9.11.61, פריז.

שוב רחובות פריז. כאילו פגשתי שוב פנים אהובים. גשם דק יורד. חשבתי: היום אנוח. אך כשיצאתי לא יכולתי שלא לסור לכמה תערוכות ושוב הלכתי כמעט עד התעלפות.

תערוכת או דה פארנס

שכחתי מה שמו, אבל חשבתי: אם בן אדם בוחר באמנות אבסטרקטית נונפיגורטיבית איזה שטות לקרוא לזה: "תקוות שבורות" וכו'.

הציור הזה, בצורותיו הבלתי ידועות, רוצה להביע הרגשות חדשות, שעוד לא נקראו בשם והשמות האלה מה להם כאן?

זהו – אופנה.

תערוכה אחרת Mobiles Lumineux של Nino Calos מבדר ולא יותר. אפשר להביט כמו בז'ורנל עם אילוסטרציות.

מבדר קל, זה יכול להיות יפה בתור רהיטי בבית קפה. בתור פלקט ביריד וכו'.

אתמול חשבתי:

לוקסוס וכל הדברים שבאים אחריו. "התקדמות" בחברה וכל הפשעים שכרוכים בה. כל זה, וכל האמנות ומדע ופילוסופיה מקורם אחד: השאיפה של האיש שנתונה בו על ידי ה"כל": שאיפה לדעת, כלומר תנועה לקראת איזו שהיא מטרה. אם המטרה אינה ידועה (והיא בהכרח אינה ידועה) קל לטעות, ומה עוד, לאלה שכוחותיהם מוגבלים.

אנשים שכוחותיהם מאד מוגבלים – אלה לא טועים. הם פשוט חיים את מנת חייהם ולא יותר, אך אם ניתנה איזה דחיפה פנימית וכוחות לבצע את התנועה לא ניתנו, פונה הוא לדרך קלה של לוקסוס, כבוד וכו'.

ובכל זאת ביחס לאנשים שאינם חיים אלא את חייהם המוגבלים, – נמצא שהסוג הזה יותר עשיר. אך רק "יותר עשיר" ולא עשיר. וזה מסוכן.

10.12.61, פריז.

סרתי היום למוזיאון של האומנות החדשה. כך, לשעה. לה קורבוזייה. איזה אמן נפלא!

כן. הוא קורא את תמונותיו בשם ובאמת ישנם האלמנטים של כל הדברים שבנושא אך בפונקציה מוחלטת של התמונה של הבד.

זה אחיד ורענן. ואם גם... נמאסו המלים "אישי" ואפילו "רוחני". מה הם רוצים להגיד?

זאת מציאות חדשה. מציאות תמונתית. עוד אין המלים להגדיר אותה. ודאי המלה נוצרת אחר המציאות והמציאות הזאת עדיין לא בשלה ועדין אין הכרתה מלאה. כלומר, עדין לא מוכרת בבירור. אפילו קיומה עדין לא נמצא בבהירות בהכרה.

קופקה. – נראה מלאכותי. עשוי ולא אמיתי ולא "יוצר''.

חדר, שכולו קוביסטים מאותה תקופה:

רת, ראסין, מצינגר, גלייז כולם טובים, אך מה נשאר מהם?

13.12.61, פריז.

ביום שני, כלומר, שלשום, תערוכת האטלייה של ב ר ק.

אתמול הלכתי בין גלריות. עוד כולי מבולבלת מהשיחה הניהיליסטית של דויד: שום דבר אין. רמברנדט, פיקסו מתו. יש פונטה שעושה חורים בבד, ומטיה "ראשים עצומים": תשמעי אותם לדבר...

נכנסתי לגלריה – ואין חיקויים. בפריז איין סולג' וכו'. שם על קיר אחד תלויים כהנה ו-פיוברט וכמעט צחקתי – כהנה – פיוברט.

חס וחלילה לא חיקוי. כל אחד עושה את הדריידל שלו קצת בצורה אחרת והנה הוא מקורי.

לא כמו בפרובינציה התמימה שלנו שמעתיקים סתם את סולז' וכו'.

14.12.61, פריז.

La Cloche תערוכה של יפאני, נולד 1924 וחי, משנתו העשירית בבראזיל. נונפיגורטיבי. טאשיסט, כאילו, כמו כולם, אבל כשמסתכלים מקרוב מוכרחים להכיר בו את היפאני לפי דקות ועשירות הכתמים: לפי איזה מין דיסציפלינה אפילו "בנין" באותם הכתמים. סתם "עשוי טוב מאד" ללא מטפיזיקה – אין ריקות בבד. אך גם אין אותו הרגש של מלאות שמוצאים בגירובסקי, צעיר גם הוא. פולני, כנראה, אולי יהודי.

הסתכלתי עוד פעם ב-לובנשטיין. "מלא" אבל ללא "מטרה", "יפה". הארגון שלו הוא על השטח העליון של הבד. אינו תופס את העומק. אינו גורס גם עומק: לא חלל ולא עומק חומרי כמו אצל גירובסקי. ובכלל. קישוטי. מכל ה"חומר" הוא "חיפש" איך לכסות את הבד באופן יפה, זה מספיק בשביל "הצלחה".

אולי עוד יבין, אם הצלחתו לא תפריע לו.

והנה חשבתי: גירובסקי, הבד מלא אף כי אין בו שום צורות. ה"חומר" יצר מציאות משכנעת איזה משהו משכנע והוא התמונה.

אותו משהו קיים, כלומר הוא מעורר אמון, הוא נותן אמונה שמשהו קיים. התחלה של אמונה חדשה בתוך "הלא כלום" של אמונה הרוסה.

