הישראלית. כי יואב היה הרבה יותר רב-צדדי ומגוון בהתעניינויות ובהתעסקויות שלו מאשר אמן ויזואלי בלבד. הדבר נבע מאופיו המיוחד וממעלותיו-חולשותיו אשר עשו את יואב למה שהיה. הכרתי את יואב בראשית דרכו האמנותית, בסוף שנות ה-50 בתערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה צ'מרינסקי בתל-אביב. יואב הציג בתערוכה ציורים בתפיסה סוריאליסטית. הוא היה תמיד קשור לספרות, למלה. גם בשעה שעשה אבסטראקט היה לו הספור מאחור. הוא הביא אז לדור היותר צעיר את התפיסה הספרותית, קפקאית קצת בצורה חריפה.

בתערוכה הוצגו ציורים בעלי נושאים ושמות מן הספרות ומפול קליי. ציורים של מדרגות עם תאורות, מריונטות וציורים שנשאו שמות כמו: ״נוף הטירה", "השופט", "המלך הזקן", "הגדר" וכדומה.

הסיגנון הסוריאליסטי לא היה מקובל עדיין בארץ והיווה קוטב נגדי לנלמד במכון אבני. בארץ היה אז שטפון של אבסטראקט לירי. כל האמנים עסקו בזה וכולם למדו באבני. הציור של יואב לא היה דומה למה שאני עשיתי ואהבתי, אך אחת הסיבות שהביאו לזיווג בין יואב וביני היתה ששנינו יחד התנגדנו לאבסטרקט הלירי ולמכון אבני.

התערוכה הזאת היתה חשובה לדור הצעיר שגדל אז בארץ. הסוריאליזם שלו היווה מוקד ויכוח; היתה זו תיזכורת שיש עוד עולם ושנעשים דברים נוספים. ההשפעה של יואב היתה תרומה לשבירת המונופול של האבסטרקט הלירי בשנות ה-50. ליואב היו גם קשרים עם קבוצות חדשניות בספרות. הוא היה מקשר בין הקבוצה של הסופרים והמשוררים הצעירים ובין הדור הצעיר של האמנים. עיסוקו הרב בספרות היווה נקודת מרכז כשהדור הזה התפתח.

בתחילת שנות ה-60 עשה יואב תבליטים והגיע לנון-פיגוראציה, אך למרות היותם אבסטרקטים היה בהם תמיד משהו סוריאליסטי. מין פיגוראציה של מערות, אבנים גדולות, משהו מיסטי.

אחת התכונות הבולטות שאיפיינו את יואב היה הבולמוס שלו בהתענינות בנושאים ובמחקרים שעשה עליהם. אין זה משנה מה היה הנושא שהעסיק אותו-הוא למד אותו ביסודיות רבה: קרא, חקר, בלש ועסק בזה בצורה נאיבית ובבולמוס בלתי פוסק עד שמיצה את הנושא. כשהגיע לעיסוק בתבליטים לבנים מיציקות גבס וגם מקלקר הוא נתקל בבעיות טכניות. הוא בילה שעות אין ספור כדי לחקור את העניין ולפתור אותו.

היה לו כוח גדול מבחינה של חשיבה אמנותית ובכך היה מירב השפעתו על הדור הצעיר. בתחילת שנות ה-60 הוא התחיל לדבר על דברים שהאמנים המושגיים הגיעו אליו בסוף העשור. הוא ראה בעצם הציור פשטנות ונחיתות. היה לו בהחלט אופי קונצפטואלי, למרות שהיה וירטואוז מבחינת יכולת הציור של שימוש בחמרים, הנחת צבע וביצוע נכון – אך הוא זלזל בזה. 

אפשר לומר שהיה פילוסוף. התכלית לא היתה חשובה עבורו. יואב היה טיפוס אנאליטי מובהק שהתעניין, ניתח והבין עד סופו של עניין.

בראשית שנות ה-60 היה למבקר האמנותי של עתון "הארץ". בתקופה זו היה לו כוח רב והשפעה, אך יואב לא ידע את הכוח הזה ולא הבחין בו. קריירה ואמביציה לא העסיקו אותו כלל מבחינה זו שיילחם לשם עצמו. הוא היה ישר מדי והגון בביקורות שלו – עד מעבר לנדרש. הביקורות שלו הצטיינו באינטיליגנטיות, הגינות ופדנטיות – עד כדי חוסר הגינות! הוא גם היה רגיש לביקורות עליו.