התחלה של אמונה, אמונה ראשונית.

כמו ה"קוגיטו" של דקארט: הצהרה ראשונה שקמה מעצמה מתוך השלילה המוחלטת.

יש צורך בזה, כי אם אצל דקארט השלילה היא ענין של מתודה, הרי בזמננו היא תוצאה טבעית של תהליכי הזמן והמאורעות (כדי לא להגיד: ההיסטוריה). אותו דויד מסכן ששמע "שלילה, שלילה" אינו יודע שזו הצהרת אמונה ראשונית.

ואולי הוא מבין, חש ואינו יודע להגיד.

ש'... – גיבב גיבוב נעים, ואפילו הגיוני, אך על חפוש ואמונה נדמה לי שאין כאן לדבר, ואולי הוא אותו נאיבי תמים שאצלו האמונה טרם נחרבה, והוא רק עושה "כמו אחרים" אם כי בכישרון.

צריך היה היום, בין בנק וקנייה להיכנס ל-לאקלוש בשביל "לראות" מחדש משהו!!

כן, הביטוי – Peintre du geste ביטוי שמצאתי בתכניה אחת, אולי מתאים לזה שאני קוראה לצייר "מהתהום, ובריתמוס טבעי".

15.12.61, פריז.

היום תערוכת סנז'ייר, גאלרי דה פראנס.

ברגע הראשון נדמה שהשתנה. למעשה, אותו הציור על האפקטים החיצוניים. יש כתמים שקופצים החוצה (וכשאני נזכרת בתחריטים של רמברנדט!!), עיגול כחול או אדום. הבוקר והחול, הלילה היורד וכו'.

טינגלי

זה לא תמונה, זה לא פיסול, זה object ,"עצם" וכשלוחצים על המכשיר החשמלי המונח על ידו, זה מסתובב, רועש.

כל ילד אוהב להביט על השעון בפנים, כשהוא הולך, על מכונת קיטור בפעולה. זה נעים.

ועוד חשבתי היום: בעצם, האיש עושה את זה בשביל להרגיש את עצמו ותענוגו. את האני האינטימי שלו.

אצל קנדלר (Knödler)

אוריגינלים ורפרודוקציות. יש הבדל גדול ביניהם. ותמיד, במובן במעברים ובדקות. כשמסתכלים טוב, נדמה לפעמים שזה לא אותה התמונה, כל כך שונה ההבעה.

ה-קלאוה – שחור לבן, אדם, ראש בתוך תמונה אבסטרקטית. הראש מחובר יפה. כל השאר כבר "ראינו"[.]

17.12.61, פריז.

אתמול ראיתי במוזיאון לאמנות מודרנית את "תערוכת החורף", או התערוכה של "אמנות חפשית". כל מיני מחוזות של צרפת, איטליה, שויצריה, פורטו ריקו, איני זוכרת עוד... אמנות של חובבים.

המעניין הוא שיש גם אמנות אבסטרקטית נונפיגורטיבית וזו, ביחס, יותר טובה מהפיגורטיבית (שהיא גרועה מאד).

היום מוזיאון ז'קמר, ג'יה.

נכון שהייתי עייפה והיה לי קר וזה הישרה עליה מצב רוח של שינה.

הוא מייסטר, ופורטרטים אחדים יפים. הצבעים יפים ומאד fin אני איני אוהבת אותו.

אין לי נגדו כלום, אך איני מתלהבת כמו שאולי צריכה הייתי. ושאלתי את עצמי מה הטוב הבולט ביותר אצלו?

1) הצבעים. (דקות ויופי. מאד ספרדיים).

2) הדמויות אם כי "חיות" מאד, מוכנסות נפלא לרקע ואינן בולטות בשום מקום.

3) האמיתות והכנות של הפנים (זה מאד ספרדי).

4) ועוד? יש הרבה גמישות וחן בדמויות.

5) את ה"נושאים" איני מביאה בחשבון משום שזה לא עשה רושם עלי.

6) הרישומים שלו, שפעם מצאו חן בעיני, היום לא יכולתי לגמרי להתרכז עליהם, אבל אני יודעת שהם נפלאים בלי כל קשר לנושא.

ליטוגרפיות של אובאק. זה מאד יפה, נון פיגורטיבי על הרוב, גם במקום שהוא פיגורטיבי הוא, בעצם, אינו מתכוון לפיגורה.

חשבתי: הצייר עושה את הצורות האלה בשביל למצוא את עצמו וליהנות, וגם הצופה נהנה כאן משום ש"תופש" את עצמו.

היה אנדרה מאסון. כתמים. זה יפה רענן צבעוני. הריתמוס של האיש, חייו. איך שהם מתהווים. ועל ידי כך המיסתורין של העולם עד כמה ש...

ג'יאקומטי – יש לו חן של דינה, חברתי מהילדות,... חן של אנשים לא יפים, יש הרבה כנות ברישומיו ועל ידי כך הוא נוגע לאמת של חיי הנפש שלו (ועל ידי כך לאמת של ההויה בכלל), על חנו אוהבים אותו. וזה גם בולט בו.

היה שם גם ש א ג א ל, אך לא משך אותי להסתכל בו. ונדמה לי טוב עשיתי שלא הסתכלתי הפעם.

ק ל ד ר ! נו, קלדר הוא קלדר.

מאקס ארנסט; איב טנג'י.

על ארנסט היתה לי דיעה יותר טובה. אפשר למצוא אצלו הרבה השפעות.

היתה תמונה אחת שחשבתי אותה לשאגאל; אחת – רוסו (הדואנייה); אחת, מאד דרן. עושה נסיונות, משנה את פרצופו. עשוי טוב, מובן – ורק מעטות הן האמתיות, כמו אותם השמים והגולפשטרום.

כשאני נזכרת בתמונה הגדולה שנמצאת אצלנו, אני בכל זאת אוהבת אותה.

איב טאנג'י – היום בפעם הראשונה ראיתי כמה יש בו טעם, צבעוניות ודקות. ציור נפלא.

את טעם הלואי שהוא הסיוריאליזם, אני רק "הבנתי". הסיוריאליזם בימי נראה לי כמו אחד ממיני רומנטיזם. יפה, רומנטי, חיצוני, מפחיד ולא רוצים לפחוד.

התערוכה עם מריאן, מאטא דה סטיל

בקיצור הפיגורציה החדשה La nouvelle figuration מ א ט ה Mata שונה ממה שהיה, יותר אורגני, פחות מיוחד.

ובסוף, הגלריה דניז רניי Denise Renée – עם "הצעצועים", ביניהם גם אגם. הוא לא בין הגרועים, אך יש לו הרבה מתחרים.

אולי אפילו למדו ממנו, אך פיתחו את זה ובכך גילו את כל הריקות של הזרם הזה.

מאד מתאים לגן ילדים. מאד דומה לאותן הזכוכיות שבפנים מים ועץ והדג קטן... אפשר להסתכל!

יש גם אנשים שאוהבים את הזכוכיות האלה. אך מה הקשר עם אמנות?

יש שם תמונות מחוטים, מפסי נייר, מזכוכית וכו'. זה נשאר וולגארי תמיד.

מצאתי שם גם עבודות של פבזנר, מונדריאן, כאילו מהם יצאו, אך אין זה נכון, זו פשוט הוצאת דיבה. לקחו אולי משהו ממונדריאן וסילפו את זה עד הסוף. במה אשם המיסכן מונדריאן?

א ר נ ס ט – פיסול ב־Point Cardinal[.] קודם כל לפני הרבה שנים, חומר, תמונה עשויה מחפצים, כמו ה-אסמבלז'ים אובג'קטס – האם לא ממנו לקחו? והלאה: האידיוט, האם עם הבת וכו'. אינטרפרטציה מאד עצמית, מאד פיוטית, מקורה בהתעמקות ובריכוז נפשי גדול.

וחשבתי  – רילקה? אף כי איני זוכרת את רילקה. אולי אמרתי לעצמי מלה זאת בשביל לסמל בכלל פיוט. פיוט סימבוליסטי?

ואחר כך חימרות, חיות בשביל לקשט את הבית. לא מזמן חשבתי למה לא לעשות מיני שטיחים – תמונות או תמונות שטיחים בשביל לקשט את ביתי. והבטחתי לעצמי לעשות.

כמעט הבטחתי חשבתי: שוק? חתיכת בד לא מתוח? מריאן – שחור לבן. כך קשה להבדיל בינו ובין אחרים. לאנסקוי – היום ראיתי אותו בנוי והיה באמת יפה. אך יש לי איזה אנטיפטיה אליו.

פוליאקוב: באמת היה די עני.

ובכל זאת פוליאקוב הוא אשר נתן רעיונות ברורים לציור. וודאי השפיע הרבה, אם כי השפעתו היא סמויה. כל מי שיעשה את המחשבה יותר ברורה, יעזור לציור להתגבש.

קיימים ציירים רבים, אשר ציורם הוא דמונסטרציה של רגישותם. רגישות כלפי מה? לצבע, לחיתוך הזהב, לשחור לבן.

יחד, מתקבל מין טעם של חן, של תענוג משתיה (מים בצמא).

משהו שאומר: הנה אני ואני רגיש, אך אינו נוגע במהות רוחנית כללית. (וזה העיקר באמנות). הגלריה J ברחוב מונפוגון היתה סגורה, אך דרך החלונות והדלת אפשר היה לראות הכול: סמרטוטים, גרוטאות וכו'.

21.12.61 פריז

הערב אסע מפריז

מחר מפליגה אנייתי לישראל

10.1.62 תל־אביב.

יום השנה לבלה ולאברשה.

עמדתי ושמעתי את החזן. בעצם השארת הנפש, חיי העולם גן-עדן. יצירה עממית גאונית. יצירת דורות. הגנה בפני פחד המות והאפסות. ועוד לא נמצא גאון שהמציא משהו יותר טוב. אמת או לא? לא חשוב לחשוב על זה.

ואחר כך ? מה שממציאה המחשבה אולי יש לו קיום. בתנאים מסויימים. המחשבה ממציאה גם את ההפך, אבל אם האיש מאמין במחשבה, היא נעשית קיימת. או נניח, כך: המחשבה יוצרת את המציאות. כתהליך (אולי מכאן השנאה שבין מתנגדים רעיוניים?)

היה או יש לה למחשבה זאת. הגיון משלה, המיוחד לה.

11.1.62 תל-אביב

יש הבעה חד פעמית

ויש שפה.

הבעה מסוימת חוזרת נעשית שגורה, באה מעצמה בשעת הצורך, וכו' ואז זה כבר חלק מה"שפה" ובציור כשמוצאים הבעה שבצורה או בצבע ואחר־כך, מכירים אותה: יודעים את משמעותה, יודעים למצוא אותה (ואם גם משנים לפעמים), הרי זה שייך לשפה. זה "נכס", דבר שנכבש ואין צורך להמציא במקומו דבר; הצייר חפשי להמצאות אחרות וחלק מאותן ההמצאות במשך הזמן יהיו ל"שפה" ובמשך הזמן (זמן הרבה יותר ממושך, מובן) "השפה" הזאת תהיה גם שגורה בהבנת הצופה.