במאבקים היה פאסיבי – כי היה טיפוס שעומד מעל לדברים. היה קשה לריב איתו כי הוא היה מנתח את הדברים בצורה ראציונלית עד שאי- אפשר היה להגיע אתו לידי ריב ממשי. את הדברים ראה תמיד מבחוץ וההירתמות למאבקים נבעה יותר מלחצים חיצוניים.

במאבקים של קבוצת 10 + (שנוסדה ב-1965-1970) היה יואב בעניינים ונטל חלק בויכוחים ובמאבקים, אך מלחמתו היתה תמיד ישרה. בעשר התערוכות שערכה קבוצת 10 + במשך תקופת קיומה ואשר היו בנויות לפי נושאים, לא תמיד נטל חלק כי לא תמיד היו לו עבודות מהסוג הנדרש. חלק מעבודותיו עשה משום שאנחנו דחפנו אותו. בשבילו הספיקה המחשבה על הנושא והיה צריך להאיץ בו כדי שיבצע. לא היתה בו האש האצורה שהוא מוכרח להציג. (הוא השתתף ב-5 מתוך 10 התערוכות של קבוצת 10+).

אחרי תקופת התבליטים, באמצע שנות ה-60, עסק בציור בהשפעת הפופ שהתמזגה אצלו בציור פסיכדלי. באותה תקופה בעיקבות לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה התנדב יואב לעבור נסיונות בל.ס.ד. וכמינהגו עסק בקריאה מרובה בנושא וידע גם ליישם את הדברים.

טווח הנושאים שהעסיקו אותו היה רב. את דרכו בלימודים החל בתחום טכנאות המטוסים שלמד בארה"ב. בד בבד התעניין בהנדסה, מכניקה, פוליטיקה, ספרות, אסתטיקה וספורט. בתחום זה עסק בדייג תת-מימי (כרגיל עשה "מחקר" על הנושא). הוא שמר על פיתוח הגוף והיה רגיש לדימוי הופעתו. יחסים בין אנשים העסיקו אותו. הוא אהב אנשים, התעניין בהם ועזר להם. תמיד ידעת שאפשר לפנות אל יואב ולבקש עזרה. גם מין וארוטיקה זכו אצלו לחקירה ולתשומת לב מדעית.

תחום נוסף שיואב השקיע בו את עצמן היה המוזיקה. הוא אהב להקשיב שעות רבות. שמענו יחד וזה גם קשר אותנו. הוא אהב ולמד לעומק. הטעם שלו במוזיקה היה שוב דבר מיסטי. ממוזיקה קלאסית התחיל להתעניין בפופ, בערך באותה תקופה שעסק בפופ עסק גם באמנות, ודיבר על מוזיקת פופ באותה חשיבות ועמקות כמו על באך.

באופיו המורכב של יואב ניגודים מפתיעים: ציניות חריפה מצד אחד ונאיביות מוחלטת מכאן, שופע בטחון עצמי ומפוכח, וסנטימנטלי ורגיש ביחד.

אחד הדברים המפתיעים באופיו הוא העיסוק שלו בנושאים מורבידיים. המוות היה נושא שחזר והעסיק אותו. היה לו הומור מאקאברי, "הומור שחור". תמיד התבדח על המוות וכאשר מת שקלתי אם ללכת להלווייתו, היה זה כאילו יואב משקיף עלי מלמעלה וצוחק…

אחת מיצירותיו האחרונות "הדלת" – נעשתה במסגרת של החזרת אמנים חשובים לאגודה. באותה תקופה אורגנו תערוכות באגודה – והיה צריך לדחוף את יואב שיעשה עבודה. (צילום של העבודה הנ"ל ושיחה עם יואב מופיעים ב"ציור ופיסול" מס' 5).

בתקופה האחרונה לחייו עסק בעיצוב פיגורות למשחק השחמט, באותו בולמוס והתלהבות שבהן עסק גם בדברים אחרים, אך לא הספיק לסיים. היה מוזר לראותו עוסק בנושא כזה, אך יואב לא ראה בזה דבר יוצא דופן או פחות. בעשר השנים האחרונות מ-1970 שמש יואב כמרצה בטכניון בעיצוב תלת-מימדי.

כאשר מדברים על דמות רבגונית ועשירה זו, נראה שמה שנישאר מעבודותיו בתחום היצירה הפלסטית (חלק מעבודותיו השמיד הוא עצמו עקב ביקורת חריפה שהיתה לו כלפי עצמו), לא יוכל לייצג אותו ואת מה שהיה בו – איש התרבות.[״]