הקושי הוא ששפה זו נלמדת ע"י עצמה ולא בעזרת מילים.

14.1.62 תל-אביב

לעין התווסף גם מישוש. קודם צבעים, עכשיו צבעים ועובי ועיבוד השטח: כיוון המשיחות; עוביים, אורכם, "לחיצתם" על הבד וה"משחק" ביחס לשטחים אחרים. "הקיר": פתאום נתנו להם דין וחשבון והרגישו שבעצם הרוח פועלת יותר כשהיא מצרפת לעצמה גם פעולה נוספת: הסתכלות בחיצוני, התעמקות, קונטאקט ההזדהות אתו. כאן האני מופעל יותר מאשר רק הדמיון. (אבסטרקטי טהור, נונפיגורטיבי). הצורות הבדויות מעסיקות רק את הדמיון ומכיוון שלא רצו לחזור לעצמים, שמחלקים את השטח של התמונה – חזרו לקיר, לשדה וכו'. השטח נשאר שלם. בעצם סגנונות הציור משתנים לפי היחס של האני: 1) מסתכל לחוץ

2) מזדהה איתו

3) מוותר עליו ואז ממציא מציאות חדשה – למראית-עין, אך, למעשה, מציע "עצמים", מסתכל בשברי גרוטאות ונהנה מהם הנאה ראשונית בלי קונטקט עם הרוח של היוצר והרוח בכלל.

לגמרי finesse חדשה.

התווספו קטגוריות חדשות: מלא, ריק, וביניהן: פחות מלא, יותר מלא וכו'. קטגוריות שדורשות השתתפות יותר אקטיבית מאשר הראייה בלבד.

אפשר לנסח את זה כך: – קודם היו כיוונים ורטיקאלי, הוריזונטאלי, והעומק היה רק בקונטראסטים (וזה רק לפעמים), על הפרספקטיבה ויתרו. ואחר־כך, במקום לחפש את הממד השלישי, מצאו עובי של צבע – העומק לתוך הבד. ואילו ההרים והגבעות, הבליטות, הם תוצאה מאותה התנגדות ל-finesse האפיינית לזמננו. והשאיפה לתנופה. רוח עייפה אינה יכולה לקלוט דברים שבדקות ובוחרת בתנופה גדולה.

אם נרצה להבין את תקופתנו, לא יהיה לנו מנוס מאנליזות מסובכות של מצבי רוח, אסוציאציות, חיקויים ומה שבא בעקבותיהם.

צורת תפוח ואגרטל אינם מתאימים לצורה הגיאומטרית של הבד. את הבד אפשר לחבר מצורות שהן מטבע צורת הבד, זוהי הרגישות שהתעדנה, ומכיון שלא מבינים את זה, אפילו הציירים עצמם, הרי הם מגבבים תורות על תורות.

ויוצא, שעל העידון הזה משיבים בחריפות הגובלת עם צורות פרימיטיביות וגסות. לפעמים יכול להיות נוח: במקום לשנות את הצבע, מוצאים את האינטנסיביות הדרושה בעובי, בסמיכות וכו'.

31.1.62 תל-אביב

התמונה צריכה להיות "סגורה", כלומר להוות יחידה מושלמת. חוק ראשוני הוא. מצד שני – טובה כשהיא "מתרחבת" לתוך "האינסוף". מכאן שההתרחבות אינה נעשית לתוך החלל שלצדי המסגרת כי אם "לתבל". זוהי כפילות שכוח גדול נובע ממנה. אולי זה גם עצם תמצית הרוחניות של התמונה.

1.2.63 תל-אביב

בעצם, השאלה הקשה, העומדת על הפרק, היא התאמה בין הנושא ובין צורת הבד.

אם ימצאו איך "למלא" את הבד בנושא כלשהו, (ויהיה זה פיגורטיבי או לא), למלא את הבד כך, שיהיה "שלם" כמו לפני שציירו עליו – ונמצאה הפרובלימה העיקרית של הציור בזמננו פתורה. ולמה אם כן הציור?

חלקי הציור צריכים להתאים לחלקי התמונה. כך שיחזקו ויפעילו את חלקי הבד ה"אדישים" אם כי "שלמים" עד כה.

1.2.63 תל-אביב

לטעום את החיים, לטעום. לשקוע עמוק לתוך החיים. וזה גם לתוך עצמך.

אתמול. מין בית קפה בקצה העיר. שלשה שולחנות בפנים וכמה כסאות בחוץ. אין אף לקוח. בעלת הקפה מדברת מין שפה אולי ערבית ונערה צעירה – פועלת. אכלתי צ'יפס וחומוס ושמעתי מריבה מרה שהתחילה מלא-כלום. בעלת הקפה כנראה מקנאה את בעלה לנערה הצעירה היפה, החזקה והבטוחה. היא צעקה ונעשתה לגמרי מכוערת ובסוף גם בכתה.

הנערה כנראה מפוטרת, אך לא איכפת לה. והיתה לי הרגשה שטעמתי "חתיכת חיים" מפרפרת. לא היה לי עצוב, לא ריחמתי, לא כעסתי על החוצפנית הבטוחה בעצמה (היתה לבושה במכנסים וראו את "הישבן" החזק, כעין סמל למקור בטחונה). פשוט, יצאתי לי, שילמתי ויצאתי ובלבי הרגשה ש"הנה חתיכת חיים".

ראיתי תפוח על השולחן במטבח.

ראיתי כסא בחדר העבודה ועליו מאפרה ערבית מנחושת. מאפרה עגולה והיא נראית שחורה על גבי האפור. לא היתה כל סיבה לשמחה שתקפתני. אולי השמחה היא: לראות. לראות יופי. לראות את העולם "לממש אותו" ואולי לקיים אותו? ליצור אותו? על־ידי ראייה? אולי ה"עיגול" ("העולם מכיר את עצמו'') נסגר לא בסוף הדרך כי אם בכל פעם, ברגעים מערכת ערכים חדשה. של פלא? "פלא" לאו דווקא משום שאין לדבר עליו, יש לקבלו תוך שתיקה. (ואולי "פלא" הרי זה כשמתפלאים ומביעים את זאת באוזני מישהו).

22.2.63 תל-אביב

טבע דומם – יתרונו במה? (מנקודת השקפה של ציור טהור) שהצורות ידועות, "אנושיות", מין קביעות יש בהם, אם גם לא אבסולוטיות (כלומר קיום ממש "הנה כיסא" "הנה שולחן" וכו').

ובכן, אם אין אפשרות כבר לצייר טבע דומם. בגלל דרישות הבד, האחדות, השלמות, וכו' ויש למצוא את הצורות ההכרחיות: (אם לא האבסולוטיות). מה הם התנאים למציאת צרות אלה? היסוד: הבד ודרישותיו. ואחר־כך? הצורות האורנמנטליות ה"אנושיות'', משום שיצרה אותן הרוח האנושית במשך דורות מתוך שאיפה קישוטית, כשם היא, מצידה, מניחה חוקים משלה. אנושיים, חוקים שבנפש האדם. חלוקת הבד לפי הגיון וחוק "הקישוטים".

28.2.63

החופש וההכרח - מה משניהם הוא החוק בתמונה. ההכרח. רק צריך להבין אותו. כהכרח שבתמונה ללא תלות בגורמים חיצוניים. הגיון ספציפי של צורות בתוך הריבוע ואת ההכרח הזה יש לחפש. ויהיה זה הכרח שברוח. ועל כן, בלתי חולף. ואולי הוא גם החופש.

ואם הרוח נתונה לקפריזה?

לא, אם זה לא "מצב רוח" כי אם רוח, פירושו – בלתי חולף.

ואם אני סתם מגדירה "רוח" באופן שרירותי? נתחיל מהקצה השני: נחפש את "ההכרתי", כלומר את ההגיוני (לפי הגיון התמונה) וזה עם כל היותו ציורי, יהיה גם חוק התמונה וחוק הרוח.

28.3.63

שלמות באמנות אפשר למצוא בכל התקופות. האפשרויות הגלומות בכל אמנות מוגבלות, אם גם תוך גבולות רחבים. הסתכלתי בקישוטים מצריים וביזנטיים. עושר של צורות. וכל אחת מאמנויות אלה מתחילה מצורות בודדות ומגיעה לריבוי גדול. זה מתפתח בגבול האפשרי ויש לשער, שאילו בימינו התחילו מאותם אלמנטים, לא היו מגיעים למשהו יותר מושלם. האפשרי מוגדר ומוגבל על ידי האלמנטים הראשונים וחוקי הרוח האנושית.

וההיסטוריה אינה אוהבת לחזור על עצמה.

על כן יש לחפש את השלמויות של כל תקופה ותקופה. והנה כאילו היצבתי גבול צר לפני. אמשיך ואפתח את הנתון בידי וה"סוף" כבר מסומן וקבוע! ואם נתון לי מעט או לא נתון כלום – מה בכך? אלא מה, שאיני מסתפקת באלמנטים נתונים, ואני רוצה להגיע לעצם האלמנט וההכרח.

ושוב לאותו הענין: חופש או הכרח.

נניח שציירים כמו פלוני או אלמוני, ש"זורקים" צבע על גבי הבד, היו מסוגלים לחשוב, היו אומרים: בחופש האבסולוטי שלי אני רוצה להביע את עצמי, כלומר, את רוחי. ואני חושב, שאם לא אגביל את עצמי בכל מיני "חוקים" ואתן למכחולי חופש אגיע להבעת אותה הרוח.

אלא מה? הצרה היא שלאמיתו של דבר על ידי "זריקת צבע" ניתן חופש ליד ולא לרוח (ליד ולאופנה).

יש לחשוב הרבה ולהתרכז הרבה עד שמוצאים את האמת הקטנה שממנה מתחילה החוקיות השניה

שבתוך התמונה  והרוח.

בשביל לצייר אני צריכה משקפים ולראות מקרוב מקרוב. רק כך יכול כל חלק של השטח להיות חי, ער ולמלא את תפקידו בתמונה.

כמה חלקים "מתים" יש להחיות מחדש אחרי עבודת כיסוי ראשונה!

אותו הכלל שאומר: אין רקע ואין חלקים ניטרליים בתמונה עוד לא בא עד עכשיו לביטויו המלא.

לפי הבנתי, יש לתת חיים מלאים לכל חלק. ומכיוון שכך יהיו כולם שונים זה מזה, שהרי תפקידיהם שונים, שהרי כל אחד נמצא במקום אחר, שונה מאחרים. והנה היחס ביניהם והמעברים – מטבע הדברים שיהיו ספציפיים וטהורים מכול השפעה חיצונית. ובכן אותם יש לחפש, אם זה מתבטא במתח, ב"משחק" בוואריאציות וכו' והם הם אשר מהווים את האיכות של התמונה.

1.3.63 תל-אביב

.המשבר בשוק הציור האבסטרקטי ודאי יביא ציירים אחדים לידי חזרה לציור פיגורטיבי, ואחרים, יצטרכו לחשוב! סוף סוף, פעם אחת לחשוב! ו"להבין"! פעם אחת להבין את מלוא משמעותו של הציור האבסטרקטי. ועל כך יבורך המשבר.

1.3.63

על הדינמיקה הפנימית, ההכרח והאינסטינקט. אם אני מרגישה שבתמונה אני צריכה ל"הוריד" "להרים", "להזיז" איזה חלק של שטח, הרי זה תמיד בקשר עם התמונה כולה, עם המתח. וזה קורה: כשהדינמיקה הפנימית שלי שותפת לתמונה ולחלל כולו. זה מוכרח להיות ההכרתי.

5.3.63

הפסל האנגלי שכל כך מצא חן בעיני שמו הוברט דאלווד Hubert Dalwood מדוע אני כל הזמן שוכחת את שמו? והרי כמעט בכיתי מהתרגשות ומשמחה כשראיתי את הפסלים האלה!

מה מצא חן בעיני?

אהבת החיים שלו ניבטת מכל פסל. אמונה ביש "יש – יש".

השטח העליון הוא הבעה של הכובד המסה הישות אשר בפנים.

מערכת צורות – סמלים – שפה משלו. שפה כבר. כבר שפה. (כל בליטה כדורית, חריץ מחלק אותה בין השאר).

אהבת דברים, עמוד. מה אומר עמוד! חוץ מהיותו עמוד? ביחוד כשהוא קצר. אך הוא ניתן בכל ישות העמודיות והיא יקרה לך משום שהיא עמוד אשר מקבל את משמעותו הראשונית.

איך הוא קורא לפסליו? "בראשית", מלאכה. עמוד, דמות, שולחן גבוה, העיר, ברגמו, מרובע פתוח, עצם גדול, גלגל.

מסך, תיל, תוים, מסך מאונך, נוף, עמוד מחולק, עמוד מצרי, מינוס, דגל.

נניח ככה: אני עושה תמונה כמו עולם מיוחד, שהוא נעשה לפי טעמי, שטוב לחיות בתוכו. עולם שהוא כמו סיפור, אגדה, גן עדן שבו אחיה רגע או רגעים או זמן מה.

האם אני יודעת מה מראה צריך להיות לעולם זה? לא כל תמונה צריך לצייר כך. זה מין משחק. להתנזר לתמונה זה טוב. זה עושים תמיד, אבל תמונה-משחק זה צריך להיות טוב מאד.

ואותו פחד להסיח את הדעת מן החובה: מהתמונה שהיא בבחינת הקוסמוס המחפש את עצמו, פחד שווא הוא. ילדותי אולי, אך אולי לא. שאם אחיה רגע אחד טוב, בלי מתח, אשוב לחיות כך עוד ועוד.

9.3.63

הסוריאליזם ה"מסורתי" – הצד החלש שבו, שהוא ניגש למציאות בדעה קדומה שהיא עשויה מפחד, טרגיות, עצבות.

מה שאני רואה בעצמים הוא "ערכם" והבטחת אושר אם אפשר לעצב את העצם כך, יהיה זה גם כן סוריאליזם, כלומר – על ריאליזם, שרוצה למצוא את הדברים במהותם, אך המהות הזאת תהיה "מאמינה".

נמצא, שלא השארתי דבר לחיפוש: התמונה נתונה מראש.

ואולי אפשר לראות כך: חיפוש אחר הטוב. התחקות אחר הטוב, באמונה תחילה שהוא – הטוב – ישנו.

14.3.63

חלוקת הבד לפי שטחים פעילים – שטחים יותר פעילים ופחות פעילים: שטחים מלווים, שטחים מלווים לאורך, שטחים מתנגשים לרוחב, ושטחים – שפעולתם "מרחב" ושטח שהוא שטח-אור – ולכל שטח – צבע שלו, הכרחי בשביל ההבעה המיוחסת לו – או הרצויה.

וחלוקת הבד לפי מוטיב ראשי, לירי מאד (כמו הקוים הירוקים בתמונה הצהובה שהיתה פעם "פרחים") ואז כל שטח או, נכון יותר, כל מקום בתמונה מקבל עליו את התפקיד לעזור לקו ולתמוך בו. ובסופו של דבר להתמזג איתו, כך, שלא יוכלו להפריד ביניהם.

יבוא זמן ואנשים ידעו פשוט להגיד "שטח ורוד", שטח "מתרחב" שטח – "אור" וכדומה.

15.3.63 תל-אביב

על צורת השטחים. שטחים "אנושיים" יש לשמור שכל שטח תהיה לו צורה "הגיונית". כלומר, כזאת, שנוכל להגיד מה הוא. ועל כן לא יהיו כתמים חסרי־משמעות וחסרי הגדרה. אותו הדבר ביחסי שטחים ויחסי חלקים עם השלם… שטח מוגדר (מוגדר על-ידי השכל, ההגיון, ההרגשה) הוא ממילא – אנושי.

24.3.63

צורה וצבע. השפעת הצבע על משמעותו הפנימית המסתורית. השפעת הצורה על הדינמיקה והסטטיקה שלה. צבע וצורה אינם קיימים ולא צריכים להיות קיימים לחוד.

התמונה מחוברת או צריכה להיות מחוברת מחלקים, שכל אחד הוא חלק אורגני פעיל מהתמונה וכל אחד הוא מין יצור-צבע-צורה שמהותו היא מהות התמונה. אלא מה? שקשה מאד להגיע לזה! כבר אינם קיימים לגבי דידי צבעים וצורות לחוד. אך בכל תמונה אני לוחמת קשה בשביל להשיג את הרצוי לי: איחוד אורגני מלא. האם כבר השגתי את זה פעם? מכאן השיבה עוד ועוד לתמונות הישנות.

ועוד: האם ניתן לי להיות תמיד ישרה (נט) עד הסוף, או אין מפלט מפתרונות מלאכותיים פה ושם, ולו אפילו בדברים צדדיים לא חשובים?

1.4.63 תל-אביב

היום יביאו את ארונו של בורוכוב. כל כך "אחת היא", כל כך חסר ערך נראה לי הדבר. ומשום מה מצלצל במוחי רק החרוז הפושקיני:

אף כי לגוף נטול הרוח

אין כל הבדל היכן ירקב,

במולדתי ארצה לשכב.

וכאן שורה שלמה של מחשבות: הישארות הנפש אינה קיימת? ומה אם אינה קיימת? קמה המחשבה המחשבה הגאונית והמציאה אותה ויצרה אמונה בה באותה הישארות הנפש. בלי להדגיש ובלי להכריז על עצמה צומחת בלבי המחשבה הבאה: מחשבה גדלה בלב היא שהאמונה היא שבעצם יוצרת את הדברים. מחשבה שהיא אמונה, אותם דברים שמאמינים בהם הם קיימים, הווים. זו מין אמונים (שלי), אך הווים או לא, גאוניותה של אותה אמונה על הישארות הנפש היא שבכוחה ליצב את רוח האדם. לתת דמות לנפשו, לתמוך בו ולתת לו כוח.

אילו הדת לא היתה "העבר" ייתכן שהיתה קמה עכשיו תנועה פילוסופית שהיתה לוקחת על עצמה את המשימה לכוון את המחשבה כך, שתראה את ההויה בתור הויה רוחנית שחיים נצחיים לה. ואפילו היתה מתעלמת מזה שהיצירה היא יצירה מלאכותית, שהרי כל יצירה, ותהיה זו גם מלאכותית, מוצאת את אישורה והגשמתה בפעולה, בהשפעתה.

"אפס", "לא כלום", אינו פועל, מחשבה זו או אחרת פועלת (מחזקת, מיצבת וכו') זאת אומרת – היא קיימת.

בין זו הפילוסופיה המשוערת והפילוסופיה שלי ההבדל הוא, שאני רואה את כל היש כמהות רוחנית, ואת התופעות – כחיפושי אותה המהות הרוחנית להבנה עצמית שהיא הגשמתה ומטרתה.

23.4.63 תל-אביב

הציור (או כל אמנות) מופנה לאדם. ועליו להיות "אנושי".

הציור האבסטרקטי בחיפושיו אחר צורות חדשות והבעות חדשות, הגיע לא פעם לצורות שאינן "אנושיות". ולא משום שהן גיאומטריות אלא נראה לי, משום שאינן מתקשרות עם ההיסטוריה של האנושות. ואינן תופסות אף לא אחת מרגשותיה, מחשבותיה, זכרונותיה.

אולי אוכל להצדיק יותר את הסימטריה ותכונות "גבוה" "תמיר' וכו' וכו'... מאשר, סתם צינור מודבק לבד. צינור מחזיק בתוכו משהו סמוי מן העין, שתפקידו אף פעם לא היה חזותי ושאף פעם לא היה קשור עם שום אמוציות (הנובעות ממראהו). מה יכול להיות תפקידו בתמונה? קו? צללים? מתכתיות? – כן!, אבל –  יותר בריא למצוא את זה בדרך ציורית, שאם לא כן "הצינור" – המושג והמראה יש בכוחו להסיח את הדעת, לבלבל, ואולי, אפילו להסעיר, אך בסדר אמוציות ש א י נ ן מסוג האמנות: "הראית מה שהוא עשה ?! אכן זה חברה־מאן מקורי מאד" וכו' "מה הוא חשב"? וכו' מה שהיה עשוי ברוח של "להרגיז את [הבורגנות]" לא הגיע מעולם לדרגה של יצירת אמנות.

13.5.63

תכונות הצבע, תכונות הצורה או הקו.

אלה הם מושגים מלאכותיים בציור כפי שהוא נראה לי כעת. – האלמנטים של הציור אינם צורה וצבע, כי אם משהו, שהוא צורה-צבע. הצבע לעצמו אינו קיים כמו שהצורה לעצמה אינה קיימת, אלא בתמונה מסוימת – הצורה והצבע בפרח קשורים זה לזה.

ועוד, "התוכן" של התמונה, כמו "חופש", "נעלה" – האם אין אנו חוזרים אל העבר כל הזמן? כלומר, מוצאים אמצעים חדשים להבעת אותו התוכן וההצדקה: שהוא התוכן ה"אנושי". קשור איכשהו עם ההיסטוריה עם הדת וכו'...

האם אין חובה עלינו למצוא תוכן מחדש. שהרי, אם האמונה נשברה ואנו חוזרים כל הזמן לאלמנטים שלה, האין בכך משום העלמת עין? כעין השליה עצמית?

אך, אם זה בכל זאת אמונה, לא יותר מאמונה? ולא פחות?

אם אפשר להביע אותה באמצעים ציוריים, סימן שהיא בכל זאת קיימת.

וכבר בלי קשר.

יש למצוא צורות חדשות נוספות לאלה "שלי" וכו' ולמצוא את משמעותה.

כלומר פשוט צריך לצייר יותר. לא "לשכלל" אלא ל"התחיל". אלא מה? שתוך אותו השכלול מוצאים את אלף ההבעות של כל צורה.

איני אוהבת את המלה "אקספרימנט" כאילו זהו מין משחק "רצוני", בו בזמן שיצירה ציורית יכולה להיות אמיתית רק כשהיא "הכרחית".

ועוד, אני רואה פרח על רקע של שטח אדום וזה מעורר בי הרגשת חדירה לעומק "היש" ואותה אני מציירת או רוצה לצייר.

יוצא שה"אני" נהפך למכשיר ההכרה החדירה. ולגבי אותו המכשיר אפשר לשאול כל אותן השאלות שבהן מתלבטת תורת ההכרה.

ובכל זאת אין אני שואלת, כי באמנות האמונה נתונה מראש. וגם ההכרה אינה הכרה סבילה, כי אם "עשיה" "המהות" (אותה המהות שהפילוסופיה רוצה להכיר).

30.5.63

פלסטיות, פלסטיות אמיתית ומקיפה את כל הבד. חזק, חלש, כיוון זה ותשובתו, וכו', וזה בכל ובקשר אורגני עם ההבעה הכללית, כלומר עם מטרת התמונה. יותר קל לקרוא בשם את הדברים, שעד כה עשיתי בלי הגדרה ברורה. העשיה היא קשה מאד והיא היא הציור. לא היצירה, כלומר האמונה שבתמונה, כי אם מלאכת העשיה, וזו דרך לשכלול מתמיד עד היות הדברים האלה "שפה" – וקניין כללי משותף.

17.6.63

אני שומעת קונצרט של בראמס לפסנתר ותזמורת. עלה על דעתי, שחוץ מכל סיבה של התפתחות פנימית יש עוד סיבה לשינוי החריף של סיגנונות באמנות: אפשר להמשיך בסיגנון קלאסי וליצור דברים יפים בלי סוף אלא שאז יימצאו יצירות יותר מאשר קליטת בן־אדם יכולה להכיל. ואז מה צורך יש לאדם באותו ריבוי של יצירות שאין מבחינים ביניהן די הצורך ואין רישומן עמוק ממילא? ואילו סיגנון חדש מתחיל את המניין מחדש וההתרשמות ממנו חדשה ועמוקה, ויחד אתה אותה בשורה של אמונה וחיוב החיים.

על כן אין לשלול את היצירות הישנות מפני החדשות ורושמן עמוק ויקר ללב. חוץ מאותן שעבר זמנן כלומר שלא היה חזק מלכתחילה כי אם רק איזה אופנה חולפת.

כשאני שומעת את הנוקטורנים של שופן תוקף אותי רגש של זרות מאותו העולם הרומנטי והמשתפך. ודאי שבתקופתנו אי אפשר להיכנס לאותו העולם המעודן, המתחנחן בחולשתו. נדמה לך שאת מסתגרת בעולם לא לך ומפקירה את עולמך האמיתית ללא הגנה מספקת מבחוץ.

24.6.63 תל-אביב

חלוקת השטח לפי חיתוך הזהב, או לפי עקרון אחר, חייבת לעמוד בקשר "אפשרי" עם צורת הבד. אחרי שקיבלנו שטחים, מספר שטחים, אפשר לעשות על כל אחד צורה מיוחדת, אבל בשני תנאים:

1) שהצורה המצוירת על השטח תביע את אופי השטח.

2) שתהיה קשורה עם הציורים שביתר השטחים כחלק של ציור אחד (כחלק אינטגרלי) זה מבחינת העשיה.

ולמה אני מחפשת צורות הכרחיות? משום שאחרי שאת הצורה הריאליסטית ביטלנו, שוב אין הקריטריון "כמו במציאות" תופס. ביטלנו את הצורות הריאליסטיות, משום שלא התאימו לצורת הבד ושוב אינן מסוגלות להוות אתו יחד אחידות, כלומר משום הרחבתו והעמקתו של המושג "אחדות" (שלמות אורגנית).

ואלו בנפשנו טבועה השאיפה לאבסולוטי (זאת מהותנו לפי הגדרתי) על כן אנו מחפשים את זה בצורה "ההכרחית" שאינה יכולה להיות אחרת. אך הדרישה של העולם החיצוני אין ביכלתנו לבטלה. וגם אין טעם לבטלה. אותה ההשראה שנותנים לי חפץ כלשהו, פרח, שטיח, פנים של איש, קו של קיר, שטח כלשהו וכו' אין להוציא אותה מתהליך היצירה, שהרי היא המעוררת בנו את ההרגשה העמוקה ביותר של הויה.

וזו מעמידה אותנו בקשר עם המהות המיסטית או הקוסמית שאותה אנו מחפשים או מצווים לחפש, "מצווים" על ידי המהות הרוחנית האבסולוטית, שאנו – מכשיריה.

הקושי הגדול הוא למצוא את הקשר בין הצורות הגיאומטריות של הבד והצורות של ההשראה. אך ברירה אין: יש לחפש את הקשר הזה ולא להרפות. החופש באמנות הוא ההכרח הרוחני. או נכון יותר, ההגדרה: ההכרח שבתמונה הוא החופש. והוא הכרח רוחני. והאיש נענה לו בכל התנאים מתוך רצון – והוא רצונו שאינו אלא עצם מהותו ועצם מהות ה"מה" האבסולוטי.